מאמרים נוספים בפרשה
	שלושה מצבים חינוכיים
	לדאוג שהקטנים יאירו ויזהרו
	להעיר את הנרדמים
	הקב"ה ככוהן גדול
	קידוש השם
	לעבוד ולשבות
	תיקון עצמי קודם לתיקון העולם
	אהבה ללא תנאים
	תיקון שלם
	"עבודה גדולה" של שמחה
	תוכנה ומהותה של התפילה
	חודש של מצווה
	כוחו של דיבור חיובי

והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י)

בפרשתנו¹ מצווה אותנו התורה על שני קרבנות 'מנחה' שהוקרבו במקדש: 'מנחת העומר', שהוקרבה בפסח, ו'מנחת שתי הלחם', שהוקרבה בחג-השבועות. קרבן ה'עומר' התיר את אכילת היבול החדש של התבואה, שכן קודם הקרבתו אסור היה לאכול 'חדש' - תבואה חדשה.

גם לאחר הקרבת העומר אסור היה להקריב בבית-המקדש מנחות מתבואה חדשה, והדבר הותר רק לאחר הקרבת 'שתי הלחם' בחג-השבועות.

אלא שיש הבדל בין שני האיסורים: אם הוקרבה מנחה מתבואה חדשה לפני העומר - היא פסולה, ואילו אם הוקרבה קודם להקרבת 'שתי הלחם' (אף שלכתחילה הדבר אסור) - היא כשרה בדיעבד.²

קרבן אדם ובהמה

בספרות ההלכה ניתנו הסברים הלכתיים להבדל זה³, אך ניתן להסביר זאת גם ברמה הפנימית יותר, של המשמעויות הרוחניות שיש בכל אחד משני הקרבנות הללו.

'מנחת העומר' נעשתה משעורה⁴ ו'שתי הלחם' מחיטה.⁵ השעורה מוגדרת 'מאכל בהמה'⁶, ואילו החיטה היא 'מאכל אדם'.

הקרבתם על המזבח מסמלת את הקרבתם של חלקים בנפש האדם לקב"ה. מנחת העומר (מאכל בהמה) מסמלת את הקרבת ה'בהמה' שבתוכנו, 'הנפש הבהמית', לקב"ה; ואילו 'מנחת שתי הלחם' (מאכל אדם) מסמלת את התעלותו של ה'אדם' - 'הנפש האלוקית'.

לשעבד את ה"בהמה"

באור זה יש לראות גם את האיסור לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר. קודם שהאדם בירר ותיקן את נפשו הבהמית, אין הוא יכול לעסוק בתיקון העולם שמסביבו. כשהוא עצמו עדיין לא מתוקן, לא זו בלבד שאין בכוחו לתקן את העולם החיצוני, אלא שהוא עלול להידרדר עוד יותר. רק לאחר שהוא משעבד את עצמו לקב"ה והוא חדור בהכרה שהעיסוק בענייני העולם נועד אך ורק כדי לעבוד את ה', יש בכוחו לעסוק בתיקון העולם.

אולם אף לאחר הקרבת העומר ולאחר שעבודה של 'הנפש הבהמית' לקב"ה, עדיין יש צורך בהתקדשות נוספת, התקדשות של 'הנפש האלוקית', כדי להקריב קרבן על המזבח. זו משמעות האיסור להקריב מהתבואה החדשה עד הקרבת 'מנחת שתי הלחם' - שהיא מסמלת את התקדשותה של 'הנפש האלוקית'.

לכתחילה ובדיעבד

עתה יובן מדוע האיסור להקריב 'מנחה חדשה' לפני הקרבת העומר הוא מוחלט, גם בדיעבד, ואילו האיסור להקריב לפני 'שתי הלחם' הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד. קודם שהאדם משעבד את נפשו הבהמית לקב"ה, לא זו בלבד שאין בכוחו להביא קרבן לה', אלא הוא עוד עלול להידרדר למטה על-ידי עיסוקיו הגשמיים.

אולם אחרי שכבר 'הקריב' את נפשו ה'בהמית' בקרבן העומר, הרי אז הצורך בהקרבתה של 'הנפש האלוקית' היא רק לצורך שלמות העבודה, ולכן אף שמלכתחילה עליו להמתין ל'מנחת שתי הלחם', הרי בדיעבד הקרבן כשר, מכיוון שהאדם כבר נתקדש בקדושה הבסיסית של קרבן העומר.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 134)

----------

1) ויקרא כג,י ואילך.

2) מנחות סח,ב במשנה.

3) ראה חידושי (המיוחסים ל)הרשב"א באסיפת זקנים במנחות שם. טהרת הקודש מנחות שם. וראה שפת אמת מנחות שם. וראה בארוכה צפנת-פענח להלכות נדרים (ח,ד) ולהלכות מתנות עניים (לה,ג ואילך).

4) משנה סוטה תחילת פרק ב. מנחות סח,ב.

5) שמות לד,כב ובפירוש רש"י שם.

6) סוטה תחילת פרק ב. וראה פסחים ג, סוף עמוד ב.