חז"ל חייבו כל אדם, אנשים ונשים, לבצוע בסעודת שבת ויום-טוב על שתי כיכרות שלמות, וסמכו זאת על האמור בפרשת המן (שמות ט"ז) "ביום השישי לקטו לחם משנה". יש לאחוז את שתי החלות בשעת ברכת 'המוציא', להגביה אותן באמירת "ה", ולפרוס מאחת מהן.
בשעת הדחק, מקילים לצרף לחם קפוא ואף שאול. אם אין לחם, ניתן לצרף גם עוגה.
קודם ברכת המוציא מעבירים את הסכין על החלה, אבל נזהרים שלא לחתוך, כדי שבשעת הברכה יהיו שתי הכיכרות שלמות.
נהוג לבצוע רק מחלה אחת, אך מצווה מן המובחר לאכול משתיהן. מצווה לפרוס פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, כאות חיבה לסעודת השבת.
יש הנוהגים שבעל הבית מוציא את כולם גם בברכת המוציא. למנהג חב"ד, בעל הבית מוציא את כולם בברכתו רק ידי חובת לחם משנה, אך כל אחד מברך 'המוציא' לפני אכילתו.
למנהג האשכנזים: בליל שבת מניח הבוצע את החלה התחתונה קרובה יותר אליו, ובוצע עליה; וביום השבת, או ביום-טוב (אפילו בלילה), פורס מהחלה העליונה. על-פי הקבלה, בוצעים תמיד מהעליונה. למנהג חב"ד: בליל שבת מניחים את החלות זו אצל זו, ולמחרתו מניחים אותן באופן שהחלה מימין תהיה קצת מעל השמאלית, ובוצעים תמיד מן הימנית.
מקורות: שבת קיז,ב ובר"ן. שו"ע או"ח סי' עדר, וסי' רצא ס"ד ונו"כ. שו"ע-הרב שם. קצות השולחן סי' פב. שמירת שבת כהלכתה פרק נה. 'תשובות ובאורים בשו"ע' סי' פב. ליקוטי-שיחות לפרשת בשלח תנש"א, הערה 21. ספר המנהגים חב"ד עמ' 28.
(218)