מאמרים נוספים בפרשה
	איך עולים תוך כדי ירידה?
	השמחה בפרשת לך-לך
	מהותו של יהודי
	יהודי צריך ללכת תמיד
	הולכים אל היעד
	הציווי הראשון ליהודי הראשון
	שלושה מזבחות
	למה מבקשים שכר?
	האוצרות חבויים בקרקע
	תמימות של יהודי
	לא להיבהל מהצער
	ברית נצחית, ירושה נצחית
	כל אחד הוא ראשון
	למה המתין אברהם?
	היהדות מתחילה בניסים
	המילה - יסוד כל המצוות
	קניינים של הבורא
	אדם לעמל יולד
	מצווה בלי הפסקה
	מהות הירידה של אברהם

הציווי הראשון, שנאמר ליהודי הראשון, הוא¹: "ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בציווי זה יש דבר הדורש הסבר: כאשר מורים לאדם ללכת למקום כלשהו, הדבר החשוב ביותר הוא לומר לו לאן ללכת ולציין את תכונותיו של המקום החדש; ואילו כאן לא נאמר דבר על המקום החדש, ובמקום זאת מאריכה התורה בתיאור המקום הנוכחי - "מארצך וממולדתך ומבית אביך".

שאלה מהותית יותר מתעוררת על עצם תוכנו של הציווי: הלוא זהו הציווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון. ציווי כזה אמור להיות יסוד מרכזי בעבודת-ה' - לא רק לאברהם אבינו עצמו, אלא לכל עם-ישראל. ואולם הציווי עוסק לכאורה בעניין שולי - אופן ההליכה ממדינה למדינה. וכי זהו הבסיס של עבודת-ה' לכל הדורות?

למעלה מהמגבלות

יש לומר, שאכן ציווי זה, על סגנונו המיוחד, טומן בקרבו את היסוד המרכזי של עבודת-ה'. ייחודו של עם-ישראל בכך, שאף-על-פי שהוא חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם, ואף-על-פי שלכל יהודי תכונות-נפש טבעיות והוא כפוף להשפעות סביבתיות וכו' - בכל-זאת, בכוחו להתעלות על כל אלה ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי-מוגבל.

כוח זה ניתן לעם-ישראל באמצעות הציווי: "לך-לך". בציווי זה אומר הקב"ה לאברהם אבינו, ובאמצעותו לכל עם-ישראל, כי תפקידו להתרומם מעל המציאות הארצית ולמעלה מהמגבלות הטבעיות ולהיות קשור עם ה'.

שלושה מרכיבים

שלושת הפרטים שבפסוק רומזים לסוגים השונים של המגבלות שלפניהן עומד האדם: "ארצך" - אלה התכונות הטבעיות שהאדם נולד עמן (זו הקרקע של מציאותו); "מולדתך" - אלה ההרגלים והנימוסים שנרכשו בהשפעת הסביבה; "בית אביך" - החינוך שספג האדם מהבית, דבר שעיצב את אופיו לכל ימי חייו. מהותו של אדם נגזרת משלושת המרכיבים הללו.

אומר הקב"ה ליהודי: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" - צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך. עליך להתעלות מעל טבעך, הרגליך, חינוכך. וכל זה למה? כדי שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך".

מסירות-נפש

הקב"ה אינו אומר לאן להגיע ואיזו היא אותה ארץ. הוא מדגיש: "אל הארץ אשר אראך" - הארץ שאני אראה לך. כי מהיהודי נדרשת דבקות מוחלטת בקב"ה, עד כדי מסירות-נפש, ומוכנות לכל ציווי שיינתן לו.

זהו הציווי הראשון, שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית - היכולת להתעלות מעל כל המגבלות הטבעיות ולדבוק בקב"ה באופן מוחלט. ציווי זה נאמר לכל יהודי, וזה היסוד של עבודת-ה'. כשנוהגים כך, זוכים להגיע "אל הארץ אשר אראך" כפשוטם של דברים - לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, שבה ישובו כל ישראל לארץ-ישראל, "קהל גדול ישובו הנה"², בקרוב ממש.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תש"נ, כרך א, עמ' 96)

----------

1) פרשתנו יב,א.

2) ירמיה לא,ז.