מאמרים נוספים בפרשה
	יש לימוד ויש לימוד
	כשהקב"ה מצווה - אפשר לבצע
	צריך לחשוב לבד
	לא לנטות מהאמת
	המנהיג מקריב את עצמו
	בלי מסקנות מיותרות
	אין לנתק את המעשה מהכוונה
	הכוח לעשות דברים בלתי-אפשריים
	תשובות מוחצות
	הוויכוח עם המרגלים
	התורה לא ניתנה למלאכי-השרת
	עונש לטובה
	אצל הקב"ה אין "לא יכול"
	"עושה האמת מפני שהוא אמת"
	הקב"ה אוהב את הקטנים
	כוחו של משה רבנו
	כוונות וביצוע
	לא לנתק את הציצית מהטלית
	מסירות-נפש למען בני הדור
	קביעת גבולות כבסיס לאחדות

ויקרא משה להושע בן-נון יהושע (במדבר יג,טז)

בפרשת השבוע אנו קוראים על שיגור שנים-עשר המרגלים לארץ-ישראל ועל תוצאותיה העגומות של משימתם. מספרת התורה, כי בטרם נשלחו קרא משה את שמו של הושע בן-נון - יהושע. מסבירה הגמרא¹, שבכך רמז על התפילה שהתפלל עבורו: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים".

נשאלת כאן שאלה כפולה: הלוא בשעת שיגורם נאמר על המרגלים²: "אותה שעה כשרים היו". לולא כן, ברור שמשה רבנו לא היה שולחם. מדוע אפוא היה צורך בתפילה מיוחדת שתגן על יהושע מהשפעתם? ואם בכל-זאת חשש משה שמא יארע משהו - למה התפלל רק על יהושע ולא על כולם?

לא חטא פשוט

חטא המרגלים לא היה כה פשוט כפי שניתן להבינו בשטחיות. המרגלים היו נשיאי-ישראל, אנשים מורמים מעם, צדיקים. חטאם נבע בעקיפין מדרכם המיוחדת בעבודת-ה'.

בעבודת הצדיקים יש שתי דרכי-עבודה: יש הצדיקים שעוסקים בזיכוך עצמם, תוך התנתקות מהעולם-הזה ומצרכיו³; ויש אלה שמתמסרים לצורכי הדור.

הדרך הראשונה מתאימה רק לצדיקים מועטים, אלה שגם בהיותם בעולם הזה, דבקים הם בקב"ה כמו בהימצאם למעלה. כזה היה רבי שמעון בר-יוחאי, שאמר⁴: "אפשר אדם חורש וזורע, תורה מה תהא עליה". אולם על דרך זו קובעת הגמרא: "הרבה עשו כרבי שמעון בר-יוחאי ולא עלתה בידם".

מסור לרצון-ה'

הדרך השנייה היא דרכו של המנהיג, זה שאינו חושב על שלמותו-הוא, אלא על העם וצרכיו. כזה היה משה רבנו, שמסר את נפשו גם למען הרשעים שבעם-ישראל, שחטאו בחטא העגל. המדרש⁵ אף אומר, שמשה נשאר במדבר, עם הדור שנקבר שם, כדי שלעתיד-לבוא יקומו בני דורו לתחייה עמו. זה המנהיג, שמקריב את עצמו למען הציבור.

התכונה הבולטת בצדיק כזה היא ההתבטלות המוחלטת לקב"ה ולרצונו. כשהוא חש שרצון-ה' הוא להשכין קדושה בעולם-הזה, בתוך הפעילות השגרתית של חיי העולם, הוא מוותר על התעלותו האישית בדרגות הקדושה, ומתמסר למילוי רצון-ה' בעולם.

יהושע כמנהיג

המרגלים (שכשרים היו) השתייכו לסוג הצדיקים הראשון, אלה המופרשים מענייני העולם, ועוסקים בהתעלות רוחנית בלבד. הנטייה הטבעית שלהם הייתה בעד ההישארות במדבר, שבו אין שאון העולם מפריע לעבודת-ה'. כתוצאה מגישתם זו חטאו וניסו להניא את העם מלהיכנס לארץ.⁶

יהושע היה שונה מהם. כמי שאמור היה להיות רועה הדור אחרי משה, היה חייב לבטל את רצונותיו האישיים ולהתמסר למילוי הרצון האלוקי. לכן דווקא עליו התפלל משה: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

בכך אמר משה רבנו ליהושע - דרכם אינה דרכך. אתה חייב להתמסר לעם ולצרכיו. בכך העניק לו את הכוח לעמוד על המשמר, ולא להיסחף אחרי חבריו, שאהבתם לעבודת-ה' מתוך פרישות והתנתקות, גרמה להם להוציא דיבה על הארץ.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 320)

----------

1) סוטה לד,ב.

2) רש"י שלח יג,ג.

3) ראה לקוטי תורה ויקרא יח,א.

4) ברכות לה, ב.

5) במדבר רבה יט, ג.

6) לקוטי תורה במדבר לו,ד.