מאמרים נוספים בפרשה
	לא לנטוש את העולם
	אל תחשוב על עצמך
	מה יהודי צריך לרצות
	לדבוק בקב"ה ולהישאר בעולם הזה
	לא לברוח מן העולם
	להיכנס כדי לצאת
	לקדושה אין גבולות
	לראות את התכלית
	לכסות את הדם
	משמרת למצוות
	רעיון אחד בשלושה ציוויים
	להקל על השבים
	להסתכן ולהציל נפשות
	אהבת-ישראל כעסק וכמלאכה
	שלושה רבדים באהבת-ישראל
	אהבת-ישראל - הכלל הגדול
	מקורות היניקה של האילן ופירותיו
	כשמחוברים, לא מתבטלים
	לתת פרנסה לקב"ה
	יראת-שמים שלמה
	התקדשות עצמית

ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח)

בפרשתנו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך"¹, שהוא "כלל גדול בתורה".² ואכן, אהבת ישראל נחשבת "כללות כל התורה"³, והבעש"ט קבע אותה כיסוד השיטה שייסד, שיטת החסידות.

רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב היה ידוע באהבת-ישראל העצומה שבערה בו. כל ימיו התעסק בכל להט נשמתו באהבת-ישראל, עד שכונה בפי כול "סנגורם של ישראל". אולם הוא גילה, כי תכונה זו הוקבעה בליבו בזכות תורה מיוחדת ששמע מפי הבעש"ט.

לא להמתין בבית

הבעש"ט אמר את התורה על המשנה "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה",⁴ ופירש ש'מלאכה' הכוונה - התעסקות באהבת-ישראל. כדי שיהיה קיום לתורה, הכרח לצרף אליה גם 'מלאכה', התעסקות באהבת-ישראל.

הדגש כאן הוא על 'מלאכה', כלומר, עיסוק באהבת-ישראל כאילו הייתה עסק ומלאכה שהאדם מתמסר אליה.⁵ מהו בעל-עסק? הוא אינו ממתין בביתו עד שמישהו ישמע שיש לו סחורה ויבוא לקנותה. הוא פותח חנות במקום סואן, תולה שלט גדול ואף מתאמץ לפרסם את סחורתו באמצעים נוספים, כדי שיבואו לקנותה.

לברר מה חסר

בדרך זו יש לעסוק באהבת-ישראל. אין להמתין עד שהזולת יבוא ויבקש עזרה, אלא יש להשקיע מחשבה ומאמץ כדי לעזור ליהודי שני - לברר מה חסר לו, בגשמיות או ברוחניות, ולהתמסר בלב ונפש כדי למלא את מחסורו. זו 'מלאכה' של אהבת-ישראל, התעסקות אמיתית במצווה זו.

הבעש"ט לימד, שהדרך לקרב יהודי שני היא על-ידי עשיית טובה בגשמיות. מלבד עצם המצווה של אהבת-ישראל שיש בהגשת סיוע כזה, הדבר מקרב את ליבו של הזולת, עד שיהיה כלי גם לעניינים רוחניים.

ברור שאין להתנות סיוע גשמי בהיענות מצד הזולת לעניינים רוחניים, אלא יש לעזור ליהודי שני בלי שום תנאים, אבל עצם העזרה בעניינים גשמיים מקרבת את ליבו של הזולת גם לעניינים רוחניים.

שלמות העשייה

השלמות של העיסוק באהבת-ישראל היא כאשר מעמידים את הזולת על רגליו, עד שהוא נעשה 'טופח על-מנת להטפיח', כלומר, כשיש בכוחו להחיות אחרים. כאשר המושפע מסוגל להשפיע ולהעניק לאחרים, או-אז מגיעה העשייה לידי שלמותה.

יש הטוענים שאין בכוחם ללמד אחרים. עליהם לדעת שאין הדבר כך. חז"ל⁶ אומרים: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם". מכאן, שבכל אדם יש דברים שיש רק בו, ואותם עליו להנחיל לאחרים. בנקודות אלה הוא 'עשיר', ומחובתו לגמול חסד עם הזולת.

כשיהודי עוזר לזולת או מלמד את הזולת, מתקיימים דברי הפסוק⁷: "מאיר עיני שניהם ה'" - הקב"ה מעניק לשניהם, לנותן ולמקבל, את שפע ברכתו מן השמים.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 260)

----------

1) ויקרא יט,יח.

2) תורת כוהנים בשם ר' עקיבא. הובא ברש"י על הפסוק.

3) שבת לא,א. הובא בתניא פרק לב.

4) אבות פרק ב משנה ב.

5) דיבור המתחיל הסכת ושמע תרצ"ג (ספר המאמרים קונטרסים כרך א עמוד 514 ואילך).

6) אבות פרק ד משנה א.

7) משלי כט,יג. שם כב,ב. וראה תמורה טז,א.