חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:43 זריחה: 5:35 י' בסיון התש"פ, 2/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 990 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ה' במנחם-אב ה'תשע"ג (12/07/13)

נושאים נוספים
התקשרות 990 - כל המדורים ברצף
לראות את בית-המקדש בראייה מוחשית
טעימה והתחלה של הגאולה
למען יתומי חללי מערכות ישראל
פרשת דברים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 990, ערב שבת-קודש פרשת דברים, ה' במנחם-אב ה'תשע"ג (12.07.2013)

  דבר מלכות

לראות את בית-המקדש בראייה מוחשית

עניין הנצחיות קשור עם עבודתו של בעל-תשובה, שכן כבר בא לידי ניסיון ועמד בו * מכיוון שבית-המקדש השלישי יהיה נצחי, מובן שדווקא בו מתגלית שלימות העילוי של עבודת התשובה * למרות טענתו שאינו רואה את המקדש שלעתיד, הרי שורש הנשמה שלו בוודאי רואה, וראייה זו פועלת עליו כפי שהוא נמצא למטה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידועה תורת רבי לוי-יצחק מברדיטשוב (שהוא הממליץ טוב ואוהב ישראל) ש"שבת חזון" הוא מלשון "מחזה", שאז "מראין לכל אחד ואחד המקדש לדעתיד".

והכוונה בזה – לעורר ולעודד את בני ישראל להוסיף בכל ענייני התורה ומצוותיה, כי כאשר רואים את המקדש דלעתיד כפי שהוא עומד בנוי על מכונו למעלה, ועבודתם של בני ישראל היא רק להמשיך ולהוריד את בית-המקדש למטה – הרי זה פועל עידוד ונתינת כוח להוסיף בכל ענייני התורה ומצוותיה, שעל-ידי זה ממשיכים ומורידים את בית-המקדש השלישי למטה, וכפסק-דין הרמב"ם1 "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה... ומיד הן נגאלין".

והנה, "חזון" ("מחזה") הוא תרגום של ראייה, וזוהי השייכות המיוחדת ד"חזון" ל"מקדש דלעתיד", כי היות ש"מקדש דלעתיד" בא לאחרי הירידה דזמן הגלות ועבודת התשובה דבני ישראל בזמן זה [כפסק-דין הרמב"ם דלעיל שהגאולה (והמקדש) דלעתיד היא לאחרי עבודת התשובה "בסוף גלותן"], לכן יהיה באופן נעלה יותר מאשר בית-המקדש הראשון שהיה קודם הירידה דגלות, על-דרך העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים.

וזהו מה שהגילוי של ה"מקדש דלעתיד" (בשבת חזון) נאמר בלשון "חזון" (מחזה) שהוא תרגום של ראייה – כי כללות העניין דלשון תרגום הוא שמהפכים לשון של תרגום לקדושה (כמבואר בתורה-אור), שעל-ידי זה נפעל עילוי גדול יותר, בדוגמת העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים.

ב. והנה, אף-על-פי שהעילוי הבא על-ידי ירידת הגלות ועבודת התשובה שייך גם בבית שני (הבא לאחרי חורבן בית ראשון), אף-על-פי-כן, עיקר ושלימות עילוי זה יהיה בבית-המקדש השלישי דווקא.

והביאור בזה:

אף-על-פי שבית ראשון (שנבנה על-ידי שלמה המלך, שעליו נאמר "ויישב שלמה על כיסא ה'") היה בדרגה נעלית ביותר, ועד שבעת חנוכת בית-המקדש הראשון "לא עשו ישראל את יום-הכיפורים", מפני שגילוי זה היה נעלה יותר מכללות העניין דיום-הכיפורים, ולכן "יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא2" – אף-על-פי-כן, ישנו עילוי בבית שני שלא היה בבית ראשון.

וכמובן ממאמר רז"ל3 "ביום חתונתו זה מתן-תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית-המקדש":

כשם שבנוגע ל"יום חתונתו זה מתן תורה" נעשה עילוי מיוחד על-ידי עבודת התשובה שבזמן גלות בבל, שזהו העילוי דפורים (שאז "קיימו מה שקיבלו כבר", קיום ותוקף לכללות העניין דמתן-תורה) לגבי יום-הכיפורים ("יום חתונתו זה מתן-תורה" – יום-הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות), כמבואר בתיקוני זוהר שיום-הכיפורים הוא "כפורים", כמו פורים (היינו, שפורים הוא למעלה מיום-הכיפורים), ועד שהעילוי דפורים הוא למעלה ממדידה והגבלה, כמאמר רז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".

כמו כן מובן בנוגע ל"יום שמחת לבו זה בניין בית-המקדש" – שמפני היות בית שני לאחרי עבודת התשובה דגלות בבל, היה בו עילוי לגבי בית ראשון.

אמנם, עיקר ושלימות עיקר זה יהיה ב"מקדש דלעתיד" (בית-המקדש השלישי) דווקא, כי בית שני לא היה בניין נצחי, שהרי לאחריו היה עניין של חורבן וגלות, ועילוי זה יתגלה בבית-המקדש השלישי דווקא, שהוא יהיה בית נצחי, גאולה שאין אחריה גלות.

דהנה, עניין הנצחיות (בית נצחי) קשור עם עבודת התשובה – כמובן על-פי דברי הרמב"ם אודות העילוי דבעל-תשובה לגבי צדיק, שהבעל-תשובה בא לידי ניסיון ועמד בו, שאז בטוחים שעבודתו תהיה באופן נצחי, מה-שאין-כן בנוגע לצדיק שלא בא לידי ניסיון, שאי-אפשר לדעת כיצד תהיה הנהגתו כאשר יבוא לידי ניסיון (אף-על-פי שהוא בחזקת כשרות). ועל-דרך העילוי דשטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית-דין, שיש לו תוקף נצחי וכו'.

ולכן, מאחר שעניין הנצחיות ישנו רק ב"מקדש דלעתיד" (ולא בבית שני) – מובן, שעיקר ושלימות העילוי שבעבודת התשובה (הקשורה עם עניין הנצחיות) מתגלה בבית-המקדש השלישי דווקא.

ג. עניין זה (שהעילוי הנפעל על-ידי עבודת התשובה שבזמן הגלות – שהיה כבר בבית שני – יתגלה ב"מקדש דלעתיד" (השלישי) דווקא) מתבטא בזה ש"המקדש דלעתיד" הוא בית-המקדש השלישי.

והביאור בזה:

החילוק שבין מספר אחד למספר שלוש הוא – על-דרך החילוק שבין יום ראשון ליום שלישי דמעשה בראשית: יום ראשון נקרא "יום אחד", לפי שאז היה הקב"ה יחיד בעולמו. ויום שלישי עניינו שהוכפל בו כי טוב, "אחת לגמר מלאכת השני, ואחת לגמר מלאכת היום", היינו, שיום השלישי מגלה את העניין ד"כי טוב" גם ביום השני, כי ביום השני מצד עצמו היה ה"טוב" בהעלם – שאינו בא בכתיבה (ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו בא בקריאה), ודווקא ביום השלישי מתגלה הכוונה הפנימית שביום שני, שבעצם הרי זה גם עניין ד"כי טוב".

ובעבודת האדם – הרי זה החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת הבעל-תשובה:

"יום אחד"  עניינו – עבודת הצדיקים, שאצלם לא שייך עניין אחר מלבד אלוקות – הקב"ה יחיד בעולמו, ואין נתינת מקום כלל לעניין דהיפך הקדושה.

יום שני עניינו – נתינת מקום לעניין דהיפך הקדושה, ואף-על-פי-כן, גם ביום שני ישנו בהעלם עניין "כי טוב", כי מה שישנו נתינת מקום לעניין של היפך הקדושה (כללות עניין החטא, שעל זה נאמר "ונפש כי תחטא – תווהא"), הרי זה כדי להפוך זאת לקדושה.

ועבודת הבעלי-תשובה היא על-דרך העניין דיום השלישי, היינו, שלאחרי שחטא ופגם כו' (שזהו עניין הפירוד והמחלוקת דיום שני), הרי הוא מהפך עניינים אלו לקדושה, ועל-ידי זה הרי הוא מגלה את העניין ד"כי טוב" שביום השני.

וכמבואר בתניא4 בפירוש הכתוב "וגם רשע ליום רעה", "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה", שעל-ידי זה נפעל נחת-רוח למעלה, כמבואר שם שיש "שני מיני נחת-רוח לפניו יתברך... וזה שכתוב ועשה לי מטעמים... לשון רבים, שני מיני נחת-רוח": הא' – מעבודת הצדיקים, והב' – מהפיכת הרע ל"יום אור", שזוהי עבודת הבעלי-תשובה.

אבל אף-על-פי-כן, ביום שני עצמו ישנו עניין זה בהעלם בלבד, וגילוי הדבר נפעל ביום השלישי דווקא, שאז מתגלה שהכוונה בעניין "שני" היא – להפוך זאת ל"יום אור", "האור כי טוב".

ומאחר שביום השלישי מתגלה עניין ה"כי טוב" שביום שני – הרי זה באופן נעלה יותר מעניין ה"כי טוב" שביום הראשון, וזהו מה שיום השלישי הוכפל בו כי טוב, באופן של "כפליים לתושיה" (שזהו עילוי הבעלי-תשובה לגבי צדיקים), ש"כפליים" מורה על עניין שבאין-ערוך לגמרי (ולא רק ב' פעמים בלבד), כמובן ממאמר רז"ל במקום שבעלי-תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד שם (היינו, לא רק שבפועל אינם עומדים שם, אלא הדבר אינו ביכולתם כלל), שעילוי בעלי-תשובה לגבי צדיקים הוא באין-ערוך לגמרי (כי אם נאמר ש"כפליים" פירושו ב' פעמים בלבד (ולא באין-ערוך) – אינו מובן מדוע אין ביכולתם לבוא לדרגה זו).

ועל-פי זה מובן שכשם שעניין "כי טוב" שביום השני מתגלה ביום השלישי דווקא, כמו כן העילוי הנפעל על-ידי עבודת התשובה בזמן הגלות (שישנו גם בבית שני) מתגלה ב"מקדש דלעתיד" – בית-המקדש השלישי דווקא.

ד. והנה, אף-על-פי שבשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" באופן של "מחזה", היינו, שהראייה היא על-ידי עניין של לבוש – אין זה שולל את עניין הראייה המוחשית, כי גם כאשר הראייה היא על-ידי לבוש, הרי הוא רואה את עצם ומהות הדבר בראייה מוחשית.

ובדוגמת הראייה על-ידי "משקפיים": אף-על-פי שהראייה על-ידי "משקפיים" היא על-ידי לבוש של זכוכית – הרי על-ידי זה רואה האדם את עצם ומהות הדבר בראייה מוחשית (ולכן מותר להרכיב "משקפיים" ביום השבת, מאחר שעל-ידי זה יכול האדם (הזקוק לזה) לראות כדבעי). וכמובא באחרונים שהראייה על-ידי משקפיים נחשבת לראייה מוחשית בנוגע לעניינים שבהם צריך להיות ראייה מוחשית.

וזהו עילוי שבת חזון לגבי שאר ימי השנה:

בתפילת שחרית בכל יום ויום אומרים ב"שירת הים" "מקדש א-דני כוננו ידיך", דקאי על המקדש דלעתיד, וכן אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שקאי על ירושלים ובית-המקדש. אבל עניין זה הוא באופן של ראייה שכלית בלבד, ואילו בשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" – בראייה מוחשית.

דהנה, ישנם עניינים שבזמן הזה אין יכולים לראותם בראייה מוחשית, ואז זקוקים לראייה שכלית, וכידוע המבואר (באיגרת-הקודש5 ובכמה מקומות) בעניין "חכם עדיף מנביא", שעל-ידי ראייה שכלית דחכם (ועל-דרך זה מובן בנוגע לראייה שכלית של נביא, שזהו בחינת ה"חכם" שבו) יכולים להשיג במדרגות נעלות יותר מאותן המדרגות המתגלות בראייה מוחשית אצל הנביא – לפי שבזמן הזה לא שייך גילוי המדרגות הכי נעלות באופן של ראייה מוחשית (ולכן זקוקים לראייה שכלית), אבל לעתיד-לבוא, כאשר יקויים הייעוד "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" [ובלשון הקבלה: כאשר יהיה גילוי פנימיות עתיק, שגילוי זה נעלה יותר מכל הגילויים שבזמן הזה, שהם מחיצוניות עתיק] – תהיה ראייה מוחשית (לא רק ראייה שכלית) בכל הדרגות הנעלות ביותר.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו: במשך כל השנה לא שייך לראות את המקדש דלעתיד בראייה מוחשית – כל זמן שנמצאים עדיין בזמן הגלות. אבל בשבת חזון נפעל עילוי מיוחד – שאז "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" בראייה מוחשית, על-דרך ומעין גילוי הדרגות הנעלות ביותר בראייה מוחשית לעתיד-לבוא.

ה. והנה, ישנם הטוענים שלמרות שיודעים את הפתגם הנ"ל (שבשבת חזון מראין לכל אחד ואחד את המקדש דלעתיד) אינם רואים זאת בפועל ממש (בראייה מוחשית)!

– אלו שרואים בשבת חזון את המקדש דלעתיד בפועל ממש, אינם זקוקים להסברת וביאור העניין בעת ההתוועדות; אבל המדובר הוא אודות אלו הטוענים שאינם רואים את המקדש דלעתיד בפועל ממש!

והתשובה לדבר – איתא בגמרא6 על הפסוק: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי (חגי, זכריה ומלאכי) לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם... וכי מאחר דלא חזו מא טעמא איבעיתו, אף-על-גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו".

זאת אומרת: אין הכוונה שדניאל ראה את המראה וסיפר זאת לאנשים אשר היו עמו, וסיפורו של דניאל הטיל עליהם "חרדה גדולה" – אלא מה ש"חרדה גדולה נפלה עליהם" היה לפי ש"מזלייהו חזו", היינו, שמזל הנשמה שלהם ראה את המראה.

[וזהו גם ביאור הבעל שם טוב אודות מאמר רז"ל "בכל יום ויום בת קול יוצאת כו'" – דלכאורה אינו מובן: מהי התועלת בהכרזת ה"בת קול" כאשר אף אחד אינו שומע זאת?! וממה-נפשך: עצם העניין קיים גם ללא הכרזת ה"בת קול", ואילו התועלת שבהכרזת ה"בת קול" (שישמעו זאת בעולם) אינה נפעלת (לכאורה) כאשר אף אחד אינו שומע את ה"בת קול"! – אלא זהו על-דרך העניין ד"מזלייהו חזו"].

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו: למרות שהוא טוען שאינו רואה את המקדש דלעתיד, הרי מזל הנשמה שלו בוודאי רואה את המקדש דלעתיד, וראייה זו פועלת עליו כפי שהוא נמצא למטה (על-דרך העניין ד"חרדה גדולה נפלה עליהם"). ונמצא שעבודתו היא רק לקשר את עצמו עם שורש ומזל נשמתו. ועל זה נאמר "לא בשמים היא": מזל הנשמה נמצא אמנם בשמים, אבל העבודה לקשר את עצמו עם מזל הנשמה – שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ובאופן ד"לא בשמים היא".

ו. ההוראה מזה בנוגע לפועל:

כאשר יהודי יודע ששבת זו היא "שבת חזון", על שם התחלת ההפטרה "חזון ישעיהו" [ששמו מורה על עניין הישועה], ויודע שבשבת זו "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" [כפי שכבר נדפס בספרי חסידות, וכפתגם הצמח-צדק שעניין שבדפוס הוא לדורות] – עליו להשתדל שהוא אמנם יראה את המקדש דלעתיד בפועל ממש, על-ידי זה שמקשר את עצמו עם שורש ומזל נשמתו למעלה.

זאת אומרת: אין לו להסתפק בזה שיודע שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו רואה את המקדש דלעתיד, והוא מסביר לו אודות עניין זה כו' – אלא עליו לדעת ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד", ולכן צריך הוא בעצמו לראות זאת.

ישנה אומנם נתינת-כוח מנשיא דורנו, על-דרך עניין "הקב"ה עוזרו", כי "צדיקים דומין לבוראם" – אבל זהו עניין של נתינת-כוח בלבד, ואילו העבודה עצמה (ובענייננו: ראיית המקדש דלעתיד) צריכה להיעשות על-ידי כל אחד ואחד באופן פרטי, ולא להסתפק בזה שיודע  שאצל נשיא דורנו ישנו עניין זה בתכלית השלימות.

ועל-דרך האמור לעיל בנוגע לדניאל והאנשים אשר היו עמו: אין הכוונה שראיית המראה היתה על-ידי דניאל בלבד, והוא סיפר להם אודות עניין זה – אלא גם האנשים אשר היו עמו ראו זאת באופן ש"מזלייהו חזו" – (על-כל-פנים), היינו, שמזל הנשמה שלהם ראה את המראה (וראייה זו פעלה עליהם בהיותם למטה).

ועל-דרך זה בנוגע לענייננו: אין להסתפק בזה שנשיא דורנו רואה את המקדש דלעתיד, אלא כל אחד ואחד צריך להשתדל לראות בעצמו את המקדש דלעתיד, מאחר ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד".

(חלק מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, שבת חזון ה'תשמ"ב.
התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 1944-1940 – בלתי מוגה)

____________________________

1)     הלכות תשובה, פרק ז' הלכה ה'.

2)     מועד-קטן ט,א.

3)     תענית כו,ב.

4)     פרק כ"ז.

5)     סימן י"ט.

6)     מגילה ג,א.

 משיח וגאולה בפרשה

טעימה והתחלה של הגאולה

לימוד הלכות בית הבחירה מתוך כוסף והשתוקקות

כיוון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי: לכל לראש – שהלימוד הוא לא מצד התגברות רגש האבילות וההשתדלות לתקן החיסרון דחורבן בית-המקדש, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות למעלה והשלימות של בית-המקדש השלישי...

ועוד ועיקר – שהלימוד הוא מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה "הלכתא למשיחא", כי אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאחר-זה, כיוון שמקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) ייגלה ויבוא משמים ברגע כמימרא!

(משיחת שבת פרשת בלק, י"ז (טו"ב) בתמוז, התנש"א. התוועדויות תנש"א, כרך ד, עמ' 40)

הליכה בדרכיו של אהרון

בעמדנו בשבת... שבה מתחילים גם ספר חמישי, ובפרט כשחל בחודש החמישי, שבו מודגש החוזק והתוקף דבית-המקדש העתיד בגאולה העתידה, שהיא (לא רק גאולה שלישית, אלא גם גאולה רביעית, ועד)גאולה חמישית, להיותו למעלה לגמרי מחילוקי הדרגות דבית ראשון ושני, גאולה ראשונה ושנייה... צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

ועניין זה בא במעשה בפועל על-ידי ההליכה בדרכיו של אהרון (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש)... לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על-ידי ביטול סיבת הגלות... אלא ההדגשה דאהבת-ישראל היא – שבאה בתור טעימה ועד לההתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת ה'יחידה' (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, 'יחידה' הכללית.

ועל-פי-זה יש להוסיף גם בפירוש "ומקרבן לתורה" – שהכוונה היא לקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, ב' במנחם-אב ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 719-717)

עוד זעקה ותביעה

כמדובר כמה פעמים, כבר סיימו כל העניינים ובית-המקדש עומד ומוכן למעלה, ועל-דרך-זה בנוגע לכל העניינים – "הכל מוכן לסעודה", כל העניינים כבר מוכנים כביכול בתוך תיבה סגורה ומסרו את התיבה ואת המפתח שלה לכל יהודי,

הדבר היחיד שעליו מחכים הוא – שיהודי יזעק עוד זעקה ועוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי?!"...

ועל-ידי זה הוא פועל שמשיח-צדקנו נכנס עכשיו לתוך בית-הכנסת זה ולוקח את כל הנמצאים כאן, בתוך כלל-ישראל, לארצנו הקדושה...

(משיחת ש"פ דברים תנש"א. ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 735)

 ניצוצי רבי

למען יתומי חללי מערכות ישראל

כהשגחת אב על בניו דאג הרבי שהנערים היתומים יבלו את הקיץ במקום הטוב להם לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות * פעילות שהתנהלה במשך שנים על־ידי צעירי־אגודת־חב"ד באה"ק, ובאמצעות אנ"ש נוספים במקומות הקייטנות בחו"ל * פרסום ראשון של מכתבי מזכירות הרבי בנושא * אביהם של יתומים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

להזמין לחגים וגם קייטנה...

אחרי מלחמת ששת הימים הוקמה האגודה לעידוד אלמנות ויתומי צה"ל (אודותיה סיפרנו במדור זה בעבר) במסגרת צאגו"ח באה"ק, ופעילותה רוכזה על־ידי הגב' שפרה גולומבוביץ'. במסגרת הפעולות הייתה פעולה נוספת שהתנהלה בחשאיות־מה, והיא: קייטנה וטיולים ליתומי מערכות ישראל.

הנושא הטריד את הרבי: כיצד יבלו הנערים את חופשת־הקיץ? האם הקייטנה והטיולים בהם ישתתפו יהיו על טהרת־הקודש?!

ראשית דבר החל בקיץ תשכ"ח. מטעם צעירי אגודת חב"ד אורגנה לראשונה חגיגת בר־מצווה ליתומים. בהמשך לה הועלתה הצעה לארגן עבורם טיול לניו־יורק למשך חודש תשרי. הרבי שלל זאת לגמרי במכתב ארוך (נדפס באגרות־קודש כרך כה עמ' קסט־קע), שבסופו כתב:

תחליף לההצעה האמורה... להזמין את הברי־מצוה ביחד עם האמהות וכו' לכפר חב"ד לימי המועדים והימים טובים דחודש תשרי הבא־עלינו־לטובה, כל הימים או חלק מהם, ועל דרך שסידרו זה בימי הפסח שעברו. ובזמן שמחתנו בפרט.

ולעניין הקייטנה הוסיף הרבי:

אין בהאמור סתירה לארח את הנערים בני המצוה, והנערות בנות־המצוה בקייטנה בכפר חב"ד...

ואכן, במשך כמה שנים התקיימה קייטנה ליתומים בני־המצווה על טהרת־הקודש.

תשומת לב לחיזוק הכשרות

במקביל יזמו ארגונים שונים, בשיתוף אגף השיקום במשרד הביטחון, טיולים לנערים בחוץ־לארץ. הדבר הטריד את מנוחת הרבי שביקש לעשות הכול כדי שגם בחו"ל יזכו הנערים לאוכל כשר ואווירה מתאימה.

בפנייתו אל הרב ישראל לייבוב כותב הרב חודוקוב בכ"ח בסיוון תשל"א: "בדבר הילדים והילדות שנוסעים לבעלגיא, בקשנו את הרב חייקין שי' להשתדל ככל האפשר לו בעניין הכשרות. מובן שיש לנצל בזה כל מקור השפעה. ומה שכת"ר [שכבוד תורתו] יוכל בטח יעשה גם הוא. ידיעות מפורטות אודות זמן נסיעתם, הכתובות שלהם בבעלגיא, וכו' בטח מועילות, ונא להודיען לנו".

בט"ו סיון תשל"ב כותב הרב חדקוב לר"א גודין: "ת"ח [תשואת חן] על שהזדרזת להודיענו ע"ד [על דבר] משלוח היתומים שיחיו לבעלגיא, וע"פ הנ"ל כתבנו כבר להרב חייקין שי'".

בשבוע של פרשת פינחס תשל"ב מדווח ר"א גודין:

"להרב דבריסל הרה"ג ר' עזריאל שיחי' חייקין שלחנו עד כה 9 מכתבים של משפחות הדורשות מאכל כשר בשביל בניהם בקייטנה בבלגיה, אלמנה אחת הבטיחה לכתוב ישר להרב ר' עזריאל שיחי'".

כנראה שהעניינים היו יגעים שכן בט"ז מנחם אב מדווח שוב הרב גודין לרב חודוקוב:

"אתמול קבלנו מכתב... שבו הוא מביע דאגתו בנוגע לאספקת מאכל כשר לקייטנים".

בכ"ז באייר תשל"ג כותב הרב חודוקוב לר' אברהם גודין כתגובה לידיעה שהופיעה במכתבו מיום ח' באייר תשל"ג: "היום נודע לי מפי מר א. איסרוב (ממשרד הביטחון) כי כבר נמנו וגמרו שהשנה לא יתקיים הביקור של היתומים בבלגיה. תודה לה'!":

האם אמנם נכונה היא השמועה שבשנה זו לא יסעו היתומים שיחיו לימי הקיץ לבעלגיא?
באם כן הדבר — ודאי לא תסתפקו בשלילת הנ"ל אלא ישתדלו שיקבלו תמורת זה בארה"ק ת"ו את הכי טוב שאפשר להם, הן בגשמיות והן ברוחניות וד"ל [ודי למבין]. לאידך גיסא, באם גם בקיץ זה נוסעת איזו פלוגתא לבעלגיה וכדומה, פשוט שצריכים להזדרז — ובכל אומץ — שגם שם יסתדרו ברוחניות באופן הכי טוב.

בברכת כט"ס [כל טוב סלה],

הרב ח. מ. א. חדקוב

המכשול כמנוף לתעמולה!

מכתב מעניין במיוחד כותב הרב חודוקוב לר' אברהם גודין בו' בתשרי תשל"ז, ממנו אנו למדים על שהתרחש בקיץ תשל"ו:

מאשר אני בת"ח [בתשואת חן] קבלת מכתבך מכ"ו אלול.

שמח אני על הבשורה שהגברת שפרה תי' מרוזוב תתעניין עם המשפחות של אלה שנסעו השנה להולנד בכלל, ובאלה שמכירה היא בהם מכבר בפרט.

לפענ"ד [לפי עניות דעתי] כדאי תשומת לב מיוחד לחיזוק ההכרה ע"ד [על דבר] כשרות והדיוק בזה אצל אלה הילדים שלדאבוננו הגדול הוכרחו שלא ברצונם בקיץ הזה לטעום מאכלים אחרים ר"ל [רחמנא ליצלן]. ואולי המכשול הזה יגרום לחיזוק ועידוד בתעמולה לשמור כשרות בכלל ואצל הנ"ל בפרט, עד שאפילו זדונות ומכש"כ [ומכל שכן] שגגות תהיינה לזכיות.

בברכת חתימה וגמר חתימה טובה,

הרב ח.מ.א. חדקוב.

החששות (כנראה של הרבי) עלו כבר בתחילת הקיץ, כאשר ר' אברהם הודיע שהשנה התבטלה תוכנית הנסיעה לחו"ל. כתגובה קיבל את המכתב הבא (י"ג אייר תשל"ו), שבו מבקש ממנו הרבי "לעמוד על המשמר" באשר לתוכניות הקיץ של היתומים:

במענה למכתבו מכ"ח ניסן, ת"ח [תשואת חן] על ההודעה ע"ד [על דבר] השמועה כי כנראה בטלה הסברה לשלוח יתומי המלחמה לקייטנה בבלגיא, אשר בנוגע להתם היו חששות בענין כשרות.

בטח עומדים על המשמר כדי לדעת — ולהודיענו —

א) אם אין שינויים בהנ"ל,

ב) הישלחו אותם לקייטנות אחרות, ולאיזו מהן,

ג) באם אין בדעתו של משרד הבטחון לסדר את היתומים הנ"ל בקייטנות, מהי תוכניתכם אתם בנוגע לסידור הילדים שיחיו הנ"ל לימי הקיץ?

שהילדים לא יפסידו

בכ"ד בסיון תשל"ו שוב כותב הרב חודוקוב מכתב ארוך לרב גודין, ובו נאמר:

מאשר הנני בתודה קבלת מכתביו מי' י"ז וי"ח סיון. והנה תמי[הה] גדולה אשר בה בעת אשר גם לפי חוק המדינה מחויבים להאכיל בצבא ובשאר מוסדות הממשלה מאכל כשר, לא יכלו להשפיע שאת הילדים — ובפרט יתומי המלחמה שיחיו אשר הוריהם בצבא אכלו מאכלים כשרים — יסדרו במעוני קיץ כשרים.

וגם באם לאו — הנה כמו על דרך שחלק מהם סודרו באנגליא בקייטנה שעומדת תחת חסות הקהילה החרדית מדוע לא יכלו לסדר גם את שאר הילדים אצלם גופא, או בקייטנות אחרות השייכות לנו או קייטנות כשרות אחרות. ואולי יכולים עכ"פ [על כל פנים] עוד עכשיו לעשות דבר מה לטובת הנ"ל?

ומכיון שע"פ [שעל פי] כתבו נמצאו שנים מהיתומים שביטלו נסיעתם הנ"ל, בטח תשתדלו אשר לא יפסידו מזה, וימציאו להם קייטנה כשרה בארה"ק ת"ו. ובאם יש צורך — אולי מחוץ לארץ. ונא להודיענו עכ"פ [על כל פנים] מתי הם נוסעים, כמה מהם, שמותיהם (אם אפשר), לאיזה מקום הם נוסעים ולכמה זמן.

מכתב זה בא בהמשך למכתב שכתב ר' אברהם גודין (בי"ט סיון) לרב חודוקוב:

במשרד הבטחון סרבו לתת לנו רשימת היתומים הנוסעים לבלגי', לפי דברי מר א. איסרוב (אתו אנו עומדים בקשר) הוא הודיע לכל אלה שזכו בגורל לנסוע לבלגי' ששם לא כשר, אבל רק שניים ביטלו נסיעתם.

הילדים מוזמנים לבלגי' לכל חודש אוגוסט.

כבר כתבתי לכב' כי קבוצת יתומים נוסעת בהתחלת יולי לאנגלי' (גם מר א. איסרוב נוסע איתם), אבל שם הקייטנה תחת חסות הקהילה החרדית.

בנוגע לקייטנות בארץ, אין משרד הבטחון עכשיו מטפל בזה. כבר שנים אחדות שלמשרד הבטחון אין תקציב עבור קייטנות, כי לפנסיה החודשית שמקבלות האלמנות יש תוספת עבור קייטנה לילדים.

בכ"ז תמוז תשל"ז כותב הרב חודוקוב לר"א גודין:

"בדבר הנסיעות דהיתומים שיחיו לחוץ לארץ, בטח ידועים לך כבר כל הפרטים שבזה, מי הנוסעים, לאן נוסעים, לכמה זמן, וכו' וכו'.

ונא להודיענו זה בהקדם כי אולי בעזהשי"ת יוכלו גם מכאן לפעול דבר מה לטובתם, נוסף על מה שבטח גם אתה בעצמך תתקשר באופן ישר עם אנ"ש שיחיו בכל המקומות הנ"ל וכו'".

ובאותו תאריך ממש בדיוק שנה לאחר מכן להנ"ל:

ההגיעו לך ידיעות מהנעשה עם היתומים שיחיו שנסעו בימי הקיץ הן לבלגיא והן לאנגליא?

 ממעייני החסידות

פרשת דברים

רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם (א,ו)

אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 695)

שמוע בין אחיכם (א,טז)

אמר הבעל-שם-טוב:

"שמוע" – מי ש'שומע' ומרגיש את גודל אהבת הבורא לכל יהודי, איך שכל יהודי יקר למעלה, "בין אחיכם" – אדם כזה מבין את גודל חשיבותו של כל יהודי (בין לשון הבנה), וכתוצאה מכך הוא מעורב בין הבריות ומתענג מכל יהודי.

"שמוע" – אם רצונך להשיג 'שמיעה' והרגשה זו, "בין אחיכם" – עליך להיות מעורב בתוך הבריות, כך שכל יהודי, גם הפשוט ביותר, אחיך הוא.

(כתר שם טוב (הוספות) סימן כח)

לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)

"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה),

"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.

למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)

הרמב"ן אמר לבנו:

אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד ימצא סברות להתירו.

ואמר הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:

"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;

"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.

"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;

"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

(כתר-שם-טוב עמ' ג)

ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)

התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.

(אור-התורה)

אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)

"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.

(אור-תורה עמ' נא)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת קודש
ה' במנחם-אב

ב'שבת חזון' לובשים בגדי שבת1.

שבת-קודש פרשת דברים
ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'2

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים הרגילים3.

גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה4.

מנחה5. פרקי-אבות –  פרק ג'.

מוצאי שבת קודש: מבדילים על היין6.

יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות היום, לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה7.

אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום8. בדיעבד – עד השקיעה9.

לימוד רמב"ם: רק לפני חצות10 (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).

לימוד ענייני בית-הבחירה (ע"פ סדר לימודו של כאו"א): כמו בחת"ת דלעיל11.

במנחה אין אומרים תחנון12.

סעודה המפסקת13:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר14) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו.

מותר לאכול עד השקיעה.

נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"15. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון16.

יום שלישי
צום תשעה באב17

ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת18 [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה19.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר20.

אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים21 על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר22. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן23.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי24.

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל25]. עלינו, קדיש יתום26.

אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות27.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"28חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה29.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)30.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)31.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית32 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב33.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר34.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש35.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות36. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר37.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"38 עד למחרתו39.

בשחרית40 אין מניחים טלית ותפילין41. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע42.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב43.

הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'44.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים45 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש46. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"47. מחזירים הספר לארון. "יהללו".

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים גם בשחרית וגם במנחה48.

אמירת כל הקינות49. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'50.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות51. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות52.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום53.

אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה54 ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל55).

אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה56 ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום57.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום58 (השלמה – מצאת הכוכבים)59.

עד חצות היום60, אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה61. ואין יושבים על הספסל62.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"63.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית64.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה65.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות66). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (וענייני בית הבחירה67) השייכים לשחרית68.

אחר-כך69 סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש70. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' ב'בונה ירושלים', ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'71. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל' ל'רופא', 'נחם' ב'בונה ירושלים', "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק72). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום8.

לאחר מנחה73 (קודם השקיעה74), מניחים תפילין דרבנו-תם75 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות76.

סיום הצום: בצאת הכוכבים.

יום רביעי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"77. הנטילה – לפני קידוש לבנה78. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה79.

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין80.

עד חצות היום יש להימנע גם מברכת 'שהחיינו'81.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך82.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב83.

הרבי הציע להתוועד שלוש פעמים אחרי ת"ב: "ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" – שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה..."84.

"... ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות. ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי..."85.

"הנוסעים למקומות שונים... ייקחו עמם קופת צדקה... שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל"86.

_____________________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה המובא בנדון ב'לוח השבוע' לשבת שעברה.

הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

2)     "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132.

3)     כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 6.

4)     סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).

5)     הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.

6)     בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. וראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה, ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).

7)     לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).

8)     כנ"ל.

9)     כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.

10)   כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).

11)   ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ. וראה להלן הערות 57, 58.

12)   את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון  32, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

13)   ע"פ לוח כולל-חב"ד.

14)   המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג. וראה כף-החיים שם ס"ק לט, ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט, המקילין בזה. וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).

15)   בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה.

16)   בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).

17)   בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה – רק (ב)  לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=והרי בצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד, ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

18)   לוח כולל-חב"ד.

19)   עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

20)   שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, מדליקים היום וגם מחר כרגיל.

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

21)   היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

22)   לוח כולל-חב"ד.

23)   רמ"א סי' תקנ"ט ס"א.

24)   וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'...ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'...".

25)   קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.

26)   לוח כולל-חב"ד.

27)   לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

28)   שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

29)   "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ'  580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

30)   ספר-המנהגים.

31)   ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733). וראה להלן הערה 58.

32)   אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

33)   אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, הייתה הנהגה חד-פעמית).

34)   בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות היומן' עמ' קנה), שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 29, ולהלן הערה 40.

35)   ספר המנהגים.

36)   שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "בתשעה באב, מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות... ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש.

37)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

38)   סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל – ספר-המנהגים שם.

39)   הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

40)   ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 34), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

41)   ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" – ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א – שלא הגיה ע"ז מאומה) אין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים, שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא  בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.

הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל", שהרי רק לבש את הטלית ומייד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.

למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).

42)   מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

43)   משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות היומן' (הנ"ל הערה 34).

44)   לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

45)   מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

46)   וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם). הנושא נדון ב'התקשרות', גיליונות: תתל"ו, תתמ"ז, תתנ"ו.

47)   מ"א סי' תקנ"ט ס"ד.

48)   ספר המנהגים.

49)   לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

50)   לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

51)   בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', כן אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

52)   לוח כולל-חב"ד.

53)   שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

54)   ראה בס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.

נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

55)   מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".

56)   ספר-המנהגים – מנהגי ת"ב. לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 34, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.

57)   כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

58)   והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – מי שהגיע לשם לפי סדר לימודו, יוכל גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 31) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). ועצ"ע.

59)   סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (רק במוצאי ת"ב – כי בכל יום עיקרו ביום דווקא, סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.

60)   ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 23: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

61)   וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

62)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

63)   ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

64)   ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

65)   כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

66)   ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה. אך אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד).

67)   ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללומדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

68)   ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

69)   ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד.

70)   כשהתפלל הרבי כש"ץ, התחיל את החצי קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

71)   מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

72)   הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

73)   הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 43) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

74)   ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה (בכל יום). וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליונות: תשפ"ג, תשפ"ז, ת"ת, תת"ז.

75)   לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

76)   ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.

77)   "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

78)   כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

79)   לוח כולל-חב"ד.

80)   על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וס"פ פ"ז).

81)   בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.

82)   לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

83)   "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

84)   לקוטי שיחות חלק לט עמ' 229.

85)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

86)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)