במשך שנים הייתה קיימת נטייה למתוח קו הפרדה בין העידן הנוכחי ובין ימי הרדיפות והפוגרומים שידענו בעבר. השתרשה תפיסה שדברים כאלה שייכים לימי קדם ואינם קיימים עוד. והנה קיבלנו תיאור חי ועכשווי מאותה מציאות שכבר נדמה היה כי חלפה מן העולם.

זה היה מתחיל בנאומי הסתה של הכומר בכנסייה או של הקאדי במסגד. המסיתים האשימו את היהודים בביצוע פשעים, בחילול קודשי הדת האחרת. האווירה הייתה נעשית טעונה, רעילה. פה ושם גוי היה תוקף יהודי. ואז היה מת גוי כלשהו, ומיד הייתה מתפשטת שמועה כי היהודים רצחו אותו. מכאן הייתה הדרך קצרה לפוגרום רצחני.

את התבנית הקבועה הזאת ראינו עכשיו. במשך זמן רב התעלמנו מההסתה הנוראה המתחוללת במסגדים, בבתי הספר, בתקשורת הערבית, בהתבטאויות החמורות של ראשי הציבור הערבי. יש גוף הקרוי 'מבט לתקשורת פלסטינית'. כמעט מדי יום הוא מגיש דוח על ההסתה הפרועה המתקיימת ברשות הפלסטינית. סביר להניח שלא נחשפתם לזה, כי התקשורת הישראלית אינה מדווחת על כך.

השלולית העכורה

זה הדלק ששיגר את חלאות האדם לבצע את מעשי הטבח הנוראים ביהודים. אלה כני השיגור, מקורות ההשראה. זו השלולית העכורה של ההסתה, המצמיחה את המפגעים. כל עוד נניח לה להתקיים באין מפריע יצוץ שוב ושוב 'מפגע בודד', ושוב יסבירו לנו שאין דרך להתמודד עם זה.

להסתה שותפים חברי כנסת ואישי ציבור ערבים, שחצו מזמן את הקו המפריד בין חופש ביטוי ובין הזדהות מלאה עם אויבי המדינה – דבר שאין לו אח ורע בשום מדינה מתוקנת. אתה שומע את המילים ובעיקר את המנגינה, וברור שיש כאן מסר שנועד לתת גיבוי ותמיכה למעשי טרור. ויש אוזניים הכרויות לשמוע את המסר הזה.

וכמו שהיה לאורך כל ההיסטוריה, תמיד יש יהודים הסבורים שאם הם יתנהגו אחרת תפחת השנאה כלפיהם. זו תסמונת ידועה של הקרבן, המאשים את עצמו. וכך אנחנו שומעים קולות המטילים את האשם במתיישבים בירושלים או במי שפועלים להפסקת מעשי ההרס והחורבן של הערבים בהר הבית.

ההתרפסות הזאת לא הועילה מעולם בעבר, והיא גורמת נזק לא-ישוער. הפורעים אינם זקוקים ליותר מזה, כשהם שומעים שיהודים מביעים הבנה להתפרעויות שלהם ומטילים את האשם באחיהם היהודים. בדיבורים האלה טמונה הנחת יסוד איומה, שאם יהודים עושים מה שנראה בעיני הערבים כ'פרובוקציה', מותר לערבים להשתולל, להצית, להרוס, לדרוס, לדקור ולירות – והיהודים אשמים!

חובה לבלום

השבוע אנחנו קוראים על קורותיו של יעקב בבית לבן. הוא לא עשה שום 'פרובוקציות', ובכל זאת רימו אותו, ניסו לגזול ממנו את שכרו, ולבסוף בני לבן עוד כועסים עליו: "לקח יעקב את כל אשר לאבינו". בשבוע הבא נקרא על המפגש של יעקב עם עשיו, שעל כך אומרת הגמרא: "הלכה, בידוע עשיו שונא ליעקב".

המציאות הזאת לא השתנתה, אולם כאשר הקב"ה נותן לנו כוח לעמוד נגד אויבינו ושונאי נפשנו – מחובתנו לעשות זאת. לבלום את פיות המסיתים, להעניש בכל הכוח את המתסיסים, ולהבטיח שדם יהודי לא יהיה עוד הפקר.

התפילין של הקדושים הי"ד. מראות מן העבר (צילום: זק"א)