מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו (בראשית לד,כה)

המקור הראשון לכך שיהודי נעשה בר-מצווה בגיל שלוש-עשרה ואז הוא נקרא 'איש' וזוכה לכניסתו של יצר הטוב - הוא ממעשה שמעון ולוי:

לאחר חטיפתה של דינה אחותם ועינויה על-ידי שכם, אמרו בני יעקב לשכם ולאביו במרמה שימולו את עצמם ואת כל אנשי העיר, וביום השלישי למילתם לקחו "שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו"¹, והרגו את אנשי העיר. הם היו אז בני שלוש-עשרה², ומזה שהתורה מכנה אותם "איש" ("איש חרבו"), לומדים³ שבגיל זה נעשה יהודי איש ומתחייב בכל המצוות.

הדבר מעורר תמיהה רבה: איך ייתכן שדווקא פעולה כזאת של הריגה תהיה מקור לשלב כה מרכזי בחיי היהודי, שלב שבו נכנס בו יצר הטוב⁴, וכי אין אירועים חיוביים אחרים היכולים ללמד על גיל בר-המצווה?! זאת ועוד, הלוא יעקב אבינו נזף בשמעון ובלוי על פעולתם זו, וכיצד הפעולה הזאת נעשית מקור לעניינו של בר-מצווה?!

מניעים טהורים

לאמיתו של דבר, פעולתם של שמעון ולוי הייתה פעולת ענישה צודקת, והם עשו זאת מתוך מסירות-נפש. לכן גם הקב"ה הסכים לפעולתם והעניק להם מכוחו, כפי שנאמר: "כי באפם הרגו איש"⁵, ודרשו על כך חז"ל⁶: "וכי איש אחד הרגו?... אלא שלא היו כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד", ומכאן שהקב"ה סייע בידם.

טענתו של יעקב כנגדם הייתה, שהיה עליהם להיוועץ בו, מצד מצוות כיבוד אב, וכן שלא הביאו בחשבון את החשש שמעשה כזה עלול לעורר את רוגזם של "יושבי הארץ"⁷, ועקב כך "ונאספו עלי והכוני"; אולם עצם המעשה נבע ממניעים קדושים וטהורים.

מעל החישובים

שכם ואנשי עירו, שסייעו לו במעשהו הנפשע וחיפו עליו, עברו על מצוות בני נח ועל-פי דין היו חייבים מיתה.⁸ שמעון ולוי עשו בהם את הראוי להם, מתוך תחושה של קנאות קדושה, בדוגמת קנאותו של פינחס, קנאות הנובעת מעצם הנפש, עד שאין מקום לחישובים ולהתייעצות.

לכן זכו שהקב"ה יסייע להם בפעולתם. כשיהודי מתעלה מעל כל חישוב ושיקול שכלי ופועל על-פי המתחייב מצד עומק נפשו - הוא זוכה שהקב"ה משתתף עמו והוא מצליח במעשיו.

לברוח מהחטא

לכן דווקא המעשה הזה של שמעון ולוי הוא המקור לגיל בר-מצווה. כשיהודי מתחיל את חייו בתור 'איש', עליו לזכור, שכאשר עומד מולו דבר שעלול לנתקו מהקב"ה (שזה בעצם כל חטא ועוון), עליו להתייצב כנגדו בכל התוקף הנובע מעצם הנפש, למעלה מכל שיקול וחישוב שכלי, ולברוח מפני החטא במסירות-נפש.

לאחר שמעוררים את נקודת מסירות-הנפש, צריך לפעול על-פי טעם ודעת, בעבודה מסודרת ומחושבת, אבל היסוד של 'איש' בישראל הוא עניין מסירות-הנפש שלמעלה מטעם ודעת.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 150)

--------------

1) פרשתנו לד,כה.

2) בראשית רבה פרשה פ,י. ואולי זהו היסוד לפירוש רש"י בנזיר (כט, סוף עמוד ב): גמירי כו' בני י"ג הוו. ובלקח טוב ושכל טוב כאן - על-פי החשבון (ובאופן שונה זה מזה).

3) רש"י נזיר שם. מפרשי המשנה (סוף פרק ה דאבות) בן י"ג למצוות. מחזור ויטרי שם. וראה לקוטי שיחות כרך ה, עמוד 421.

4) קוהלת רבה על הפסוק ד,יג.

5) ויחי מט,ו.

6) בראשית רבה פרשה צט,ז. תנחומא ויחי יו"ד.

7) פרשתנו לד,ל.

8) רמב"ם הלכות מלכים סוף פרק יט.