מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי הוא כמו שם
	זרעי הגאולה בהתחלת הגלות
	החיבה הכפולה
	ירידה אחר ירידה
	עבודת ה"לבנים" של יהודי
	לא למרר את החיים
	תמציתה של התפיסה המצרית
	חינוך בא בעמל וביגיעה
	להיות "מסודר" בחיים
	יום לידתו של משה
	האחדות - תנאי לגאולה
	כוחו של ביטחון
	כסף וזהב כשכר עבודה
	משה נותן כוח למשיח
	גלגוליו של חמור
	בן גדול ובן קטן
	פרעה רוצה להפריד תורה ממדינה
	"עבודת פרך" ברוחניות
	לא לבלבל את התפקידים
	הגבהת היד בכיוון החיובי

כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א,כב)

פרשתנו מפרטת את שמות בני-ישראל שירדו למצרים, מתארת את השעבוד שהחל עם מות יעקב ובניו, ובהמשך מסופר על לידת משה, מושיעם של ישראל.

את יציאת מצרים צריך לזכור ולחיות מחדש בכל יום¹, וממילא מובן, שכל התהליכים שבירידה למצרים וביציאה ממנה קיימים גם בחיי היום-יום של יהודי.

את מהותה של התפיסה המצרית יש לראות בגזירה: "כל הבן היילוד - היאורה תשליכוהו".² מי הנהר מייצגים את הטבע, לעומת גשמים, שמייצגים את הברכה האלוקית. המצרים עבדו את הנילוס, שהיה משקה את הארץ, ורצו להשפיע גם על בני-ישראל להאמין בטבע ולעבדו, ולא להאמין בקב"ה שלמעלה מן הטבע.

בארץ רואים השגחה

האפשרות להשליט את האמונה בטבע על עם-ישראל נוצרה רק לאחר הירידה למצרים. קודם לכן שהו בני-ישראל בארץ-ישראל, ארץ אשר "למטר השמים תשתה מים".³ שם, כשנזקקו לגשם, היו "תולין עיניהם כלפי מעלה", ומרגישים בגלוי שהברכה באה מאת הקב"ה, המשגיח על כל פרט. שם כמעט מן הנמנע היה לטעות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".⁴

רק כשירדו בני-ישראל למצרים, ששם הנילוס עולה ומשקה באופן טבעי את כל הארץ, ונדמה שאין צורך להתפלל לעזרת ה' - נוצרה האפשרות לטעות ולחשוב שהטבע הוא מקור הברכה.

הדור שזכר

ובכל-זאת, כל עוד יעקב ובניו היו בחיים, עדיין לא היה יכול להתחיל השעבוד. הרי הם ראו בארץ-ישראל את השגחתו הגלויה של הקב"ה, וגם כשירדו למצרים הבינו, שהטבע אף הוא נשלט על-ידי הקב"ה עצמו.⁵ השעבוד היה יכול להתחיל רק כשקם דור חדש, שלא זכה לראות את ההשגחה הגלויה בארץ-ישראל.

כך נוצרה הירידה האמיתית אל תוך מצרים וטומאתה, ואז היה פרעה מסוגל לשעבדם בגשמיות וברוחניות, ולגזור להשליך את הבנים ליאור - להשקיע את היהודים בעבודה-זרה, בטומאת מצרים, באמונה בטבע ובכוחותיו.

הרועה הנאמן

מי שנתן לעם-ישראל את הכוח לצאת ממצרים, מהאמונה בטבע, הוא משה, 'הרועה הנאמן' (רעיא מהימנא), שמזרים אמונה גם כאשר העם אינו רואה אלוקות ואפילו כאשר אינו מבין ענייני קדושה. משה נוטע בהם אמונה חזקה וגלויה, שבכוחה הם נחלצים מגזירת פרעה ונגאלים מגלות מצרים.

תהליך דומה עובר כל יהודי בכל יום. הוא פותח את היום בתפילה ובלימוד תורה, ואז הוא חש בגלוי את הקשר עם הקב"ה. אחר-כך הוא שוקע בחיי המעשה, ואז עלולה להשתרש בו המחשבה, שהדברים מתנהלים על-פי הטבע. אך נקודת האמונה שבנפשו - ה'משה' שבכל יהודי - נוטעת בו את הכוח לראות בכל דבר את השגחת ה', ולחוש את הקדושה בכל דרכיו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 13)

----------

1) תניא תחילת פרק מז.

2) שמות א,כב.

3) עקב יא,יא. וראה בהנסמן בלקוטי שיחות כרך ו, עמוד 30 הערה 41.

4) עקב ח,יז.

5) ומכל שכן אצל יעקב (ובחיי יעקב), ש"מברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ" (פירוש רש"י ויגש מז,י). - היינו, שזה שהנילוס משקה את הארץ תלוי בברכתו של יעקב (ראה בארוכה בלקוטי שיחות כרך ו, עמוד 31). ולהעיר מפירוש רש"י ריש פרשת ויחי.