שאו את ראש כל עדת בני-ישראל (במדבר א,ב)
קיומו של העם היהודי לאורך שנים כה רבות נחשב חידה בלתי-מובנת. מאז היותנו לעם משולים אנו ל"כבשה בין שבעים זאבים".1 כל אומות-העולם רדפו את העם היהודי ומעצמות רבות ניסו להשמידו, ובכל זאת אין עם-ישראל אובד בין העמים ונשאר חי וקיים. מהו הכוח שעומד מאחורי סוד זה?
בספר השל"ה2 נאמר, כי כוח-הקיום הבלתי-מוגבל של העם היהודי רמוז בציווי של הקב"ה למנות את עם-ישראל במדבר. כשסופרים דבר-מה, גורמים לו להיות "דבר שבמניין", ועל כך ישנו הכלל בגמרא3: "דבר שבמניין לא בטל". הספירה מעניקה לו חשיבות שאינה מאפשרת לו להתבטל. על-ידי שהקב"ה מנה את העם, נעשו בני-ישראל "דבר שבמניין", ועל-כן אין הם יכולים להתבטל לעולם.
סיבה ותוצאה
אלא שכאן צריך להבין: חשיבותו של "דבר שבמניין" אינה משום שהוא נמנה ונספר, אלא סדר הדברים הוא הפוך - הואיל וזה דבר חשוב, על-כן סופרים אותו. החשיבות היא העילה לספירה ולא התוצאה שלה. הספירה רק מגלה את חשיבותו העצמית של הדבר. גם הספירה של בני-ישראל לכאורה רק גילתה וביטאה את החשיבות העצמית שהייתה קיימת בעם-ישראל גם קודם שנספר. לשם מה דרוש היה אפוא המיפקד עצמו?
התשובה לשאלה זו טמונה בסמיכות של פרשת במדבר לחג-השבועות. מה התחדש עם מתן-התורה על הר-סיני? גם קודם לכן הייתה תורה, אותה למדו האבות ושבט לוי וכו'. החידוש היה בכך, שהתורה והמצוות שקודם מתן-תורה נשארו במישור הרוחני ולא פעלו כלל על המציאות הגשמית~4; ואילו במתן-התורה נתבטל פער זה, וניתן ליהודים הכוח להשרות קדושה בתוך העולם הגשמי.
דגש על גשמיות
במתן-התורה עבר הדגש מהרוחניות אל הגשמיות. לאחר מתן-התורה העיקר הוא לפעול בתוך העולם ולהחדיר בו קדושה. העיקר הוא שכל רעיון רוחני יבוא לידי ביטוי דווקא בתוך המציאות הגשמית.
בכך ניתן להבין את הצורך בספירה המעשית בני-ישראל. נכון, גם אם חשיבותו של עם-ישראל הייתה נותרת במישור הרוחני, ללא כל ביטוי מעשי של ספירה בפועל - גם אז לא היינו מתבטלים בין העמים, הודות לחשיבות העצמית-אלוקית של העם היהודי. אבל אז לא היה כוח זה בא לידי ביטוי בתוך העולם ולא היה משפיע עליו.
כוח אלוקי בגדרי העולם
דווקא על-ידי המניין והמפקד חדרה חשיבותו העצמית של עם-ישראל לתוך העולם ולתוך גדריו, עד שהעולם עצמו חש שזהו "דבר שבמניין" שאינו בטל.
במילים אחרות: על-ידי שהקב"ה ציווה למנות את עם-ישראל, הוא החדיר את ייחודו של העם אל תוך-תוכו של העולם הגשמי, וחיזק את כוחם של בני-ישראל לקדש את גשמיות העולם ולעשותו "דירה לו יתברך".
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1019)
------------
1) אסתר רבה פרשה י,יא. תנחומא תולדות ה. וראה גם כן יומא סט,ב.
2) חלק תורה שבכתב, שלשה מחנות (שמז, א). הובא ונתבאר בדיבור המתחיל צוהר תעשה לתיבה תרע"ג.
3) ביצה ג,ב. שולחן ערוך יורה דעה סימן קי סעיף א.
4) ראה שיר השירים רבה פרשה א על פסוק לריח שמניך. לקוטי שיחות כרך א פרשת לך-לך.
|