מאמרים נוספים בפרשה
	מציאות שלמה
	שמחת התורה והסליחה
	לעבוד בידיים ולשמור על ראש שקט
	השבת ומלאכת המשכן
	הפרנסה היא רק מכשיר
	בלי מעורבות אישית
	השראת השכינה בלי קיצורי-דרך
	האש למען האפר
	לומדי תורה ותפקידם
	כשמשה מצווה - אין הפרעות
	עד הפרט האחרון
	אומנות מיוחדת של הנשים
	בלי הבדלי מעמדות
	המשכן - כפרה על העגל
	כוחו של מעשה גשמי
	לא לזלזל בכוחו של אדם
	משה מאחד את העם
	בית-המקדש עומד שלם ומוכן
	הקב"ה שוכן דווקא למטה
	שלמות מקבלים ממשה רבנו
	לפעמים מדלגים על הסדר
	יהודי מרגיש שהכול לה'
	שלושה שלבים בהתעלות
	אחרי ההעלם באה ההתגלות
	כשיורד החושך, יוצאים למסע

ויעל עליו את העולה ואת המנחה (שמות מ,כט)

לאחר שבפרשיות הקודמות נידונו בהרחבה ציוויי ה' על הקמת המשכן, אנו מגיעים השבוע להשלמת המלאכה ולהקמת המשכן בפועל. לקראת סוף הפרשה מצווה הקב"ה את משה רבנו: "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל-מועד"¹, ובהמשך מפורטים הדברים שיש לעשותם ביום חנוכת המשכן.

הקב"ה ציווה את משה לקבוע את כלי המשכן במקומותיהם ולעשות את עבודות-הקודש במקצת הכלים. כשציווהו על המזבח, אמר²: "ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל-מועד". הציווי שנאמר לו הוא להעמיד את המזבח במקומו. לא נאמר לו להקריב קרבנות. אולם בהמשך, כאשר התורה מפרטת את ביצוע הציוויים, היא אומרת: "ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל-מועד ויעל עליו את העולה ואת המנחה"³ - בלא שנצטווה העלה משה רבנו קרבנות על המזבח!

ייחודה של העולה

מפרשי התורה דנים בעניין זה ומסבירים, שיום הקמת המשכן, שבא לאחר שבעת ימי המילואים, היה אף הוא חלק מהכשרת המשכן לעבודתו, ולכן העלה משה את העולה ואת המנחה על המזבח. וכפי שאומר רש"י: "אף ביום השמיני למילואים, שהוא יום הקמת המשכן, שימש משה והקריב קרבנות ציבור".

ובכל-זאת, אף שמשה עשה ביום זה רבות מעבודות-הקודש, אף כאלה שלא נאמר במפורש כי נצטווה לעשותן, התורה מגלה לנו זאת דווקא בעניין הקרבת העולה והמנחה. מכאן עולה, כי קרבנות אלה הם ציר מרכזי בתפקידו של משה רבנו.

המציאות היחידה

העולה והמנחה נתייחדו מכל עבודות המקדש, בכך שרק הן כונו "קרבנות תמיד". השם 'תמיד' בא לציין לא רק את העובדה המעשית, שקרבנות אלה הוקרבו מדי יום ביומו, אלא גם את השפעתם המתמדת בכל היממה; כאילו בכל רגע ורגע הקריבו אותם.

קרבן התמיד הוא עולה, כולו "כליל לה'".⁴ קרבן זה מסמל התמסרות מוחלטת לרצון ה', עד שהאדם אינו משאיר לעצמו שום דבר אישי - את הכול הוא מוסר לקב"ה. התמסרות כזאת היא טבעית ליהודי, מצד עצם מהותו, שכן בנשמתו הוא חש שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה, וממילא הכול צריך להינתן "כליל לה'".

כוח ממשה רבנו

תחושה זו של התמסרות מוחלטת לה', כפי שמסמל קרבן העולה, אינה דורשת הכנות מרובות. קשה יותר לשלב בין הקדושה לבין האכילה והשתייה והעשייה הגשמית, כפי שמסמלים הקרבנות האחרים, שבהם חלק הוקרב לה' וחלק ניתן לבעלים. לכן נפתח היום בהקרבת ה'תמיד', כדי להחדיר ביהודי את מסירות-הנפש המוחלטת לקב"ה, שבאמצעותה יהיה קל יותר לעבוד את ה' במשך היום - "כל מעשיך יהיו לשם-שמים".⁵

זהו ההסבר להדגשת חלקו של משה דווקא בהקרבת העולה, שכן משה רבנו מעניק לכל יהודי את הכוח להתמסר לגמרי לרצון ה', ולהשכין את הקב"ה בכל תחומי החיים, עד לדרגת "כליל לה'".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 225)

----------

1) שמות מ,ב.

2) שם, ו.

3) שם, כט.

4) פירוש רש"י יתרו יח,יב (וראה גם ויקרא א,ח-ט). וראה אור התורה צו עמ' טו.

5) אבות פרק ב משנה יב.