פסיכולוגים מהאוניברסיטה היוקרתית ייל שבארצות-הברית טוענים שהצליחו לפענח חידה אנושית ארוכת-שנים: מדוע אנחנו בוכים משמחה?

ממצאי המחקר יפורסמו בכתב העת הקרוב Psycholigy Science, ולפיהם הסיבה היא איזון רגשי. הבכי הוא תגובה בלתי רצונית שנגרמת עקב חוסר יכולת של הנפש להכיל את עוצמת החוויה הרגשית.

הפסיכולוגים צפו בתגובות של הנבדקים במצבי התרגשות שונים, וזיהו שפעמים רבות נוצרת תגובה שלילית, כדוגמת בכי, לאירוע חיובי. ראש צוות החוקרים, אוריאנה ארגון, אמרה: "אנשים חווים שיווי משקל אמוציונלי בעזרת הביטויים האלו". לפי דבריה, ביטויים אלו יפרצו החוצה כאשר אנשים מוצפים ברגשות חיוביים חזקים, והם נועדו לאפשר לאדם להתמודד עם הרגשות הללו. 

אך ייתכן, במחילה מכבוד החוקרים הבכירים מאוניברסיטת ייל, שהתגליות שלהם אינן כה סנסציוניות וכבר נחשפו לפני שנים רבות? הבה נפנה אל ההגות של התנועה החסידית ונעלעל מעט בספרים עתיקים, בני מאות שנים, שייתכן והם מכילים את התשובה לשאלה הזו.

כמו רבי עקיבא

רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד (מכונה 'האדמו"ר הזקן'), כבר התייחס לסוגיה הזו לפני יותר ממאתיים שנה (מאמרי אדמו"ר הזקן – כתובים, ב, עמ' ר):

"כששומע בשורה טובה ונפלאה, אדרבה; מאוד ערבה למוחו בשורה זו, וכמעט החיה אותו, אך מפני קטנות המוח שלא ביכולתו לסבול עוצם החיוּת של שמחת הבשורה ידחוק את המוח ויוצא ממנו פסולת (=דמעות)... אם היה המוח בהרחבה גדולה ובכח חזק מאוד, הייתה השמחה מתיישבת בו, ולא היה יוצאת ממנו פסולת הדמעות...

דברים ברוח זו כתב רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת חסידות חב"ד (ומכונה הרַשַׁ"בְּ) בשנת תרמ"ח – 1888 (ספר המאמרים תרמ"ו-תר"ן עמ' תמ"ו):

"בבכייה יש ג' (שלוש) בחינות: הא' הוא מחמת שמחה ועונג גדול, עד שאינו יכול להתיישב בכלי. על-ידי-זה יוצאות דמעות, כי הדמעה היא מחמת כיווץ המוחין, על-דרך מה שמצאנו ברבי עקיבא, שזלגו עיניו דמעות מההשגה שהשיג ברזין דאורייתא בשיר השירים, והוא העונג ברזין"...

סבו, רבי מנחם-מענדל שניאורסון (ה'צמח צדק'), נדרש לנושא בהקשר של הגאולה העתידה לבוא, המתוארת בירמיהו (לא,ח): "בִּבְכִי יָבוׂאוּ, וּבְתַחְנוּנִים אוׂבִילֵם". מדוע יגיבו הנגאלים בבכי, הלוא זו חוויה כה משמחת – תהה ה'צמח צדק', והשיב:

"ומזה נמשך הבכי, שאין הכלי יכול לסבול רוב השמחה, מה שנהפך מיגון לשמחה – מזה נמשך הבכי... שמחמת גילוי האור בבחינת 'עין בעין', יראו ולא יוכלו לסבול. על-כן ייצאו דמעות, שסיבת ירידת הדמעות הוא מפני דחיקת המוח, כאשר אין כלי המוח יכול אם רוב שמחה יותר מידי, או ריבוי צער וכולי"...

הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרחיב את הסברו של ה'צמח צדק'. בעידן הגאולה, אמר הרבי, יוצף העולם באור בלתי-מוגבל של הבורא, שכיום נסתר מעינינו. בתחילה לא יוכלו בני האדם להסתגל לעוצמת האור ולכן יגיבו בבכי. 

ועד שיבוא המשיח, אפשר לנצל את רעיון הבכי השמח גם ביום-יום. הרבי מתייחס לדרישת חז"ל מהאדם בימים הנוראים להרבות בבכי ובתחנונים כחלק מתהליך התשובה שלו. איך הדבר מתיישב עם הגישה החסידית העקרונית, שעל האדם לעבוד את בוראו מתוך שמחה דווקא? הנה ההסבר:

"גם עניין הבכייה שצריך להיות בימים אלו, כדברי האר"י ז"ל שכל מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו שלמה, הרי זה יכול להיות בדמעות של שמחה!"... 

שיהיה לנו מושג

תשאלו: מה להגוּת החסידית ולפסיכולוגיה? מסתבר שתורת הנפש ותורת האלוקות הולכות יד-ביד מראשית ימיה של תנועת החסידות, לפני יותר מ-300 שנה. אם נרחיק לכת נמצא ביטויים לכך כבר מהמאה השנייה לספירה, בספר הזוהר. המקורות הקדומים ביותר נמצאים כבר בתנ"ך.

אחד המאמרים המפורסמים מספר הזוהר הוא "פתח אליהו". המאמר מכיל את דבריו של אליהו הנביא, המתאר את האלוקות, וממשיל אותה לגוף האדם. הנביאים ישעיהו ויחזקאל זכו להיחשף למבנה האלוקי, המכונה "מעשה המרכבה". "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" (יחזקאל א,כו).

הקבלה וההגות החסידית באו לסייע לאדם להכיר את אלוקים ואת מהותו. היכרות מעמיקה, ולא שטחית. היא מלמדת אותו על כוחותיו של אלוקים, על דרכי פעולתו ועל הגורמים להן. מדובר באתגר אדיר, שלכאורה נועד מראש לכישלון. התבונה האנושית אינה מסוגלת להבין מושגים ורעיונות שמגיעים מספרה רוחנית אחרת.

לכן ההגות החסידית איננה מתיימרת להעניק לאדם ידע על מהות האלוקים. זו שאיפה בלתי אפשרית. היא מסתפקת בלהעניק לו את הרקע המקסימלי שביכולתו לקלוט, מתוך כוונה שהידע הזה יעדן את האדם ויסייע לו לעבוד את בוראו טוב יותר.
 
כלי עזר מרכזי שבו משתמשת החסידות כדי להתגבר על הפער בין הרוחני לאנושי, הוא 'תרגום' מושגים רוחניים למושגים הקרובים יותר לעולמו של האדם. כוחותיו של הבורא מתורגמים, אפוא, לתכונות נפשיות. בזכות ה'האנשה' של הרעיונות האלו, מצליח המוח לעכל את המידע ולבנות תמונה ברורה יותר של האלוקות.

הקשר בין האלוקות והאנושות נעשה לא רק לצרכי לימוד, אלא הוא מהותי הרבה יותר. בריאת האדם מתוארת בספר בראשית במילים: וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". האדם הוא העתק סמלי של הבורא, ומכיל בתוכו נשמה שמהותה אלוקית.

ומה מסקנת המחקר? איך הוא יכול להביא לנו תועלת? ארגון עצמה סיכמה את מחקרהּ: "תובנות אלו יקדמו את ההבנה איך להביע את עצמנו ואיך נשלוט ברגשותינו. זה חשוב לבריאות הנפשית והפיזית, לאיכות מערכות היחסים שלנו עם אחרים ואפילו לעבודה משותפת". שזה, אם תרצו, דומה להפליא למטרה הסופית של המחקר והעיון בתורת האלוקות - שיפור ההתנהגות שלנו כיהודים.