מאמרים נוספים בפרשה
	כוחה של ברית-מילה
	גם צדיק נדרש למול את עצמו
	למעלה מכוח האדם
	מלאכים כאורחים
	שינוי הטבע כדי להציל נפשות
	גמילות-חסד של יהודי
	גמילות חסדים על-שכלית
	לפעמים הלחץ מועיל
	להוסיף לחפור
	קיום מצוות בדרך הטבע
	הכוח הרוחני שבהכנסת אורחים
	האהבה הגדולה מכולן
	בלי שום שיקולי תועלת
	הפך את הברכה לשבועה
	סיפורה של הנשמה הזועקת
	חפירת בארות ומשמעותה
	חינוך הילדים משקף את מהותנו
	איך זוכים להתגלות של הקב"ה

אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח,יט)

אברהם אבינו הצטיין מאוד במידת החסד. מידה זו לא נשארה שלו בלבד, אלא הונחלה על-ידו לזרעו אחריו, כפי שנאמר בפרשתנו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".¹ אברהם הוריש אפוא את תכונת החסד שלו לכל צאצאיו.

גמילות חסדים היא אחד משלושת הסימנים של עם-ישראל. וכך אומרת הגמרא²: "שלושה סימנים יש באומה זו - הרחמנים, והביישנים וגומלי חסדים...וכל שיש בו שלושה סימנים הללו - ראוי להידבק באומה זו".

סימנים למה?

הביטוי 'סימנים' משמעותו, שתכונות אלה משמשות סימן לדבר אחר, לתכונה עיקרית ומהותית של עם-ישראל. מהי תכונה זו שעליה הסימנים מורים? זוהי תכונת ההתבטלות. יהודי, בעצם מהותו, חש התבטלות כלפי הקב"ה, וכפי שאמר אברהם אבינו: "אנכי עפר ואפר".³

מתוך אותה התבטלות נובעות התכונות שהן ה'סימנים' שלה: היהודי הוא ביישן, רחמן וגומל חסדים. זה הוא סדר הפעולה של יהודי: בושה - היא טבע הנפש, רחמנות - רגש בלב, וגמילות חסדים - מעשה החסד בפועל. הבושה מבטאת את נקודת ההתבטלות בגלוי, ולכן היא הסימן הראשון. היא גורמת ליהודי להיות רחמן, ומידת הרחמנות מניעה אותו לפעול בגמילות חסדים.

חסד של גוי

בנקודה זו טמון ייחודו של עם-ישראל לעומת העמים האחרים. גם בני אומות-העולם גומלים, לעיתים, חסד, אך אצלם אין הדבר נובע מהתבטלות אלא להפך, מגאווה. וכך אומרים חז"ל⁴: "כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - אינן אלא להתייהר בו".

הגאווה יכולה אפילו לעורר לעיתים רגשות של רחמנות. הואיל והאדם חש עצמו גדול ומרומם, הוא רואה בזולת איש שפל, הזקוק לרחמים, והוא חש הנאה ותחושת גדלות מעצם הרחמים והחסד.

רחמים ובושה

אולם החסד של יהודי נובע, כאמור, מרגשות של התבטלות. מכיוון שאיננו מרגיש את עצמו מציאות עצמאית, אלא הוא בטל לגמרי כלפי הקב"ה, הוא חש צורך עמוק לעזור לעוד יהודי. מתוך תחושת ההתבטלות הזו הוא מרחם על כל מי שחסר לו דבר-מה.

זה הסדר בדרך-כלל, שמתוך הבושה מגיעים לרחמים ומהרחמים לגמילות חסדים בפועל. יש גם מצב הפוך, שדווקא מתוך הרחמים מגיע יהודי לידי בושה.

יהודי יודע, שעצם העובדה שחברו עני והוא עשיר, הרי זה כדי לזכותו במצוות הצדקה. שאם לא-כן, מדוע הקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכול, יצר מצב שהוא עשיר ואילו חברו עני. אין זאת אלא שהקב"ה רוצה שפרנסתו של חברו תגיע דווקא על-ידו, על-ידי שייתן לו צדקה ויגמול עמו חסד.

הכרה זו גורמת לו בושה גדולה, שכן כדי שהוא יוכל לזכות במתן צדקה, צריך חברו לסבול עוני ומחסור! וכך, דווקא מתוך הרחמים על חברו העני, הוא מגיע לידי בושה גדולה ולהתבטלות פנימית ועמוקה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 61)

----------

1) פרשתנו יח,יט.

2) יבמות עט,א.

3) פרשתנו יח,כז.

4) בבא בתרא י,ב.