מאמרים נוספים בפרשה
	שלושה מצבים חינוכיים
	לדאוג שהקטנים יאירו ויזהרו
	להעיר את הנרדמים
	הקב"ה ככוהן גדול
	קידוש השם
	לעבוד ולשבות
	תיקון עצמי קודם לתיקון העולם
	אהבה ללא תנאים
	תיקון שלם
	"עבודה גדולה" של שמחה
	תוכנה ומהותה של התפילה
	חודש של מצווה
	כוחו של דיבור חיובי

אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י ויקרא כא,א)

פרשתנו מתחילה בציווי של הקב"ה למשה¹: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". בפסוק זה מוכפל ציווי האמירה: "אמור אל הכוהנים... ואמרת אליהם". רש"י מביא על כך את פירוש חז"ל²: "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, האמירה הכפולה באה ללמד, שהכוהנים המבוגרים צריכים להזהיר את הכוהנים הצעירים.

את האמירה הכפולה אפשר לפרש גם בדרך אחרת: אמירה אחת לכוהנים, ואמירה שנייה לבית-דין, שעליו להשגיח כי הכוהנים ישמרו כהלכה את דיני הכהונה. ואכן, בהמשך הדברים נאמר: "וידבר משה אל אהרון ואל בניו ואל כל בני-ישראל".³ מה לבני-ישראל ולדיני הכוהנים? מפרש רש"י: "להזהיר בית-דין על הכוהנים".

מה מאלץ אפוא את רש"י לפרש את "אמור... ואמרת" במשמעות "להזהיר גדולים על הקטנים" ולא במובן של "להזהיר בית-דין על הכוהנים"?

משה הוסיף

רש"י מעדיף את הפירוש הראשון, משום שיש בידינו כלל⁴: "כוהנים זריזין הן". לכן אין צורך להזהיר את בית-דין עליהם, שכן הכוהנים עצמם זריזים בקיום מצוותיהם ואזהרותיהם. נשאר אפוא רק הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים".

מדוע אם-כן הזהיר משה את בית-הדין על הכוהנים? אלא משה רבנו הוסיף זאת כסייג מדעתו. אמנם גם הוא ידע ש"כוהנים זריזין הן", אבל מכיוון שנצטווינו "עשו סייג לתורה"⁵, הוסיף משה רבנו סייג משלו וציווה את בית-הדין להשגיח על הכוהנים, כדי שגם אם יקרה מצב של חלישות בעבודת הכוהנים, ישגיח בית-הדין עליהם.

הכוהן שבנפש

כשם שבעם-ישראל קיימת החלוקה בין כל ישראל ובין הכוהנים, שתפקידם להשרות קדושה מיוחדת על כל העם, כך קיימת חלוקה זו גם בנפש האדם: יש הגוף וכל איבריו, שמצד עצמם נוטים להימשך אחר ענייני העולם הגשמיים, ויש ה'כוהן' שבנפש - עצם הנשמה האלוקית, הדבקה תמיד עם הקב"ה, וממנה בא הכוח שהגוף וכל איבריו יהיו קדושים גם-כן.

וגם כאן יש שתי דרגות ב'כוהנים' עצמם: יש דרגה שבה "כוהנים זריזין הן", ואינם זקוקים לשום זירוז מבחוץ, ויש דרגה שבה יכול להיות מצב של 'שינה' ויש צורך בזירוז ובהתעוררות.

להעיר מהשינה

בעצם הנשמה ממש לא שייך שום עניין של שינה, שכן דרגה זו דבקה תמיד בקב"ה. אבל בנקודת התגלותה של נקודה זו במוח האדם (בבחינת החכמה שבנפש) יכול להיות מצב של שינה. על כך נאמר⁶: "אני ישנה וליבי ער" - גם כשנקודת האמונה שבמוח האדם ישנה, הרי עצם הנשמה ("וליבי") ער לגמרי.

תפקידו של האדם אינו לחדש וליצור את נקודת האמונה (כי היא קיימת תמיד בשלמותה) אלא רק להעירה משנתה, ואז יעשה את המוטל עליו כדי מלא את תכלית חייו עלי-אדמות ולהביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 61)

----------

1) ויקרא כא,א.

2) יבמות קיד, סוף עמוד א. ובתורת כוהנים על הפסוק.

3) ויקרא כא,כד.

4) שבת כ,א. ושם נסמן

5) אבות פרק א משנה א.

6) שיר השירים ה,ב.