נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1004- כל המדורים ברצף
	לחפש יהודים "רעבים" ו"צמאים" ברוחניות ולספק צורכיהם
	להתמסר למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה
	עוד על סידרת 'אור התורה'
	פרשת וירא
	"שב לבד עם עצמך, עצום את עיניך, ותרגיש שאתה נמצא עם הרבי"
	הלכות ומנהגי חב"ד

נוסף להוראה בגודל חשיבות הכנסת אורחים בגשמיות ובסבר פנים יפות – חובה וזכות כל אחד להשתדל עוד יותר בהכנסת אורחים ברוחניות, בהפצת היהדות והמעיינות! * בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו, ישב אברהם אבינו לראות אולי יעבור אדם שאפשר להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם * העובדה שרואה יהודי במצב של פיקוח-נפש מהווה הוכחה שניתנו לו הכוחות לגמול עמו חסד ולקרבו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר כמה פעמים שכל סיפורי התורה הם חלק מ"תורה" לשון הוראה¹, הוראה לכל אחד ואחד מישראל בחיי היום-יום, ובמיוחד בזמן שבו לומדים וקורין פרשה זו בתורה, כפתגם רבינו הזקן² ש"צריכים לחיות עם הזמן", כלומר, לחיות עם הוראות פרשת השבוע, על מנת להמשיכן במשך כל השנה כולה.

ובנוגע לפרשתנו, פרשת וירא, שהתחלתה וראשיתה³ "וירא אליו ה'" – צריך להבין: מהי ההוראה שכל אחד ואחד מישראל יכול וצריך ללמוד מהסיפור ד"וירא אליו ה'", התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו?!

ב. לכאורה יש לבאר הלימוד מ"וירא אליו ה'" – על-פי מה שכתב רש"י⁴ "וירא אליו, לבקר את החולה⁵, שמזה למדים חיוב ביקור-חולים, כדאיתא בגמרא⁶, אמר רבי חמא ברבי חנינא⁷ מאי דכתיב⁸ אחרי ה' אלוקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה... אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה... הקב"ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים".

ולימוד נוסף – גודל עילוי הכנסת-אורחים, כדאיתא בגמרא⁹ "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב¹⁰ ויאמר אדנ-י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"¹¹.

אמנם, לימודים הנ"ל הם פרטים נוספים על עצם עניין "וירא אליו ה'": (א) המטרה והתכלית שבשבילה "וירא אליו ה'" – "לבקר את החולה", (ב) הנהגתו של אברהם אבינו בעת ש"וירא אליו ה'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"; ומכיוון שכל ענייני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש לימוד והוראה גם מעצם עניין "וירא אליו ה'", עצם ההתגלות האלוקית לאברהם.

ג. ובהקדים – המדובר כמה פעמים¹² בפירוש מאמר רז"ל¹³ "מעשה אבות סימן לבנים", שלא זו בלבד שמ"מעשה אבות" יודעים מה יהיה אצל הבנים, אלא יתירה מזה, ש"מעשה אבות" הוא הגורם להיות כן אצל הבנים.

ובפרטיות יותר:

ידוע¹⁴ שיש ב' סוגי "סימנים": (א) "סימן" שאינו אלא בירור הדבר, כלומר, הסימן הוא עניין חיצוני שאינו ממהות הדבר, אלא, שבגלל שייכותו החיצונית נעשה על-ידו בירור הדבר, (ב) "סימן" שגורם הדבר, להיותו (חלק) ממהות הדבר.

ויש להביא דוגמה פשוטה – בסימני אבידה, שיכולים להיות בב' אופנים: (א) ה"סימן" שרק מוכיח שחפץ זה שייך לפלוני שהרי יודע סימניו, ואפילו אם סימן זה נעשה על-ידו (לא רק שמכיר הסימן שהיה בו לפני זה), אין זה אלא שהוסיף בו דבר צדדי, (ב) ה"סימן" הוא ממהותו של פלוני, ועד שניכר כוח הפועל (האומן שעשאו) בנפעל, ולכן, אין זה דבר צדדי שמברר השייכות לפלוני, אלא דבר הגורם שייכותו לפלוני¹⁵.

ובנידון דידן, "מעשה אבות סימן לבנים" – ה"מעשה אבות" הוא סימן שגורם הדבר¹⁶, כי, להיותו ממהותם של האבות, לכן נמשך ונעשה גם חלק ממהותם של הבנים.

ועל-דרך הסימנים של בני-ישראל, "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי-חסדים"¹⁷, ג' המידות של האבות, "מעשה אבות" (החל מגמילות-חסדים של אברהם¹⁸, כמו שכתוב בפרשתנו¹⁹ "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו גו'") – ש"סימנים" אלו הם (לא דבר חיצוני, אלא) ממהותו של יהודי, כלומר, לא רק סימן שמברר שזהו יהדות, אלא ממהותה של היהדות, ובמילא, החיסרון בסימנים אלו הוא חסרון ביהדות.

ומזה מובן גם בענייננו – שסיפור "וירא אליו ה'" כשלעצמו נעשה "סימן לבנים", סימן הגורם עניין זה אצל הבנים, שנעשה ממהותם של הבנים, היינו, שגם אצלם יכול וצריך להיות העניין של "וירא אליו ה'".

ד. ויש לומר הביאור בזה:

מהמשך הכתוב "וירא אליו ה'... והוא יושב פתח האוהל גו'", משמע, שהישיבה פתח האוהל "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו"²⁰ (שהייתה לפני ש"וירא אליו ה'") גרמה לכך ש"וירא אליו ה'".

[ואין זה סתירה למה שכתוב בפירוש רש"י "וירא אליו, לבקר את החולה" – כי, גם ביקור-חולים קשור עם הכנסת-אורחים²¹, מכיוון ששניהם "בכלל ואהבת²² לרעך כמוך" (כפסק דין הרמב"ם²³)].

ועל-פי זה מובן שעניין "וירא אליו ה'" שייך לכל אחד ואחד מישראל²⁴ – שעל-ידי התעסקותו בהכנסת-אורחים (וגמילות-חסדים בכללותה) זוכה לגילוי של "וירא אליו ה'".

ויש לומר, ש"וירא אליו ה'" שנעשה על-ידי הכנסת-אורחים הוא עניין נעלה יותר מ"הקבלת פני שכינה" שעליה אמרו "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה" – להיותו "שכר" על הכנסת-אורחים ש"גדולה מהקבלת פני שכינה".

וזוהי ההוראה שלמדים מ"וירא אליו ה'" – "והחי יתן אל לבו"²⁵ – שבכוחו וביכולתו של כל אחד ואחת מישראל (בנו ובתו של אברהם אבינו) לזכות לגילוי ד"וירא אליו ה'", על-ידי השתדלותו בהכנסת-אורחים, מתחיל בהכנות לזה (וגמילות-חסדים בכלל).

ומזה מובן עד כמה צריכים להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים – דוגמת הנהגתו של אברהם אבינו שחיפש אחר אורחים, וכשראם, רץ לקראתם כו', והאכילם והשקם דברים משובחים ביותר, כמו "ג' לשונות בחרדל"²⁶, ועל-דרך זה צריך כל אחד ואחד מישראל להשתדל בהכנסת-אורחים, מתוך זריזות, ובסבר פנים יפות וכו'.

ה. והנה, כשם שהדברים אמורים בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון גשמי של הגוף – כן הוא גם (ובמכל שכן וקל וחומר) בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון רוחני של הנשמה²⁷, על-ידי הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

ויש לומר, שבנוגע להכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות מודגש יותר הגילוי של "וירא אליו ה'":

בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בגשמיות – השייכות לגילוי "וירא אליו ה'", היא מצד כללות העניין דגמילות-חסדים, שמכיוון שגמל חסד לזולת, זוכה שהקב"ה יגמול לו חסד ויתגלה אליו.

אבל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות – השייכוּת לגילוי "וירא אליו ה'" היא באותו עניין עצמו, שהרי פעולתו בגמילות-חסדים היא לקרב יהודי להקב"ה, ולכן זוכה אף הוא להתקרב יותר להקב"ה – "וירא אליו ה'".

ו. ובאותיות פשוטות – בנוגע לפועל ממש:

ישנם יהודים רבים שנמצאים במעמד ומצב של רעב וצמא למזון רוחני, יהדות, תורה ומצוותיה, עד לפנימיות התורה, כלשון הכתוב²⁸ "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", ולכן, חובתו וזכותו של כל אחד ואחד להשתדל לחפש אחריהם (ובפרט שאין צורך לחפש אחריהם, מכיוון שפוגשים אותם בכמה מקומות), ולהאכילם ולהשקותם במזון רוחני – תורה, שנקראת לחם²⁹, וכן מים³⁰, עד לפנימיות התורה שנמשלה לחלב ודבש³¹, שמן ויין³².

ומובן גודל ההכרח והנחיצות שבדבר – מכיוון שזהו עניין של פיקוח-נפשות (ברוחניות³³), שהרי, לא מדובר אודות יהודים שחסר אצלם רק עניינים של תענוג בלבד (שגם אז צריכים להשתדל לתת להם, כאמור, "ג' לשונות בחרדל"), אלא, אודות יהודים שחסר אצלם המזון הרוחני המוכרח לקיומם, יהודים שאין להם אפילו "לחם³⁴ צר ומים לחץ"!

ובלשון הרמב"ם – "חיי בעלי חכמה (כל אחד ואחד מישראל, "עם חכם ונבון"³⁵) בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"³⁶), ולכן, כשפוגשים ברחוב יהודי שהיה צריך להיות ניכר עליו שהוא "חכם" "במעשיו כו' ובדיבורו ובהילוכו וכו'"³⁷ (עשרה דברים), ובפועל ממש לא ניכרת בו תכונת החכמה (אפילו באחד מעשרה דברים הנ"ל), הרי מובן ופשוט גודל הרחמנות עליו, להיותו במצב של פיקוח-נפשות ("כמיתה חשובין").

ומכיוון שכן, צריך כל אחד ואחד להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות – על-ידי הפעולה בהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה.

ז. יכול מישהו לטעון (וכן הוא באמת) שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, וכבר קירב יהודים רבים לתורה ומצוות, ומהו ההכרח כל-כך שגם ברגע זה יעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה?

והמענה על זה – בהנהגתו של אברהם אבינו:

במשך שנותיו של אברהם אבינו (לפני המילה) – עסק רבות בפרסום אלוקות בעולם, כמו שכתוב³⁸ "הנפש אשר עשו בחרן", "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים כו'"³⁹, ובלשון הרמב"ם⁴⁰ "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא כו' עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות כו'".

ואף-על-פי-כן, בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו (לאחרי שזה עתה מל (לא רק את עצמו, אלא גם) את "כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף"⁴¹) – ישב פתח האוהל לראות את יש עובר ושב שיכניסם בביתו, אולי יעבור עוד אדם אחד שיכול להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם⁴², ומיד כאשר "וירא והנה שלשה אנשים", אזי "וירץ לקראתם וגו'".

ומזה מובן גם בענייננו – שאף-על-פי שכבר עסק ופעל רבות בהפצת התורה והמעיינות, עליו להמשיך ולהוסיף יותר ויותר, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו'.

ובפרטיות יותר – המשך הפעולה (לא להסתפק במה שפעל עד עתה) נוגע הן מצד הזולת והן מצידו הוא:

מה שטוען שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות, הרי זה בבחינת "אני את נפשי הצלתי", למלא חובתו בהפצת התורה והיהדות; אבל אותו יהודי שנמצא עתה במצב של פיקוח-נפש – לא ייוושע מזה שפלוני עסק אתמול בהפצת התורה והיהדות!

ואפילו בנוגע לחובתו לעסוק בהפצת התורה והיהדות – הרי עצם העובדה שרואה ("וישא עיניו וירא") יהודי שנמצא במצב של פיקוח-נפש, בהשגחה פרטית (כתורת הבעל-שם-טוב הידועה⁴³), מהווה הוכחה ברורה שעניין זה שייך אליו, היינו, שהפעולה על יהודי זה היא חלק מתפקידו ושליחותו (ובוודאי ניתנו לו הכוחות הדרושים לכך, שהרי אין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו⁴⁴), ולכן, עליו להניח כל ענייניו ולרוץ ("וירץ לקראתם") כדי לגמול חסד עם יהודי זה, לקרבו להקב"ה, לתורה ומצוותיו.

ובפרט לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הכריז שתפקיד דורנו – צו השעה – לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כפי שהכריז גם אתמול ושלשום כו', בשנה שעברה, ולפני עשר שנים וכו', וחוזר ומכריז בעצם היום הזה!

ויש להוסיף ולהדגיש שהמדובר אודות הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, האנשים והנשים והטף – שיכולים וצריכים להשפיע על כל אחד ואחד מהם, וכל אחד ואחד מהם יכול וצריך להשפיע על אחרים (ואם טוען שאינו יודע כו', הרי בכל מקום ומקום ניתן למצוא מי שילמד אותו, ויוכל להשפיע כו'), גם הקטנים, שכן, בימינו אלו נתבארו גם ענייני החסידות באופן המובן גם לקטנים, ובלשון הזוהר בפרשתנו⁴⁵ "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמא כו'" (בבחינת "וירא אליו ה'"⁴⁶).

[ולהעיר, שיכולים וצריכים להתחיל בזה תיכף ומיד, וגם במקום זה, שבוודאי נמצאים כאלו שיכולים להוסיף אצלם ידיעות בתורה, הן בנגלה דתורה והן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בתורת החסידות, החל מעניינים שהזמן גרמא – ענייני שבת וכו'].

ח. והוראה נוספת מסיום הפרשה (בשיעור יום השבת-קודש) – שגם היא נכללת ב"וירא אליו ה'" (כנ"ל סעיף א') – פרשה העקידה:

תוכן פרשת העקידה הוא – עניין המסירות-נפש להקב"ה. וההוראה מזה – שעניין "וירא אליו ה'" צריך לחדור וחודר בכל מציאותו, עד למסירת נפש, כולל גם שעבודתו בגמילות-חסדים (שעל-ידי זה נעשה הגילוי ד"וירא אליו ה'") נעשית מתוך מסירה ונתינה מוחלטת, עד למסירות-נפש, על-דרך ובדוגמת המסירות-נפש של אברהם אבינו לגלות אלוקות בעולם.

ועד לתיבה האחרונה שבפרשה – "מעכה", ראשי תיבות מלך על כל הארץ⁴⁷, תכלית הביטול, שהרי, מציאותו של המלך היא המציאות של כל אנשי המדינה, שאין להם מציאות מצד עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות המלך⁴⁸, ועניין זה פועלים בכל העולם כולו – "מלך על כל הארץ".

ומזה באים לפרשת חיי-שרה (שמתחילין לקרוא בתפילת מנחה) – "ויהיו חיי-שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"⁴⁹, "כולם שוין לטובה"⁵⁰, היינו, שאצל כל אחד ואחת מישראל (בנה ובתה של שרה, ראשונה שבאמהות) חודרת נקודת המסירות-נפש ("פרחה נשמתה"⁵¹, שלימות העבודה⁵²) בכל שנות החיים – נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, יותר מקכ"ז שנה, עד לחיים נצחיים.

ט. אמנם, עדיין יכולים לשאול על האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל יכול להיות העניין של "וירא אליו ה'" – מדוע לא רואים הגילוי של "וירא אליו ה'" בפועל ממש?!

והמענה לזה:

א) לכל לראש – העובדה שאינו רואה בעיני בשר, אינה משנה את המציאות בפועל, כידוע המשל דכ"ק מו"ח אדמו"ר⁵³ מחכמים שנוסעים בעגלה רתומה לסוסים ומדברים דברי חכמה, שמחשבתם של הסוסים על התבן כו' אינה משנה את מציאותה של החכמה שבה עוסקים החכמים היושבים בעגלה.

ב) מצינו בכמה עניינים ש"אף-על-גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי"⁵⁴, ועל-דרך זה בנידון דידן, ש"מזליה חזי" הגילוי ד"וירא אליו ה'", ובמילא, פועל פעולתו גם בחלק הנשמה המלובשת בגוף, עד לפועל ממש.

ג) ועיקר: "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש – יהיה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, וכל פעולה ופעולה (ובמיוחד בעניין הכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות) ממהרת ומזרזת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש.

ומכיוון שכן, יש להוסיף בכל הפעולות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ביתר שאת וביתר עוז, וביתר חיות והתלהבות כו', כדי למהר ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה, אשר, אפילו זירוז ברגע אחד בלבד הוא עניין גדול ביותר, מכיוון שמדובר אודות גאולת כל בני-ישראל שבכל הדורות, וגאולת השכינה!

וכן תהיה לנו – שתיכף ומיד ממש זוכים לגילוי "וירא אליו ה'" בראייה חושית, כפי ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"⁵⁵, כולל גם הגילוי בכל העולם כולו (בכל שבע ועשרים ומאה מדינה שעליהם מלכה אסתר בתה של שרה שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה⁵⁶), כאמור, "מלך על כל הארץ" – בביאת משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, ולהר הקודש – "הר ה' יראה"⁵⁷, תיכף ומיד ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וירא, ח"י במרחשוון ה'תשמ"ט - מוגה.
'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 335-329)

____________________________

1)     ראה רד"ק לתהילים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב. ועוד.

2)     "היום יום" ב' חשוון, סה"ש תש"ב עמ' 29 ואילך.

3)     וכבכל ענייני קדושה – כוללת ההתחלה והראשית את כל ההמשך שלאחרי זה, כל פרטי העניינים דהמשך הפרשה, עד לסיומה וחותמה.

4)     ריש פרשתנו – מב"מ פו, ב.

5)     ויש להעיר על עניין הדרוש ביאור בפירוש רש"י; מכיוון ש"וירא אליו, לבקר את החולה", כלומר, לא בגלל מעלתו המיוחדת של אברהם, אלא בגלל העניין דביקור חולים* – מדוע לא מצינו בכתוב (גם לא ברמז) שהקב"ה ביקר גם את ישמעאל וכל אנשי ביתו של אברהם שנמולו אתו בעצם היום הזה (כמ"ש בס"פ לך-לך), שגם אצלם היה זה יום השלישי למילתם, ה"ז לכאורה היפך מ"ש (איוב לד, יט – הובא בפרש"י ויקהל לה, לד) "לא ניכר שוע לפני דל"?

ושאלה נוספת בהמשך העניין, "ויתן אל הנער", "זה ישמעאל, לחנכו במצוות" (יח, ז ובפרש"י) – מדוע הטריח את ישמעאל ביום השלישי למילתו, בהיותו במצב של סכנה (ר"ן שבת קלד,ב. רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ח. ועוד), בה בשעה שהיה יכול לצוות לא' השפחות לטרוח עבור האורחים? ו"תן לחכם ויחכם עוד".

_______________________

*)      ראה שפ"ח ש"פרש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן למדין מצוות ביקור-חולים, לכך אמר לבקר את החולה (סתם), ולא להיותו אברהם בלבד".

_______________________

6)     סוטה יד,א.

7)     וי"ל שרש"י מרמז זה בהביאו שמו של בעל המאמר – "אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו".

8)     פ' ראה יג,ה.

9)     שבת קכז, סע"א. וש"נ. וראה רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב. – נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ה עמ' 70 ואילך.

10)   פרשתנו יח,ג.

11)   פרש"י שבת שם.

12)   וראה לקו"ש ח"ה עמ' 61. ועוד.

13)   ראה תנחומא לך-לך א. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76. וש"נ.

14)   ראה צפע"נ על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות. לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך. ח"ב עמ' 375 ואילך.

15)   אלא שאעפ"כ, סימן זה אינו מכריח שחפץ זה שייך אליו, שהרי, יתכן שמלכתחילה עשה החפץ עבור פלוני (או שמכרו אח"כ), ולכן, הדוגמא המתאימה יותר היא – סימני טהרה בבע"ח, שהסימנים הם הגורמים הטהרה, להיותם מעניין הטהרה, תכונות הקשורות לטהרה (ראה בארוכה לקו"ש שבהערה 14). וראה לקמן בפנים בנגוע לסימנים דבנ"י.

16)   כדמוכח מהדוגמאות שהובאו ברמב"ן שם ע"ד פעולת הנביאים – "ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כו'", שמעשה הנביא הוא מהות תוכן הנבואה, וכן הדוגמא ש"החזיק הקב"ה את אברהם בארץ כו'" – שע"י הפעולה ד"קום התהלך בארץ" נעשה קניין הארץ. וראה ב"ר שם: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך".

17)   יבמות עט,א. וראה גם ירושלמי קידושין פ"ד ה"א (ובכ"מ במדרז"ל) נתבאר בארוכה בלקו"ש השבועי. וש"נ.

18)   כבר"ת "גבר", שהסימן הראשון הוא גומלי-חסדים, כסדר האבות מלמעלמ"ט (ראה לקו"ש הנ"ל הערה 49).

19)   יח,יט.

20)   פרש"י עה"פ.

21)   כלומר: פעולתו של הקב"ה "וירא אליו ה', לבקר את החולה", היא כתוצאה – "מידה כנגד מידה" (גמ"ח) – מהשתדלותו של אברהם בהכנסת-אורחים* ("והוא יושב פתח האוהל"), וי"ל בעומק יותר – שכולא חד, כי, קיום מצוות הכנסת-אורחים ע"י אברהם היא באופן דצוותא וחיבור עם הקב"ה, דוגמת פעולתו של הקב"ה; ופעולתו של הקב"ה לבקר את החולה בעולם דלמטה היא כמו פעולתו של אברהם, שהיא פעולת מדת החסד שלמעלה שעומדת ומשמשת למטה (ראה לקו"ש ח"ה עמי' 314).

________________________

*)    וי"ל, שמרומז בשמו של בעל המאמר, "חמא בר חנינא" – שהראיה ("חמא") ד"וירא אליו ה'" היא כתוצאה ("בר") מהפעולה דגמילות-חסדים ו"חנינא").

________________________

22)   קדושים יט,יח.

23)   הל' אבל רפי"ד. וראה ב"מ ל,ב: "ביקור-חולים היינו גמילות-חסדים".

24)   ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "וירא אליו ה'" (ולא "וירא ה' אל אברהם", כמ"ש לפנ"ז (לך לך יז,א)), "אליו" סתם – שאין זה מצד מעלתו המיוחדת של אברהם אבינו דווקא, אלא, עניין השייך גם לכאו"א מישראל (וראה לעיל הערה 5).

25)   קוהלת ז,ב.

26)   ב"מ פו,ב. פרש"י פרשתנו יח,ז.

27)   להעיר, שעבודתו של אברהם אבינו בהכנסת-אורחים בגשמיות (לתת מאכל ומשתה לכל עובר ושב) הייתה בשביל להכניסם תחת כנפי השכינה – "לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו... מי שאמר והיה העולם", שעי"ז "נקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם" (פרש"י פרשתנו כא, לג – מסוטה יו"ד, סע"א ואילך).

28)   עמוס ח,יא.

29)   ראה ברכות נז, סע"א.

30)   ראה תענית ז, סע"א.

31)   ראה חגיגה יג, סע"א.

32)   ראה לקו"ת שה"ש כד,ד ואילך. ובכ"מ.

33)   ומכיוון ש"נשמתם עיקר וגופם טפל" (ראה תניא פל"ב), נמצא, שפיקוח נפשות ברוחניות הו"ע חמור יותר מאשר פיקוח נפשות בגשמיות, ולהעיר גם מספרי ופרש"י (תצא כג, ט) "המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו". וראה דרך-חיים פ"א.

34)   ישעיהו ל,כ.

35)   ואתחנן ד,ו.

36)   הל' רוצח ושמירת נפש רפ"ז.

37)   הל' דעות רפ"ה.

38)   לך-לך יב,ה.

39)   פרש"י עה"פ.

40)   הל' ע"ז ספ"א.

41)   ס"פ לך-לך.

42)   ראה לעיל הערה 27.

43)   "היום יום" ט' אייר. וראה בארוכה כש"ט הוספות סקי"ט ואילך. וש"נ.

44)   ראה תנחומא נא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

45)   קיח,א.

46)   להעיר גם מהסיפור הידוע אודות כ"ק אדנ"ע (בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון, שמתברך משבת זו), שבקטנותו, בהיותו בן ד' או ה', בכה מדוע נראה ה' לאברהם ולנו (לו) אינו נראה ("היום יום" ט' חשון). שמזה למדים שע"י החינוך כדבעי יכולים לפעול אצל ילד קטן שתהיה לו תשוקה לגילוי אלוקות, עד כדי בכייה, ולא עוד, אלא, שגם אצלו יהיה הגילוי "וירא אליו ה'", ע"י ההנהגה דוגמת אברהם אבינו, כמובן מתוכן המענה של הצ"צ (ראה בארוכה לקו"ש חט"ו עמ' 129 ואילך).

47)   ולכן קורין ב(יום ב' ד)ר"ה (לא רק פרשת העקידה, אלא) גם הסיום עד "מעכה" – מכיוון שבר"ה מכתירים את הקב"ה להיות "מלך על כל הארץ".

48)   שלכן, העובר על ציווי המלך (גם בעניין שאינו שייך למלוכה) ענשו היפך החיים (ראה חגיגה ה,ב. לקו"ש ח"ד עמ' 1050. ח"ח עמ' 25. ועוד).

49)   ר"פ חיי-שרה.

50)   פרש"י עה"פ.

51)   פרש"י שם,ג.

52)   נוסף לכך שהעניין ד"כולן שוין לטובה" אינו שייך בעבודה דכוחות פנימיים, שיש בהם התחלקות, כי אם, מצד העבודה דקב"ע שמצד עצם הנשמה (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 352).

53)   ראה סה"מ תרפ"ח בהוספות ס"ע רא. שה"ש תש"א עמ' 130.

54)   מגילה ג, סע"א. וש"נ.

55)   תניא פל"ו (מו,א).

56)   ראה ב"ר פנ"ח, ג. וש"נ.

57)   פרשתנו כב,יד. וראה ברכות סב,ב.