בקרב כמה מקהילות הספרדים נהוג להקל ולא לנהוג בשנה כזו בדיני השבוע שחל בו ט' באב (ויש המחמירים). בקרב האשכנזים מקובל להחמיר. על כל אחד לברר עם רב הקהילה אליה הוא משתייך כצד לנהוג. 

מקורות: פסקי תשובות סימן תקנא סעיף כג.

סיאנס הוא איסור חמור ואסור להשתתף בזה. העושה סיאנס עובר על הפסוק "לא תנחשו ולא תעוננו", ועל הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". 

מקורות: ויקרא יט כו, דברים יח יג, שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט ובמפרשים.

מצוות עשה על כל אב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה (גם מפני היותה אות יהדות החתום בבשרנו). אם האב לא מל את בנו, מוטלת חובה על בית דין למול, ואם אין שם בית דין, מוטלת המצווה על כל ישראל. ואם לא נימול בילדותו – חייב הבן למול את עצמו כשיגדל, ואם לא מל במזיד, חייב כרת.

רבים מן היהודים בחבר העמים לשעבר, ומן העולים משם לארץ, עדיין לא נימולו, ומצווה גדולה לשכנעם, לזרזם ולסייע למול אותם כדת וכדין בהקדם האפשרי.

במרוצת הדורות היו רבנים ששללו הנחת תפילין או צירוף למניין מ'אנוסים' שחזרו לדת ישראל ודחו את המילה בתואנות שונות. הדבר נעשה כאמצעי ענישה והרתעה על דחיית המילה. ברור שהעולים הנ"ל בימינו הם בגדר 'תינוקות שנשבו', וגם אם טרם נימולו מסיבה כלשהי, אי-אפשר להגדירם מזידים, ובוודאי לא להענישם.

לכן גם כשעדיין לא נימולו יש לנהוג עמם כפי ההלכה, היינו: לצרפם למניין, להעלותם לתורה ולהניח להם תפילין וכדומה, שהרי הם חייבים במצוות הללו ככל אדם מישראל. על-פי פוסקים רבים, ובכלל זה אדמו"ר הזקן, אם הם כוהנים כשרים – עליהם לברך ברכת כוהנים (ויש מחמירים במצווה זו, שלא יעלו מי שלא נימולו. אבל אם החליטו למול ורק שהדבר נדחה מסיבה כלשהי, יעלו לכל הדעות).

זמנה של מצוות מילה הוא ביום השמיני ללידת התינוק, ואינה נדחית אלא בשל חשש סכנה לתינוק, או כאשר המילה אינה דוחה את השבת או החג (כמו בתינוק שנולד בניתוח קיסרי).

מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, אך ברגע שאפשר למול – אסור להשאיר את הילד ערל אפילו יום אחד נוסף, כי מצוות המילה חשובה מאוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות בין הקב"ה לאברהם אבינו, וחייבים להזדרז לקיימה, שלא ויתר הקב"ה עליה למשה רבנו כשאיחר למול את בנו שעה אחת, אף-על-פי שהיו בדרך (שמות ד,כד).

יש קהילות הנוהגות שאם היום הראשון שאפשר למול בו "מילה שלא בזמנה" חל ביום חמישי או שישי, דוחים את הברית ליום ראשון, כדי שלא יחללו עליו את השבת אם יסתכן (כפי שעלול לקרות) בתוך שלושה ימים למילה. אבל אם התאריך חל סמוך ליום טוב, שהוא קל יותר משבת, לא הנהיגו זאת. וכן כתב ב'ילקוט יוסף'.

אך פוסקים רבים (ומהם בעל 'משנה ברורה') לא נהגו בדחייה זו כלל, וכן דעת הרבי מליובאוויטש שיש למול מיד כשהדבר מתאפשר, גם בימי חמישי ושישי.

אישה שהניקה אינה צריכה ליטול ידיה, כל עוד היא אינה מתפללת או מברכת (והרוצה להחמיר, תחמיר על עצמה מצד מידת חסידות). 

מקורות: פסקי תשובות סימן ד סעיף יח.  

מערת אליהו הנביא אינה מערת קבורה, אלא מערה שלפי המסופר אליהו הנביא הסתתר בה, לפיכך אין בעיה לכוהן להיכנס למערה זו.

על אף שהשמן נבלע בגוף אין בכך בעיה הלכתית, שכן על פי ההלכה סיכה אינה כשתייה. עם זאת, לגבי איסור חמץ בפסח יש דעות שסיכה כשתייה, ולכן נהוג להחמיר בפסח במקרים של ספק חמץ.

גם במקרה זה יש להשתמש בשמות ההורים הביולוגיים. בדיעבד אם הוזכרו שמות ההורים המאמצים, אין צורך לחזור (זאת במקרה ששמות ההורים הביולוגיים לא מוכרים בציבור). 

מקורות: אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קסב, שם אבן העזר חלק א סימן ז, משנה הלכות חלק ד סימנים קע-קעא, שו"ת הרא"ש כלל יז סעיף יב.

כתב הרמב"ם: "אף-על-פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זיכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז,ג): למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

לדעת בעל התניא גם נשים חייבות במצווה זו, לפי שאינה תלויה בזמן קבוע (אף שהן פטורות מקריאת שמע, שיש לה זמן קבוע). לכן הן חייבות לומר בבוקר את ברכת 'אמת ויציב' ובלילה את ברכת 'אמת ואמונה', שאותן תיקנו חז"ל על יציאת מצרים (ואפשר לומר זאת בקריאת שמע שעל המיטה, שהנשים חייבות בה, אף שפטורות לכל הדעות מתפילת ערבית). ה'משנה ברורה' מחייבן באמירת 'אמת ויציב', ולגבי 'אמת ואמונה' הוא מביא שתי דעות. ה'יביע אומר' פוסק שלא יברכו ברכות אלה, אך מציע שיאמרו את פרשת ציצית. ויש הפוטרים את הנשים ממצווה זו לגמרי.

על-פי כמה דעות יוצאים ידי עצם המצווה גם בהזכרת פסוק או הלכה שיש בהם יציאת מצרים.

מקורות : ברכות יב.ב ופירש"י. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נח ס"א וסי' ע ס"א. משנ"ב סי' ע ס"ק ב. שו"ת יביע אומר ח"ב סי' ו אות יא. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'זכירת יציאת מצרים', כרך יב עמ' קצט, וש"נ.
(1463)

מי שישן שינת קבע על מיטתו (לפחות חצי שעה), והשכים לאחר חצות הלילה וקודם עלות השחר, מברך את כל ברכות השחר, חוץ מברכת "הנותן לשכווי בינה" אותה יברך רק אחרי עלות השחר. 

אדם שמתכנן לחזור לישון שינת קבע בלילה, יאמר אחרי שקם בפעם הראשונה "אלוקי נשמה" ללא חתימה בשם ("ברוך המחזיר נשמות"), ובפעם השניה כשיקום יחתום בשם ה'.

מי שאמר את ברכות השחר בלילה, אינו אומרם שוב בבוקר. 

גם מי שלא התפלל ערבית, וקם באמצע הלילה, יאמר תחילה את ברכות השחר לפני שמתפלל ערבית.  וכן מי שקם ורוצה לאכול באמצע הלילה. 

מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מז ס"ז, סי' ו ס"ח, סי' מו, ח. בדי השולחן ה, יד.   

לכתחילה עושים את מספר כריכות לפי המנהג (כל אחד לפי מנהג קהילתו). אך בדיעבד גם אם נעשתה רק כריכה אחת בין קשר לקשר הציצית כשרה, ומותר ללבשה כשאין פנאי להתיר שוב את הקשרים ולכרוך כפי המנהג. 

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן יא סעיפים כז-לב.

לאחר ניתוח פנימי, גם אם הוא  קל יחסית, כמו ניתוח 'שבר' או ניתוח טחורים, מברכים הגומל גם בגלל הניתוח עצמו. 

גם ניתוח אורתופדי נעשה לרוב בהרדמה כללית, והרדמה זו כשלעצמה מהווה סיכון רציני, המצדיק ברכת הגומל.

מקורות: ניתוח בכלל - שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יח. ילקוט יוסף ח"ג סי' ריט סכ"ד. הליכות שלמה ח"א פכ"ג ס"ב. שו"ת אז נדברו חי"ד סי' כה ס"ק ו - הובאו באנציקלופדיה הלכתית-רפואית כרך ב עמ' 405. הרדמה כללית - מידע מרופא-מרדים.

כיון שהעוגה מיועדת לאכילה, לא כותבים עליה פסוק שלם, גם כשאין בו שם ה'. 

מקורות: פסקי תשובות סימן קנד סעיף טז ובהערה 109.