מאמרים נוספים בפרשה
	יסוד הכול - קבלת-עול
	למעלה מהבריאה – ובתוך הבריאה
	אפשר להגיע אל העל-טבעי
	מתחילים בכפייה ומגיעים להכרה
	הברכה המיוחדת
	לשמור על המקדש
	ללמוד ולהבין מתוך התבטלות
	ליצור חיבור בין הבורא לבריאה
	"סימני כשרות" בעבודת-ה'
	יהודי מקדש את העולם
	דג שמלמד את עקרונות ההשגחה
	בלי ישות עצמית
	עבודת-ה' לשמה
	כוחו של ציבור
	לא קל להבחין ברע
	לפזז ולכרכר לפני ה'
	לא להחמיץ את השעה
	להחדיר את השמיני בתוך השבע
	כשהחסד והאמת נפגשים

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט,ו)

פרשתנו נפתחת בתיאור חנוכת המשכן, ובהתגלות כבוד ה' לעיני כל ישראל. תיאור דומה מופיע בחנוכת בית-המקדש על-ידי שלמה המלך, וכך נאמר שם¹: "וכל בני-ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

פסוק זה מתאר את ההשתחוואה של עם-ישראל בבית-המקדש. שם השתחוו בני-ישראל ממש אפיים ארצה; אולם עבודה זו, של השתחוואה והתבטלות אל הקב"ה, קיימת גם במובן הרוחני, בעבודת ה' של כל אחד ואחד.

העולם מסתיר

כאן מתארת התורה שלוש דרגות בהשתחוואה זו.

הדרגה העליונה ביותר היא כאשר "רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית", ומתוך כך באה ההשתחוואה וההתבטלות לקב"ה. מדובר במצב שבו חש האדם את גדולת ה' עד בחינת ראייה ממשית ("רואים"), ומתוך הכרה עמוקה זו נובעת ההתבטלות שלו לקב"ה ומתעורר הרצון לעובדו בכל לב ונפש.

לעומת זאת, יש מצב שבו אין ההתגלות האלוקית מאירה בנפשו של האדם. הוא אינו רואה ואינו חש את גדולת ה', והעולם הגשמי והחומרי מעלים ומסתיר לגביו את האמת האלוקית. ואף-על-פי-כן הוא כופה על עצמו להשתחוות לה' ("ויכרעו אפיים ארצה"). כלומר, הוא עובד את ה' מתוך כפייה פנימית, נגד רצונו הטבעי.

לא רואים

כללית, זהו ההבדל בין ימי בית-המקדש לימי הגלות.² בזמן שבית-המקדש היה קיים, הייתה התגלות של השכינה לעיני כל העם. חז"ל אומרים³, שכאשר בני-ישראל היו עולים לרגל, היו באים לא רק 'ליראות' שם, אלא גם 'לראות' את אור השכינה שהאירה בגלוי.

ואילו בתקופת הגלות שוררים העלם והסתר. לא נראה גילוי מוחשי של האמת האלוקית. אין רואים ניסים ונפלאות כבזמן הבית - "אותותינו לא ראינו".⁴ ממילא "אין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך"⁵ - איננו יכולים להגיע להשתחוואה שנובעת מתוך ראייה, אלא רק להשתחוואה שבאה מכוח כפייה פנימית.

עומק הנשמה

אולם יש מצב שלישי, שבו בתחילה אכן אין גילוי אלוקי ויש צורך בכפייה כדי להשתחוות לפני ה', אבל מתוך כך שהאדם כופה על עצמו לעבוד את ה', הוא מתחיל אט-אט לחוש את הקדושה האלוקית, עד שהוא מגיע לעבודת ה' מתוך הכרה עמוקה, חשק ורצון (תחילה "וישתחוו" ואחר-כך "והודות לה' כי טוב").

דרך זו של עבודת ה' שייכת לכל יהודי. גם מי שאינו חש תשוקה ורצון להשתחוות לה', יכול לכפות על עצמו לעובדו ולהתבטל אליו, וכאשר יתמיד בכך, יגלה בסופו של דבר כי בעומק נפשו הוא אכן משתוקק לעבוד את ה' ולהשתחוות לפניו בכל ליבו ובכל נפשו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 56)

----------

1) דברי-הימים ב ז,ב.

2) ראה לקוטי תורה ברכה צח,ב.

3) חגיגה בתחילתה.

4) תהילים עד,ט.

5) נוסח התפילה - מוסף של יום-טוב.