חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:12 י"ט בחשון התש"פ, 17/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

תורת הבית
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 989 - כל המדורים ברצף
הכוח לברר את מה שלמטה על ידי ההתבטלות למה שלמעלה
הכוח לביטול הגלות
תורת הבית
פרשת מטות-מסעי
"דע מה למעלה ממך"
הלכות ומנהגי חב"ד

על שמירת המקדש ומוראו * אלו דברים חסרו בבית שני? * על איסור עשיית כלי שרת או תבנית הבית מדין "לא תעשון אתי" * האם יש תוקף לעדות הראיה על הציץ, או שמא היה זה חיקוי בלבד? * למי עשה הכהן הגדול יום-טוב כשיצא מן הקודש? * ענייני בית המקדש בחידושי המאירי לאור משנתו של הרבי * לרגל העיסוק ב"תורת הבית" בימי בין המצרים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שמירת המקדש

דעת המאירי בריש מסכת תמיד לעניין מטרת מצוות שמירת המקדש זהה לדעת הרמב"ם הראב"ד הרא"ש והרע"ב שהשמירה היא ל"כבודו" של המקדש – לקוטי שיחות (כרך יג עמ' 56 הע' 10). אמנם מטרת מסכת תמיד לדברי הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשניות) "אין בה דיבור לא על דבר חכמה ולא על דבר איסור והיתר, אלא סיפור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן תמיד".

"אבל – מציין הרבי בלקוטי שיחות (כרך יג עמ' 60 הערה 36) – ראה מאירי בהקדמתו למסכת תמיד".

מורא מקדש

מהיכן מתחילה מצות מורא מקדש? – בעניין זה כותב הרבי (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 72 בשולי-הגיליון):

וראה מאירי יבמות ז, ב דביאר המחלוקת דתנא-קמא ור"י אם עזרת נשים בכלל מקדש (וטמא הנכנס חייב כרת) או לא הוי בכלל מקדש. וראה שם דיש פוסקים שאף עזרת נשים בכלל כרת כו'. ושם (בחלק הפסקים ו, א) דמצות מורא מקדש אינה אלא מפתח העזרה ולפנים כו' ומדברי-סופרים אף בהר הבית כן הוא מן התורה.. ואין קרוי מקדש. וראה שו"ת אבני נזר יורה-דעה חלק ב' סימן תנא אות כ ואילך ואין-כאן-מקומו.

ומעניין לעניין: אבני מזבח שנפגמו מביא הרבי (לקוטי שיחות שם עמ' 155, בהע' 21 וכן הע' 54) ממאירי חולין שכתב הדרשה דאבנים שלימות לגבי הבניין, ואחר כך ממשיך "ואף אם נפגמה בשיעור זה אחר הבניין נפסל כלו".

המזבח עיקר

המזבח הוא עיקרו של בית המקדש – ומביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ל' עמ' 71 הערה 25) מדברי ה'מנחת חינוך' (מצוה צה) דבלא מזבח "אינו קרוי בית המקדש כי עיקר המקדש להקריב קרבנות". ומוסיף: וראה מאירי כתובות קו, ב (בסופו): ומזבח העולה וההיכל והעזרות וכל מה שהוא צורך הבית כו'.

במקום אחר (לקוטי שיחות כרך לא עמ' 220 הערה 23) מציין הרבי למאירי מגילה י, א כסימוכין לקביעה "דבאם שינו הסדר (והקריבו על המזבח לפני הקמת המשכן והחצר) פסולין – לפי שחסר בזה פתח אוהל מועד".

בין בית ראשון לשני

במניין חמשת הדברים שחסרו בבית שני מצינו שינויים בלשון רז"ל:

בירושלמי נמנה רק הארון; בבבלי יומא (כא, ב) ארון, כפורת וכרובים, אלא שרש"י שם מציין כי "כולה חדא מילתא" במניין החמשה דברים, ובמאירי יומא שם חשבם לשנים: א) ארון וכפורת, ב) כרובים.

הרבי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 179 הערה 51 ובשולי-הגליון) מפרט ומאריך בכל זה.

חנוכת בית ראשון

במסכת מועד קטן (ט,א) איתא שבזמן חנוכת בית-המקדש הראשון "לא עשו ישראל את יום הכיפורים" משום ש"אמרו קל-וחומר: ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש שקדושתו קדושת עולם וקרבן ציבור ויום הכיפורים דענוש כרת – לא כל-שכן".

מזה מוכיח החתם-סופר (ראה שו"ת חתם סופר או"ח סימן רח ד"ה בדף ז' ע"ד) שלדעת הגמרא, ההקרבה בשבת בזמן חנוכת המשכן [(כמפורש בפרשת נשא ז, מח) "ביום השביעי נשיא לבני אפרים גו'" ואותו היום שבת היה] לא הייתה הוראת שעה ("שלא כהוגן"), שאילו היה כן, לא ניתן היה ללמוד (בקל-וחומר) על הקרבנות שבחנוכת בית המקדש.

על דברי החתם-סופר מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך כג עמ' 43 הערה 11): "אבל ראה מאירי מועד קטן שם".

[ושוב (בעמ' 44 הערה 24) מציין הרבי לדברי המאירי (ועוד) בעניין "פשטות לשון הגמרא בהקל-וחומר "וקרבן יחיד" לא משמע שהוי קרבן ציבור, וראה לשון הרבינו-חננאל שם: וקרבן הנשיאים קרבן יחיד הוא ולא קרבן ציבור. וראה גם מאירי וריטב"א שם].

כלים אינן מעכבין

מדוע אין הכלים שבקדש מעכבין זה את זה? מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך יא עמ' 118 הערה 19):

ראה מאירי (שקלים פ"ד) ד"כלן אין מעכבין את הקרבנות שהרי מקריבין אף על פי שאין שם בית".

איסור עשיית כלי שרת

ובלקוטי שיחות (כרך כו עמ' 202, הע' 24) כותב הרבי לגבי איסור עשיית כלי שרת:

וראה מאירי לע"ז מב, ב דכל כלי שרת נאסרו ב"לא תעשון אתי" (וראה צפנת פענח מהדורא תניינא סז, ב). ואין כאן מקומו.

ובאותו נושא ממש: בדיון בעניין איסור לעשות "בית תבנית כו'" (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 306 הערה 59), מביא הרבי את דברי התוספות (בכמה מקומות בש"ס), המאירי (עבודה זרה מב, ב. מג, א) והר"ן, דגם למסקנה לא חזר בו אביי, והאיסור "לא יעשה אדם בית תבנית כו'" הוא מטעם הנאמר לא תעשון אתי כדמות שמשי כו'. אבל, קובע הרבי, שאסור גם לשיטת הרמב"ם מדין מורא מקדש, עיין שם.

גניזת הארון

"וראה מאירי יומא נב, ב שמאן דאמר שבמקומו נגנז [=הארון] גנזו יאשיהו" – לקוטי שיחות (כרך כא עמ' 157 הע' 12).

הציץ – כיצד היה כתוב?

המאירי בסוכה ה,א כותב לגבי הציץ כפסק-דין הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ריש פרק ט'): "וכותב עליו שני שיטין כו' ואם כתבו בשיטה אחת כשר ופעמים כתבוהו בשיטה אחת". מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 200 הע' 7):

ועל-פי-זה קשה מנין לו – בפירושו בשבת – לחדש חידוש גדול דעדות ראיה בטלה לגבי המקובל – ושבכלל אפשרי דבר זה.

כוונת הרבי לדברי המאירי במסכת שבת סג,ב: "ואף-על-פי שמגדולי החכמים העידו אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת, לא הכחישו את הידוע אצלם – אף בעדות ראיה".

ומבאר הרבי:

למרות שר' אליעזר בר' יוסי אכן ראה ציץ ברומי, אין זו ראָיה ברורה שזהו הציץ של כהן-גדול, שכן ייתכן שהיה זה חיקוי של הציץ. ולכן לא שינו חכמים דעתם, מה גם שהייתה להם קבלה ברורה ש"קדש לה'" נכתב בב' שורות, בשונה מהציץ שראה ר"א ב"ר יוסי.. לעומתם, ר"א ב"ר יוסי שלא הייתה לו קבלה שכזו מרבותיו, יכול היה להסיק מכך ש"כתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת".

המשכן ללא הארון

"המשכן בזמן שלא היה בו הארון, היה לו דין במה גדולה (תוספתא זבחים סוף פרק יג. וראה גם כן מאירי מגילה ט, ב)", קובע הרבי באיגרת תורנית (אגרות קודש כרך כג עמ' קצו).

דברי המאירי במגילה שם נזכרו על ידי הרבי בעוד הזדמנויות (ראה לקוטי שיחות כרך כד עמ' 80 הערה 16; עמ' 82 הערה 33; תורת מנחם כרך לז עמ' 220 הע' 46; ובעוד מקומות).

עריפה מהי?

בלקוטי שיחות (כרך כד עמ' 125) מבאר הרבי את משמעות עריפה (אצל פטר חמור) לגבי שחיטה:

עריפה היא מיתה אכזרית ("עורפו בקופיץ מאחריו") הבאה על-ידי ייסורים וצער, מה-שאין-כן בשחיטה מן הצוואר.

ומצטט שפע של מקורות כשהראשון בהם: "מאירי למשנה סוטה מה, ב: וחותכין בו בכוח מאחוריו".

שמחת בית השואבה

באופן חגיגת שמחת בית השואבה בבית המקדש מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 216 בשולי-הגליון) את לשון המאירי בסוכה נג, א "כל המקיים שמחת בית השואבה לא היו טועמים טעם שינה".

ועוד ממאירי במסכת סוכה (שם עמ' 227) לפירוש המושג "מנהג נביאים" (סוכה מד,א ואילך) שאין הכוונה למנהג שהנהיגו העם (פרש"י שם ד"ה מנהג) אלא "מנהג שנהגו כן והעם רואים ועושים כמותם מאליהם".

יום טוב לכהן גדול

היום טוב שהיה הכהן-הגדול עושה בשעה שיצא בשלום מן הקודש (במוצאי יום הכיפורים), משמע מדברי הרמב"ם שהוא שייך לכל העם שליוו אותו עד לביתו.

אבל (מציין הרבי בלקוטי שיחות כרך לב עמ 108 הע' 28) "ראה מאירי ליומא (ע,א) שם כל הציבור מלוים כו' יום-טוב (רק) לכל אוהביו כו'".

ועוד משתמש הרבי בלשון המאירי (שם הערה 5) שהיום-טוב היה "כשיצא", וכן יש מפרשים את המאירי יומא שם שהיום-טוב היה למחרת (אלא ששם הטעם – כי "היאך הכין לו מבערב [יום כיפור] על הספק" (שם הע' 8), ועוד שהסיבה למסיבה (שם הע' 18) ש"לא אירע בו שום פסול ולא שום מקרה רע".

הליווי – לא היה מטעם כבוד (ראה מאירי יומא עא, ריש עמוד ב' ועוד מפרשים (צויינו בשיחה שם)), אלא כחלק מעבודת יום הכיפורים שעושה הכה"ג בתור שלוחם של ישראל ולכן מלווים אותו. יעויין שם.

הקהל

כך כתב הרבי בלקוטי שיחות כרך יט (עמ' 235 הע' 29):

ולכאורה בכל אופן היו צריכים לנס שכולם אנשים נשים וטף יוכלו ליכנס בעזרה. ראה אלשי"ך וילך. מאירי מגילה ה, א. אבל בפשוטו של מקרא לא נתבאר גודל העזרה ולכן לא הוכרח רש"י לפרש בזה.

ובמאירי לסנהדרין סוף פרק ב, שלומדים את חיובו של המלך בקריאת התורה בעת מעמד הקהל ממה ששנינו בספרי שלכך נאמר "משנה תורה" משום שעתידה להשתנות, להשתנן שהמלך משנן בפרשת הקהל (שם עמ' 326 הע' 43).

עניית הקהל ב'הלל'

דעת המאירי בסוכה, לח סע"א בעניין אמירת "הללויה" על-ידי העם שעונים אחר החזן, הובאה על ידי הרבי (לקוטי שיחות כרך כג עמ' 231 ואילך) בבואו לבאר את דברי חז"ל והרמב"ם בעניין "מאה ועשרים ושלש פעמים שישראל עונין הללויה (בעת אמירת הלל) כנגד שנותיו של אהרן".

לשם מה נדרשת עניית הללויה, הרי אפשר היה לצאת ידי הלל בשמיעת השליח-ציבור (דשומע כעונה)? מבאר המאירי שהלל "כעין תפלה הוא", וכלל הוא (ירושלמי ברכות פרק ג' הלכה ג') "אין אדם מוציא ידי חבירו בה". אמנם משום ש"אינה תפילה גמורה" הקילו, ואין צורך באמירת הלל שלם (כבתפילה) ודי באמירת הללויה.

זאת אומרת: לדעת המאירי הייתה זו (עניית הללויה וראשי-פרקים) תקנה נוספת "כדי להפליג בהערת השמחה".

אך הרבי סבור שדעתו של הרמב"ם שונה לגמרי: עניין השמחה שבהלל מחייב אמירתו על ידי כל אחד ובאמירת ראשי פרקים והללויה נעשה כל אחד "כאומר הלל".

ג' דברים בפסח

בדברי רבן גמליאל (פסחים קטז, סוף עמוד א ואילך) "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו" ישנם (לקוטי שיחות כרך לב עמ' 48 הע' 26) שני פירושים:

א) לא יצא מצות סיפור יציאת-מצרים – רמב"ם הל' חמץ ומצה פרק ז' הלכה ה'. וכמפורש בקרית ספר להמבי"ט שם. מאירי פסחים שם.

ב) או שלא יצא ידי חובת פסח מצה ומרור (חידושי אגדות למהרש"א. צל"ח של"ה ועוד).

דין קרבן חגיגה

בביאור שיטת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ב) שחגיגה נאכלת צלי מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך לא עמ' 53) את דברי הצל"ח הסבור כן, למרות שהרמב"ם לא כתב דברים אלו במפורש. אמנם המאירי בפסחים (שם בהערה 10) שם כותב ש"כולו צלי" מוסב רק על הפסח.

ושוב מביא (שם עמ' 54 הע' 24) את דברי המאירי בטעם הבאת קרבן חגיגה: אף-על-פי שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח... אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע, מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה תמים בן שנה ולא היו מצויים מהם כל-כך כו', ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח כו'.

אמנם בדעת הרמב"ם סבור הרבי ש"כדי שיהא פסח נאכל על השובע" הוא (כפשטות לשון הברייתא) רק על הקדמת אכילת החגיגה לאכילת הפסח, אבל לא על עצם הקרבת החגיגה.

[ועוד מעיר הרבי: "מזה משמע שדברי המאירי הם רק (להלכתא) אליבא דרבנן, ולא לבן תימא שסבירא ליה (שם ע' א) שגם חגיגה באה רק מאלו"].

פסח שני

לגבי עשיית פסח שני בטומאה מביא הרבי בלקוטי שיחות כרך יב (עמ' 220 והערה 30):

לכמה דעות, הא דפסח שני אינו דוחה טומאה הוא לפי שבא ביחיד (שהרי אין צבור נדחה לפסח שני) והיחיד אין טומאה נדחית מפניו גם בפסח ראשון" – מאירי פסחים צה, ב. וראה גם תוספות יומא נא, א ד"ה דוחה.

אבל – מלשון הרמב"ם (סוף הלכות קרבן פסח שם) "מה בין פסח ראשון לפסח שני", משמע קצת שהדין דפסח שני אינו בא בטומאה הוא גדר בפסח שני מצד עצמו (ולא מפני שבא ביחיד).

טעמים לט"ו באב

לעניין ט"ו באב (סיום מסכת תענית) כיום טוב בגלל שכלו בו מתי מדבר (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 47 ואילך) מציין הרבי כי בירושלמי, במדרש איכה רבה, בפירוש המשניות לרמב"ם וברבינו חננאל – ליתא לפרט שזהו "לפי שחזר הדיבור למשה". אמנם "וראה מאירי שם" (לשון הערה 6 בהשיחה).

ובהמשך (הערה 41) מפורט:

וראה מאירי כאן שהביא מתחילה רק טעם זה – דיום שכלו בו מתי מדבר – ואחר-כך הוסיף "ופירשו בדרש", "ופירשו בה עוד" – שאר הטעמים שבגמרא.

הרבי מצטט גם לשון של תנחומין מהמאירי במשנה סיום תענית (בהערה 39):

כוונת המשנה לבאר שאין להתייאש לרוב הצרות אבל כאשר אשר יענו אותו כן נרבה בהיות ה' אתנו בלכתנו בדרכיו.

[מאידך לגבי תשעה באב ש"חמשה דברים אירעו את אבותינו" (משנה תענית כו' א) מצטט הרבי (לקוטי שיחות שם עמ' 53 והערה 56) כי עיקר גזירת התענית בתשעה באב מצד חורבן הבית שאירע בו – מאירי למשנה שם וראה תוספות דיבור-המתחיל הואיל – ראש השנה יח ריש עמוד ב')].

תשורה שנתן המהדיר הרב אברהם סופר לרבי. בכתב ידו כתב: "דורון להאדמו"ר הגאון הצדיק מנהיג ישראל עומד לנס עמו וכו' כ"ק ש"ת מהו"ר [כבוד קדושת שם תפארתו מורינו הרב ורבינו] מנחם מנדל שניאורסון

ניו יורק אייר תשי"ח, בהערצה רבה מנאי, אברהם".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)