יש לחלק בין סוגי ההבטחות, וכן אם הכסף כבר נמסר ליעדו.

א) אדם שנדר או נשבע (ממש) לתת סכום לעני פלוני – חייב לקיים את מוצא פיו. ואין מבקשים התרה לנדרי צדקה אלא מדוחק, ואין מתירים אותם מפני הפסד עניים, וכל שכן שאין להתיר נדר שעשה אדם בעת צרה. ויש שכתבו שאפשר להתיר גם זאת בתנאי שיקבל עליו בלי נדר שכאשר ירחיב לו ה', יפרע לעניים את כל מה שנדר.

ב) אם רק הבטיח לתת תרומה לדבר מצווה או לעני, הרי זה רק מעין נדר, ונחלקו הפוסקים אם רשאי לתת זאת לעני אחר. אולם על-ידי 'התרת נדרים' יכול להתיר הבטחה זו. ייתכן שאם הבטיח לעני בפניו, אסור לו לחזור בו, מפני שאז הוא בגדר 'מחוסר אמנה'.

ג) מי שכבר הפריש סכום כסף למעשר כספים או לצדקה, ואחר-כך הבטיח לעני לתת אותם לו, לא חל על כך דין נדר, מכיוון שבהבטחה זו אינו נודר (סכום חדש) לצדקה, ואין בזה משום "אמירתו לגבוה" המחייבת, אלא שכדי שלא יהיה מ'מחוסרי אמנה' אסור לו לחזור בו מהבטחה זו.

ד) אם כבר מסר את הסכום לידי גבאי (בעבור עני או מוסד פלוני), או שהקנה אותו לעני או למוסד בקניין התקף לפי ההלכה, הרי זכו בזה, ולכל הדעות אין הנותן רשאי לשנות ולתת זאת לאחרים.

רק כשברור שניתן למצוא קונה שישלם על המוצר מחיר גבוה, ובכל זאת המוצר נמכר לתלמיד חכם עני במחיר נמוך - ניתן להחשיב את ההפרש כתרומה ומעשר כספים.   

מענק לידה ניתן עבור הוצאות הלידה, ואין חובה להפריש ממענק זה מעשר כספים. 

דמי לידה שהם מענק במקום המשכורת ממקום עבודתה של האישה, חייבים בהפרשת מעשר כספים.

קצבת ילדים ניתנת עבור הוצאות גידול הילדים, ואין חובה להפריש מקצבה זו מעשר כספים.

להרחבה בנושא חישוב מעשר הכספים ניתן להקיש כאן.

מי שמוכר חפץ השייך לו במחיר אותו הוא שילם ברכישת החפץ, או במחיר נמוך יותר, אינו צריך לתת מעשר. גם מי שמוכר את החפץ במחיר גבוה יותר מהמחיר אותו הוא שילם, אך המכירה היא לצורך קניית חפץ דומה לשימושו האישי, שאינו זול יותר, אינו צריך לתת מעשר.
מי שמוכר חפץ במחיר גבוה יותר ממחיר הרכישה, והמכירה אינה למטרת רכישת חפץ דומה לשימושו האישי, עליו לתת מעשר מהרווח (כלומר ההפרש בין המחיר שהחפץ נקנה, למחיר בו הוא נמכר).

כך יש לנהוג גם במכירת דירה. אדם המוכר את דירתו על מנת לרכוש דירה אחרת שמחירה גבוה יותר, ולדור בה - אינו צריך לתת מעשר, גם אם הדירה נמכרת במחיר גבוה מזו שנרכשה.

ברור שתמיד עדיף 'מתן בסתר', ומבחינת טובתו הרוחנית של התורם מוטב שלא לפרסם את מעשי הצדקה שלו, אך לפעמים גובר השיקול של טובת הציבור.

בתשובות הרשב"א יש דיון אם רצוי שהמקדיש חפץ לבית-הכנסת יכתוב את שמו עליו. כותב הרשב"א ש"זו מידת חכמים היא ומידת ותיקין... ומידת התורה היא, שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצווה. ואם התורה עושה כן, צריכים אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהיא דרכי נועם". הוא מביא לזה כמה דוגמאות מהתנ"ך, ומסיים: "מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן... להיות להם לזיכרון טוב, ולפתוח דלת לעושי מצווה". מסקנתו זו הובאה בפוסקים.

האדמו"ר ה'אמצעי' (רבי דובער, בנו של בעל התניא) קבע תקנה, שהחסידים שביקרו בליובאוויטש יחזרו דברי חסידות בעיירות בדרכם הביתה. חסיד אחד, שהיה חוזר דברי חסידות בטוב טעם, התלונן לפניו שבשעה שהוא מדבר לפני הציבור הוא מרגיש תחושת 'ישות' עצמית. ענה לו הרבי: "שיהיה ממך בצל, אבל חסידות עליך לחזור!".

הרבי מליובאוויטש הסביר שהוראה זו היא על-פי פסק-הדין האמור, ש"מצווה לפרסם עושי מצווה". כלומר, לטובת העניין מוטל לפעמים על האדם לשלם מחיר גם מבחינה רוחנית, ועליו לפרסם את פעילותו, כדי שבזה יוסיף עידוד ומרץ לרבים, שממנו יראו וכן יעשו.

אם חפצים שכמותם נמכרים, ניתן לחשב את השווי שבו הם נמכרים בדרך כלל כמעשר כספים.

כיון שאתם מוכרים לצורך מגורים, ולא לצורך השקעה ועשיית רווחים, אין צורך לתת מעשר כספים. רק כשמוכרים לצורך מסחר יש צורך לתת מעשר.

מצוות-עשה על כל אדם מישראל לתת צדקה כפי השגת ידו, וכפי מה שראוי לעני, והמעלים עיניו מן הצדקה עובר באיסור לא-תעשה. שיעור מצוות נתינת צדקה מנכסיו: עד חומש (20%) – "מצווה מן המובחר", עשירית – "זו מידה בינונית", פחות מזה – נכנס בגדר קמצנות. הרבי מליובאוויטש המליץ לתת "יותר ממעשר, וקרוב לחומש".

יש אומרים שמעשר כספים הוא מן התורה, ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן, אבל חיוב גמור הוא, ולכן כל מה שנוהג במעשר עני – נוהג במעשר כספים (הרבי הוכיח שכן דעת בעל התניא בשולחן-ערוך שלו), ויש אומרים שאינו אלא מנהג של מצווה. לכל הדעות, מי שכבר נהג להפריש מעשר, נעשה אצלו הדבר כנדר. לכן מן הראוי שבפעם הראשונה יאמר בפירוש שעושה כן 'בלי נדר'.

אולם הרמ"א כתב: "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם". היינו, שלא רק מי שפרנסתו מספיקה ללחם צר ומים לחץ, אלא אפילו מי שמצבו טוב יותר, אך אין לו למימון הוצאות רגילות, ולפעמים הוא נאלץ לוותר גם על מלבוש או חפץ אחר הדרוש לו, פטור מן הדין ממצוות מעשר, וייתן לצדקה מעט כפי יכולתו. ועדיין עליו לעשות מאמץ גדול שלא להזדקק בעצמו לסיוע קופת הצדקה, אלא אם כן הוא זקוק להוצאות רפואיות גדולות או לנישואי צאצאיו.

אמנם גם במצב כזה רצוי לחשב ולרשום לעצמו כמה מעשר עליו לתת, ולתת בפועל חלק מזה, ובטוח הוא שה' יראה בעוניו ובמאמציו, ויוציאו במהרה מן המיצר אל המרחב.

לצורך קיום ההתחייבות עליו לתת את הסכום שהתחייב בלבד. גם אם התורם מזדכה במס, ההתחייבות מתקיימת במלואה, שכן האדם התחייב לתרום והוא אכן תרם, וכן המוסד התורני מקבל את כל הסכום.

נתינת המעשר צריכה להיות מממונו של הנותן, כלומר מכסף שהאדם רשאי להשתמש בו כרצונו. לא ניתן לתת מעשר כספים מכסף שהאדם לא יכול לקבלו.

כיון שהכסף נתרם עבור החולה, יש להשתמש בו למטרת לימוד תורה לזכות החולה, או אמירת פרקי תהילים לזכותו.

את פדיון הכפרות צריך לתת לנזקקים, על העלייה לבית הכנסת יש לשלם מכסף אחר.  

אם ההתחייבות הייתה מפורשת לנתינת שטר מסוים שהיה ברשותך, והוא אבד על אף ששמרת עליו כראוי, אינך חייבת לתת שטר אחר לצדקה, שכן כבר אין אפשרות לתת את השטר עצמו לצדקה (אם לא שמרת על השטר כראוי חובה לתת את תמורתו לצדקה). אך אם התחייבת כללית לתת סך מסוים לצדקה, על סמך שטר שהיה לך – חובתך לתת את שוויו לצדקה. 

מקורות: רמב"ם הלכות נדרים פרק א הלכה ב.