מאמרים נוספים בפרשה
	חודש התיקון וההשלמה
	כוחה העצום של התשובה
	הרע קיים בשביל הטוב
	נותנים לך היום ברכה
	בפתח חודש אלול ניתנים כוחות
	קדושת המקדש
	ביטול מוחלט של האלילות
	המקום אשר יבחר ה'
	משמעות אכילת בשר
	מי יכול לאכול בשר?
	לנקות את הדם מהנפש
	"כמו שעשה הקב"ה"
	סימני כשרות בחיי יום-יום
	לשמוט את החובות
	צדקה תמורת צדקה
	לפתוח את הלב
	כשמעניקים, מעניק גם הקב"ה
	יהודים תובעים שהקב"ה עצמו ינחמם
	היתרון של מעשה האדם
	המקום הנבחר

כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים יב,כ)

לקראת כניסתם של בני-ישראל לארץ-ישראל מצווה אותם התורה: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך... ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר"¹, ובהמשך באים דיני שחיטה והוצאת הדם מן הבשר.

על ציווי זה נחלקו² רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר, שבמדבר הותר לעם-ישראל לאכול רק בשר קרבנות ולא בשר חולין, ורק עם הכניסה לארץ-ישראל התיר להם הקב"ה לאכול 'בשר תאווה' (כלומר, בשר חולין ולא של קרבנות). לעומתו סבור רבי עקיבא (וכך ההלכה³) שגם במדבר היה מותר להם לאכול 'בשר תאווה', אלא שבהיותם במדבר לא היו חייבים לשחוט את בעלי-החיים, ועם הכניסה לארץ-ישראל נאסר עליהם לאכול בשר שלא נשחט.

החלה העבודה

משתי הדעות הללו יכולים אנו להפיק הוראות הנוגעות לדרך ההתייחסות שלנו לענייני החולין. 'בשר תאווה' מייצג כאן את ענייני החולין שהאדם עושה לא כחלק ממצווה, אלא לצורך חייו הגשמיים והארציים.

כאשר היו בני-ישראל במדבר, היו מרוממים ומנותקים מענייני העולם הגשמיים. את כל צורכיהם קיבלו מאת הקב"ה, ולא נזקקו להיות מעורבים בחיי החולין. רק לאחר שנכנסו לארץ-ישראל החלה העבודה להחדיר קדושה לתוך החיים הארציים, לעשות את העולם "ארץ נושבת" - כלי להשראת הקדושה האלוקית.

המן והבשר

דבר זה מוצא את ביטויו בבשר. במדבר אכלו בני-ישראל את המן. אמנם היו יכולים לטעום בו את כל הטעמים שבעולם⁴, גם טעם בשר, אבל מכיוון שהעין לא ראתה בפועל את הבשר, לא היה בכך כדי לגשם את האדם. אם אכלו בשר - זה היה רק בשר קודש, בשר קרבנות, ושוב היה ניכר באכילה שאין היא אכילה גשמית רגילה.

רק עם כניסתם לארץ-ישראל החל השלב של 'עבודת הבירורים' - התעסקות עם ענייני העולם הגשמיים מתוך כוונה לברר את הטוב מתוך הרע, את ניצוצות הקדושה מתוך החולין. לכן הותר להם 'בשר תאווה', כדי שהיהודים יבררו את הטוב שבבשר ויהפכו אפילו את בשר החולין לחלק מעבודת ה', בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁵, או אף למעלה מזה - "בכל דרכיך דעהו".⁶

מדבר בבוקר

גם בחיי היום-יום יש מצב דומה. בבוקר, עד אחרי התפילה, האדם הוא כאילו במדבר - מנותק מחיי החולין. בשעה זו עדיין אין בכוחו לברר את החולין, ולכן אסור לו לאכול ולשתות כדי למלא את רעבונו וצימאונו. רק לאחר שהתפלל, הוא מקבל כוחות לברר את דברי החולין.

מוסיף על כך רבי עקיבא, שבשלב זה, של הכניסה לארץ-ישראל, צריכה להיות עלייה נוספת בקדושה, ולכן מכאן והלאה אי-אפשר עוד לאכול בשר בלי שחיטה. בכך הוא מלמדנו, שיהודי צריך תמיד להתקדם ולהתעלות בעבודת ה', ואפילו השלמות שהייתה במדבר, אינה מספיקה כשהוא נכנס לארץ-ישראל ומקבל תפקיד חשוב יותר.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1108)

----------

1) דברים יב,כ.

2) חולין טז,ב-יז,א.

3) רמב"ם הל' שחיטה פרק ד הלכה יז.

4) יומא עה,א.

5) אבות פרק ב משנה יב. וראה רמב"ם הלכות דעות סוף פרק ג. טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן רלא. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן קנו סעיף ב.

6) משלי ג,ו.