מאמרים נוספים בפרשה
	יש לימוד ויש לימוד
	כשהקב"ה מצווה - אפשר לבצע
	צריך לחשוב לבד
	לא לנטות מהאמת
	המנהיג מקריב את עצמו
	בלי מסקנות מיותרות
	אין לנתק את המעשה מהכוונה
	הכוח לעשות דברים בלתי-אפשריים
	תשובות מוחצות
	הוויכוח עם המרגלים
	התורה לא ניתנה למלאכי-השרת
	עונש לטובה
	אצל הקב"ה אין "לא יכול"
	"עושה האמת מפני שהוא אמת"
	הקב"ה אוהב את הקטנים
	כוחו של משה רבנו
	כוונות וביצוע
	לא לנתק את הציצית מהטלית
	מסירות-נפש למען בני הדור
	קביעת גבולות כבסיס לאחדות

אני ה' אלקיכם. למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודת אלילים (פירוש רש"י, במדבר טו,לט)

פרשת השבוע נפתחת בסיפור המרגלים, ומסתיימת בדינו של אדם שנכשל בעבודה-זרה ובסיפורו של היהודי שקושש עצים ביום השבת. רש"י מביא את פירושו של רבי משה הדרשן על סיבת הסמיכות בין פרשת עבודה-זרה לפרשת המקושש: "לומר, שהמחלל את השבת כעובד עבודת-אלילים, שאף היא שקולה כנגד כל המצוות".

דבר זה מסביר את הסמיכות בין דיני עבודת-אלילים לבין פרשת המקושש, אך עדיין עלינו למצוא את החוט המחבר את שני העניינים הללו עם הנושא המרכזי של הפרשה - סיפור המרגלים.

חטא למראית-עין

בחטא עבודה-זרה אנו מוצאים דבר מעניין: זו אחת העבירות החמורות ביותר, המוגדרות "ייהרג ואל יעבור". יהודים בכל הדורות מסרו את חייהם על קידוש-השם, ובלבד שלא להתכחש לה'. הם בחרו למות גם כאשר נדרש מהם לעשות רק ביטוי חיצוני של עבודה-זרה, כמו להשתחוות לפסל - פעולה חיצונית, שאין מאחוריה שום אמונה וקבלת הדת הזרה.¹

עובדה זו דורשת הסבר: הלוא עיקר החטא של עבודה-זרה הוא האמונה בלב - שיהודי מאמין, חלילה, במציאות אחרת מלבד הקב"ה. אך מעשה חיצוני, ללא אמונה, אינו קורע לכאורה את היהודי מהקב"ה, ומדוע אפוא צריך למסור על כך את הנפש²?

המעשה עיקר

כאן בא לידי ביטוי יסוד מרכזי בעולמה של היהדות - "המעשה הוא העיקר".³ הכוונות והתחושות שמאחורי המעשה אכן חשובות, אבל בעולם הזה, החשיבות המרכזית והמכרעת היא של המעשה עצמו.

לכן אדם שעשה פעולה של עבודה-זרה - חטא בפועל בחטא החמור של עבודה-זרה, ויהיו כוונותיו אשר יהיו. הכלל "ייהרג ואל יעבור" חל על עצם העבירה המעשית. מטעם זה מסרו יהודים את נפשם, כדי שלא להתכחש לה' אפילו למראית-עין.

לשם-שמים נתכוון

בנקודה זו מצוי הקשר הפנימי לפרשת המקושש. המדרש⁴ מבאר, שהמקושש "לשם שמים נתכוון". הוא הרגיש, שלאחר חטא המרגלים, כאשר נגזרה על העם הגזירה שלא ייכנסו לארץ-ישראל, החלו בני-ישראל לחשוב שמעתה אין הם חייבים עוד במצוות. לכן "עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים".

מבחינת הכוונה, לא זו בלבד שהוא לא התכוון לחלל שבת, להפך - כוונתו הייתה לחזק את שמירת השבת. וגם מבחינה הלכתית טהורה, הוא לא נזקק לעצם מלאכת קישוש העצים, ופעולתו הייתה אפוא "מלאכה שאינה צריכה לגופה".⁵ אף-על-פי-כן נענש, משום שהמעשה הוא העיקר, ועל-פי התורה, תורת-אמת, זה חילול שבת.

נקודה זו היא המאחדת את כל ענייני הפרשה - ההדגשה של חשיבות העשייה בפועל של ציוויי ה'. גם חטא המרגלים נבע מכך שהם העדיפו את ההתקשרות הרוחנית שיכולה להיות עם הקב"ה בתנאי המדבר על-פני קיום התורה והמצוות בפועל בארץ-ישראל. הלקח מפרשת המרגלים הוא, שלא הכוונות העליונות והרגשות הנעלים הם העיקר, אלא קיום המצוות בפועל, בארץ-ישראל - "המעשה הוא העיקר".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 93)

----------

1) תניא סוף פרק יט (כה,ב).

2) ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד. וראה תוספות סנהדרין סא,ב.

3) אבות פרק א, משנה יז.

4) הובא בתוספות בבא בתרא קיט,ב דיבור המתחיל אפילו.

5) חגיגה י, תחילת עמוד ב. ושם נסמן.