מאמרים נוספים בפרשה
	תקיפות וענווה בכפיפה אחת
	שמיטה אצל הר-סיני
	השבת - תכלית החיים
	תכלית ההתבטלות – שלא מרגישים אותה
	מה באמת עניין שמיטה להר-סיני?
	תורה לשם תורה
	שנת השמיטה כיום השבת
	יהודי זורע ומאמין
	להחדיר קדושה בגדרי הזמן
	שמיטה ויובל בעבודת ה'
	קניינים בחיי הרוח
	אין טוב בלי עבודה
	שאלת חכם
	רחמים אין-סופיים
	קבלת-עול מתוך תענוג
	כמו אותיות חקוקות באבן
	התמזגות מוחלטת עם התורה
	להשקיע עמל בתורה
	השפעת התורה בלי גבולות
	תמורות בטבע העולם
	הברכות שטמונות בתוך ה"קללות"
	להפוך את הרע לטוב
	נבואת הגלות והגאולה
	התורה משנה את העולם
	להבין חוקים

בהר-סיני  (ויקרא כה,א)

כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".¹ מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מידת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקב"ה ולמסרה לבני-ישראל.

נשאלת כאן השאלה, איך ייתכן שצדיק כמשה רבנו לא יידע להעריך את גדולתו העצומה, עד כדי שירגיש עצמו פחות-ערך מכל אדם אחר? יתרה מזו: איך ייתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייבו להיות מורם מעם ותקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?!

אין סתירה

מוסבר על כך², שמשה רבנו אכן הכיר את גודל מעלתו, את כשרונותיו הכבירים, את העובדה שדווקא הוא נבחר להיות זה שהתורה תינתן על-ידו; אולם הוא לא זקף כל זאת לזכותו-הוא, לזכות אישיותו העצמית.

מצד ענוותנותו הרבה ראה משה את כל גדולתו כמתנה מה', וחשב, שאילו זכה יהודי אחר בתכונות נפש גבוהות כשלו והקב"ה עצמו היה מדבר אליו - היה מגיע לדרגות נעלות עוד יותר.

משום כך לא הייתה ענוותנותו של משה סתירה ליכולתו להנהיג את העם ביד רמה, בתקיפות ומבלי להירתע מפני איש. אדרבה, הואיל ולא הייתה לו ישות אישית משלו, מכיוון שמסר את כל-כולו לקב"ה, הרי בכל אורחותיו ראה רק את רצון-ה' לנגד עיניו, וממילא נלחם בכל כוחותיו שרצון-ה' יתמלא בשלמותו.

הר נמוך

השילוב בין שתי תכונות-נפש הפוכות אלה הוא תנאי מוקדם לכל יהודי³ בגישתו אל התורה. הוראה זו רמוזה בפתיחתה של פרשת השבוע, ואף בשמה - פרשת 'בהר'.

'הר', הלוא הוא הר-סיני, שעליו ניתנה התורה. חז"ל מספרים⁴, שכאשר רצה ה' לתת את התורה, החלו ההרים רבים ביניהם, וכל אחד ואחד מהם ציין את מעלותיו; אולם הקב"ה בחר דווקא בהר-סיני, הנמוך מכל ההרים, כדי להדגיש את חשיבות הענווה.

תנאי ראשון

נשאלת על כך השאלה, אם רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות הענווה, למה בכלל חיפש הר ולא נתן את התורה בעמק, או לפחות במישור?

אלא כאן רמוז השילוב המיוחד הנ"ל בין ענווה מצד אחד והתנשאות קדושה מצד שני. יהודי נדרש שיהיו בקרבו שתי התכונות הללו - מצד אחד עליו להיות עניו בתכלית, ועם זאת צריך שתהיה בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על דברים הקשורים ברצון-ה'.

כתנאי ראשון לקבלת התורה צריך יהודי להיות 'הר', כפי ההלכה הראשונה ב'שולחן ערוך': "לא להתבייש מפני בני-אדם המלעיגים".⁵ הוא לא יכול להיות 'עמק' או 'מישור', נטול תקיפות ונחישות. חייבת להיות בקרבו תכונה של הר - הגבהה והתנשאות של קדושה, כלי שיוכל לעמוד מול הקשיים ולמלא את רצון ה'. אך מצד שני צריך ה'הר' הזה להיות הנמוך מכל ההרים - על האדם לחוש ענווה והתבטלות מוחלטת לקב"ה.

הנחישות בענייני תורה ומצוות לא זו בלבד שאינה צריכה לבוא על חשבון הענווה וההתבטלות לה', אלא לאמיתו של דבר, הענווה היא מקורה והיא אמה-יולדתה. דווקא מתוך ענווה אמיתית נובעת תקיפות איתנה בענייני התורה והמצוות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א', עמוד 276)

----------

1) במדבר יב,ג.

2) דיבור המתחיל זכור תרס"ה, פרק ח. ספר המאמרים תש"י עמ' 236. וראה לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 30 ואילך.

3) כי בכל יהודי יש בחינת 'משה'. ראה תניא פרק מב ותחילת פרק מד.

4) מדרש תהילים סח,יז (הוצאת בובר), וראה גם כן מגילה כט,א.

5) טור שולחן-ערוך (ושולחן-ערוך אדמו"ר הזקן) בתחילתו.