מאמרים נוספים בפרשה
	להכיר ולא להתגאות
	יהודי - "נס חי"
	הכול בגלל אל"ף אחת
	הבדיקה שלפני ההקרבה
	פעולה קטנה שקובעת את כל היום
	להקריב קרבנות בימינו
	לשמור את רוח הנדר
	נדבה לפני חובה
	בלי שום תועלת אישית
	להתמסר לה' כעצים על המזבח
	האהבה נשארת תמיד
	נגלה ונסתר
	כוחו של הלא-מודע
	שותף שלישי בכל עסקה
	לא להתערב בחשבונות של הקב"ה
	שלוש תקופות בחיי האדם
	כגודל החיבה – גודל הסליחה
	למה ציווה הקב"ה להקריב קרבנות
	להפוך את ה"ריב" למעדן

ונפש כי תקריב קרבן מנחה... מלמד שהיחיד מתנדב עצים (תורת כהנים ויקרא ח,ז)

הגמרא¹ מספרת, שלאחר גלות בית ראשון, "כשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה". נחלצו כמה משפחות מהשבים ונדבו עצים משלהן למערכה. כהוקרה על כך נקבע, כי מדי שנה באותם ימים, תינתן למשפחות אלה הזכות לשוב ולנדב עצים למערכה, ועצים אלה יוקרבו על המזבח, "אפילו לשכה מלאה עצים"!

יתר על כן: לפי תקנת חכמים נקבעו ימים אלו לאותן משפחות כימי חג ושמחה, האסורים בתענית ובעשיית מלאכה.² הגמרא אף מוסיפה ואומרת³, שאין דוחים את תשעה-באב שחל בשבת לימי החג של אותן משפחות.

מה יש בעצים?

אנו מוצאים שמחה נוספת הקשורה בעצים. המשנה מספרת⁴: "לא היו ימים-טובים לישראל כחמישה-עשר באב ויום-הכיפורים". ומסבירה הגמרא⁵, שאחת הסיבות לשמחת חמישה-עשר באב היא משום שביום זה נסתיימה מלאכת כריתת העצים למערכה.

צריך אפוא להבין מהי החשיבות הרבה כל-כך של עצי-המערכה שנדבתם קבעה חג, ויום הפסקת כריתתם נעשה יום שמח כחמישה-עשר באב.

האדם כקרבן

יש לומר, שעצי-המערכה לא היו רק אמצעי טכני לשריפת הקרבן, אלא היה להם חלק מהותי במשמעות הרוחנית של עבודת הקרבנות.

הרמב"ן⁶, בהסבירו את מצוות הקרבנות אומר, שכאשר אדם מביא קרבן עליו לחשוב, שבעצם הוא מקריב ברגע זה את עצמו לקב"ה. וכלשונו: "ראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה... דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".

אך בקרבנות יש סוגים שונים, וממילא גם הרגשת ההתבטלות וההתמסרות לה' משתנה לפי סוג הקרבן. בקרבן חטאת, למשל, נדרשים מהמקריב רגשות תשובה כנים ועמוקים. קרבנות תודה לסוגיהם השונים מעוררים רגשות אהבה לקב"ה. כך יש שוני בהרגשת ההקרבה לה' בין קרבן לקרבן.

אולם היסוד והבסיס צריך להיות רגש פשוט של התבטלות ומסירות-נפש מוחלטת; התבטלות שאין עמה שום רגשות נלווים אחרים; מסירה מוחלטת של ה'אני' אל הקב"ה. רק אחר-כך יכולה אותה התמסרות מוחלטת ללבוש צורה של חטאת, תודה וכו'.

בלי "אני"

הרגשה זו מצאה את ביטויה בשריפת העצים. כידוע, נמשל האדם לעץ - "כי האדם עץ השדה"⁷, ושריפת העץ מבטאת את ההתבטלות וההתמסרות המוחלטות אל ה', בלי שום מחשבות ותחושות אישיות.

בקרבנות עלול להתערב רגש כלשהו של סיפוק אישי, נימה כלשהי של 'אני'. אפילו בקרבן עולה, הנשרף כליל על המזבח, יש ליהודי הרגשה טובה בידעו שקרבנו גרם נחת-רוח למעלה. אך בשריפת העצים על המזבח אין הוא מרגיש שעשה משהו. זוהי אפוא ההתמסרות האמיתית, קרבן שאין בו שום פנייה עצמית ותועלת אישית.

בגלל מעלה נפלאה זו נקשרו שמחות מיוחדות עם עצי-המערכה, אותם עצים המבטאים את הביטוי הזך והנשגב ביותר בהקרבת הקרבנות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 9 ואילך)

----------

1) תענית כח,א.

2) רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ו הלכה ט.

3) תענית יב,א. תוספתא תענית שם. ירושלמי שקלים ריש פרק ד. מגילה פרק א הלכה ד. תענית פרק ד הלכה ד.

4) תענית כו,ב.

5) תענית לא,א.

6) ויקרא א,ט.

7) דברים כ,יט. וראה תענית ז,א.