צום עשרה בטבת, שנציין ביום ראשון הקרוב, מעלה הרהורים על עומק התודעה ההיסטורית של העם היהודי. ראוי להתבונן מעט במשמעותו של היום הזה, כדי לקלוט עד כמה אין הוא מובן מאליו במושגי הכאן ועכשיו השולטים בימינו.

על מה בעצם אנחנו צמים בעשרה בטבת? ביום הזה התחיל המצור שצר מלך בבל על ירושלים, בימי בית המקדש הראשון. מדובר בימי מלכותו של צדקיהו, לפני יותר מאלפיים וארבע-מאות שנים. וכך מסופר בספר ירמיהו: "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב".

המצור שהתחיל בעשרה בטבת הסתיים בחורבן בית המקדש הראשון וביציאת עם ישראל לגלות בבל. כעבור שבעים שנה חזר העם לארץ ישראל, ובנה את בית המקדש השני, שהתקיים יותר מארבע-מאות שנה. ואף-על-פי-כן אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה, בצום ובתענית, את היום המר שבו החל המהלך שהביא לידי החורבן הראשון.

פרספקטיבה להווה

את התודעה הזאת העם היהודי נושא עמו אלפי שנים. אין אנו מסתפקים בזיכרון בלבד, אלא נותנים לו ביטוי מעשי בעינוי הגוף, בתפילות מיוחדות ובמחשבה על משמעותו של היום. ימי הצום האלה הם חלק בלתי-נפרד מההוויה היהודית ומבניית התפיסה העצמית של עמנו.

לא קל לטפח תודעה כזאת בימינו, כאשר אפילו זיכרון השואה נתקל בקשיים. עדיין ניצולי השואה חיים בתוכנו, וכבר יש מי שרואים בתודעת השואה עניין מעיק ובלתי-רלוונטי. התלישות מן העבר היא המביאה גם את האמירות כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה. רוצים למתוח קו על אלפי שנות קיום יהודי וכביכול להתחיל מהתחלה.

אולם בעם היהודי העבר וההווה שלובים זה בזה. זיכרון העבר נותן פרספקטיבה להתרחשויות ההווה. לכן עם ישראל זוכר את האירועים שאירעו לפני אלפי שנים, מנחיל אותם מדור לדור, ואינו פוסח על שום פרט.

הזיכרון הזה חיוני שבעתיים בעת הזאת דווקא, כאשר אומות העולם מנסות להתכחש לזיקתו של עם ישראל לירושלים ולחבלי ארץ ישראל שבהם התחוללו אירועי התנ"ך. לכן חשוב להבהיר כי סיפורו של עם ישראל אינו מתחיל בהצהרת בלפור ובהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. עשרה בטבת מזכיר לכולנו כי היינו פה לפני שלושת-אלפים שנה, גלינו מארצנו פעם אחר פעם, אבל הארץ הזאת נשארה תמיד ארצנו ונחלתנו.

בזכות הרועה

הצום ואמירת הסליחות בעשרה בטבת מחדירים לתודעתנו כי איננו עם ככל העמים. סבלנו יותר מכל עם ויש לנו ייעוד שאין לכל עם אחר. ההכרה הזאת מאפשרת לנו שלא להתרשם מהצביעות העולמית ומהאנטישמיות הבוטה. כך היה מאז ומעולם, לאורך כל ההיסטוריה היהודית.

עם ישראל שרד והתקיים מול השנאה והרדיפות בזכות הרועה, השומר על הכבשה האחת משיני שבעים הזאבים. כשם שעשה ניסים לאבותינו, כך אנו בטוחים בניסי ה' גם בימים האלה, ובעזרתו ננצח את כל העומדים כנגדנו.

חותם המלך חזקיהו שנתגלה בירושלים (צילום: עמותת עיר דוד)