זה עתה חגגנו שבעה ימים של חג-סוכות. לשם-מה נקבע עוד חג, שמיני-עצרת? אומרים חז"ל, שלאחר חג-הסוכות בני-ישראל דומים ל"בנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם קשה עליי פרידתכם".
לשון חז"ל, "קשה עליי פרידתכם", אינו מובן: הלוא בני-ישראל עומדים עכשיו, בתום החג, לנסוע ממקום המקדש, שבו השכינה גלויה, אל מקומות מגוריהם, ששם אין הקדושה גלויה. זו אפוא פרידה של האב מבניו - של הקב"ה מעמו. מתאים יותר, לכאורה, שהקב"ה יאמר על כך "קשה עליי פרידתנו" (ולא "פרידתכם").
ניצב תמיד
אלא פרידה בין הקב"ה לעם-ישראל אינה יכולה לקרות גם כשבני-ישראל חוזרים לבתיהם. הקב"ה נמצא עם כל יהודי לא רק בבית-המקדש, אלא גם בביתו הפרטי. ברגע שיהודי רוצה שהקב"ה ישכון בביתו ובדירתו, אומר הקב"ה: "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל.
יתרה מזו: יהודי צריך לחיות כל הזמן בהכרה ש"הנה ה' ניצב עליו". בכל פינה שאליה הוא פונה, בכל תנועה שלו, בכל מקום שבו הוא נמצא – הקב"ה ניצב עליו, מביט בו ובוחן את כליותיו וליבו. נמצא אפוא שפרידה בין הקב"ה לעם-ישראל אינה אפשרית כלל.
מסוגרים בבתים
הדבר שיש למנוע הוא "פרידתכם" – פירוד בתוככם, בתוך עם-ישראל. החשש מפני פירוד כזה מתעורר דווקא לאחר חג-הסוכות. עכשיו בני-ישראל עומדים לנסוע מבית-המקדש, שבו היו כולם יחדיו בשבעת ימי החג, ולפניהם תקופה של כמחצית השנה, עד החג הבא (שלא כבחג-הפסח, שלאחר שבעה שבועות מתכנסים שוב, בחג-השבועות).
זאת ועוד, ימים אלה הם ימי חורף, אשר בהם, מטבע הדברים, אנשים מסתגרים בבתיהם ואינם מרבים לצאת החוצה ולהיפגש עם אחרים. כלומר, דווקא עכשיו יש חשש מפני "פרידתכם", פירוד והתרופפות הקשר בין יהודי אחד לרעהו. על כך אומר הקב"ה: "קשה עליי פרידתכם".
פירוד 'קשה'
זו מהותו של החג הנוסף, לאחר שבעת ימי חג-הסוכות – להדק את הקשר בין היהודים ולהבטיח שגם בחודשי החורף, שבהם יימצאו בבתיהם, לא ייפרדו חלילה איש מרעהו.
החג הזה נועד להעמיק את תחושת האור והחמימות של בית-המקדש, כדי שייחקק בלב העם גם במשך החודשים הבאים. בראש ובראשונה צריכים לדעת עד כמה פירוד כזה "קשה" כביכול לקב"ה. נוסף על כך, החג האחרון מעניק כוח מיוחד לזכור גם בשובנו לבתינו את האחדות והשמחה שהייתה כאשר שהינו יחדיו בבית-המקדש. כך יכולים אנו לשוב לבתינו לאחר חגי חודש תשרי מתוך ביטחון שהאחדות בין כל ישראל תישמר במלוא תוקפה עד שנשוב ונתראה מחדש בחג הנוסף בבית-המקדש.
(התועדויות תשמ"ז כרך א, עמ' 405)
|