יום-השנה (יארצייט) נקבע ביום הפטירה, אך אם הייתה הקבורה שלושה ימים ויותר לאחר הפטירה, יש נוהגים לקבוע את יום-השנה בשנה הראשונה ביום הקבורה. למנהג חב"ד, יום-השנה נקבע תמיד ביום הפטירה.
כאשר יום זה חל בשבת מוטב להקדים את העלייה לבית-העלמין ליום שישי (ועדיף קודם חצות היום) ולא לדחות לאחר השבת. אך יש הסבורים שעדיף לדחות ליום ראשון. גם את הנתינה לצדקה לעילוי נשמת המנוח עדיף להקדים ליום שישי.
מנהג עתיק שנהוג בקהילות שונות לצום ביום-השנה, כנזכר בפוסקים, ובפרט ביום פטירת צדיקים. אולם ידועה שיטת החסידות שלא לשבור את הגוף, ובפרט שבדורות האחרונים ירדה חולשה לעולם, ולכן מסתפקים בצדקה, בלימוד תורה וכדומה.
כדי לצאת ידי חובת הכול, יש מנהג לערוך סיום מסכת ביום זה, שאז חייבים לערוך סעודה. כשחל בשבת - ש"אין עצב בה" - אין מקום לעריכת ה'סיום'.
עם כניסת היום (ובשבת לפני הדלקת הנרות) מדליקים נר-נשמה, רצוי נר שעוה (ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר").
לימוד לעילוי נשמה - בעיקר יש ללמוד משנה (אותיות נשמה) לפי אותיות שם הנפטר. לומדים פרקי משנה המתחילים בכל אחת מאותיות השם. וכן ללמוד פנימיות התורה, קבלה וחסידות, שהיא עץ החיים ובזכות לימודה יעביר ה' את המיתה מן הארץ.
אומרים קדיש ביום זה, ועדיף להתפלל לפני העמוד. רצוי להדליק חמישה נרות לפני העמוד, כנגד חמישה שמות (דרגות) שבנשמה.
נהוג לעלות לתורה, ומה טוב למפטיר, בשבת של יום-השנה. וכשחל בחול - בשבת שלפניו.
מקורות: ספר חסידים סי' רלא. שו"ע או"ח סי' תקסח, נו"כ וכף החיים שם. יו"ד סי' שע"ו ות"ב. שערי הלכה ומנהג חיו"ד סי' קלט-קמט. גשר החיים ח"א פל"ב.
(368)