חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:35 זריחה: 6:30 כ"ג באלול התשע"ט, 23/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

המאירי בתורת הרבי (ב)
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 986 - כל המדורים ברצף
נשיאות – בדרכי נועם
הגאולה גילתה את האמת
המאירי בתורת הרבי (ב)
פרשת חוקת
כמה ארך אפיים לפניו
הלכות ומנהגי חב"ד

מעלת בן ארבעים – האם הכוונה לשְׁנות הלימוד או לשלמות בהבנה, וממילא היא נמנית מלידת האדם? * מהו איסור גוי ששבת; תשובה גם על מעשים טובים; איסור היציאה מארץ ישראל בגלל החכמה ויראת חטא שבה; השינוי בשור מועד שהחליף בעלים * מה דעת המאירי לגבי נס יום א' בחנוכה, ומה לגבי ביקור חולים * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מתי הכיר אברהם את בוראו?

הקטע דלהלן מופיע בלקוטי שיחות (כרך כ, עמ' 14 הערה 30, וראה גם שם הערה 33), במסגרת דיון על הגיל שבו הכיר אברהם אבינו את בוראו:

במאירי בחבור התשובה (מאמר א פרק ו' דיבור המתחיל אמנם קצת יש חכמים): והוא אמרם בהגדה אחרת הביאה הר"ם [=הרמב"ם] ז"ל [הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ג] בן ארבעים שנה הכיר את בוראו. ובפתיחתו למסכת אבות (ד"ה והיה זה) הביא [=המאירי] זה סתם, לא בשם הרמב"ם.

באותה שיחה (שם עמ' 19) מביא הרבי אודות הנאמר בפרקי אבות (סוף פרק ה') "בן ארבעים לבינה" – שמצד טבעו (ולא מצד הניסיון שצבר במשך ארבעים שנה) מגיע האדם בגיל זה לשלימות בהבנה והשגה, ומציין מקורות לכך (שם הערה 63):

וראה עבודה זרה ה, ב. פירוש רש"י סוף פרשת תבוא. מאירי לאבות שם.

[השווה גם – לקוטי שיחות כרך לד עמ' 160 הע' 11]. ושוב מצטט הרבי לגבי עבודתו של אברהם (בעמ' 21 הע' 75, וראה שם עוד הערה 77):

ראה מאירי בפתיחתו לאבות (ד"ה ונשוב בסופו): והשיב רוח רוב העולם לאמונת ה' יתברך. וראה שם לפני זה (ד"ה והיה מה שכתב) בנוגע להלימוד דחנוך ומתושלח ונח.

ולגבי מילת אברהם האם גם פרע – נאמר בלקוטי שיחות (כרך לה עמ' 54 הע' 15):

וראה מאירי יבמות שם דהא שלא ניתנה פריעה לאברהם פירושו מפני שהוא לא הוצרך בה כו', אבל קיימה בישמעאל ועל-דרך-זה בפרש"י לך לך יז, כה. וראה שו"ת צמח צדק יורה-דעה סימן רב אות ט.

ארבעים שנה – ממתי?

בדין "תלמיד-חכם שהגיע להוראה" (לקוטי שיחות' כרך לד עמ' 160) איתא בגמרא שאין האדם נעשה ראוי להוראה עד ארבעים שנה. ופירש רש"י (ע"ז יט, ב. וכן הוא בר"ן (לרי"ף) שם. מאירי שם. ש"ך יורה דעה סימן רמב סקמ"ט (בדעת הרמ"א שם)) "עד ארבעין שנין – משנולד".

ולשיטת רש"י וכן משמע במאירי גם במאמר רז"ל אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו עד ארבעין שנין – אין הכוונה לארבעים שנות לימוד אלא לבן ארבעים שנה.

חכמת המאורות

"מצווה על האדם... ושיחשב בתקופות ומזלות מפני שחכמה זו מפוארה בידיעת אותות השמים ולקות המאורות בלי שום שגיאה". דברים אלו של המאירי במסכת שבת (עה, א) צוטטו על-ידי הרבי (לקוטי שיחות כרך טו עמ' 8 הערה 13) בנושא ליקוי המאורות.

וממאורות למאורות – לגבי הגוונים והמאורות שבאש, מביא הרבי מקור מהמאירי (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 314 בשולי הגליון:

וחילוק המאורות שיש באש [ברכות נא, ב. שם נב, ב.] אין זה מצד עצם בריאת האש כי אם תלוי בקירובו וריחוקו מהפתילה או מן העץ (וראה מאירי כאן).

גוי ששבת

כשנדרש הרבי לעניין 'גוי ששבת' (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 46 הערה 6), הביא את פירוש הרדב"ז והכסף-משנה שדעת הרמב"ם היא כרש"י ש"מנוחה בעלמא קא אסר להו".

אולם הרבי הבין אחרת בלשונו של הרמב"ם:

אבל – לפי עניות דעתי צריך עיון [=אם ניתן לקבל פירוש זה] כי מהמשך לשון הרמב"ם ("כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות כו' ") מוכח כפירוש היד רמ"ה סנהדרין שם: "והרמב"ם... בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו".

וממשיך הרבי:

"וראה גם מאירי סנהדרין שם: "שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג".

רמז לא מדויק

כותב המאירי בצרכי הנאת שבת בריש פרק חמישי דקידושין (דיבור המתחיל והמשנה הא'): "מצווה בה יותר מבשלוחה.. ועל דרך שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא, רבא מלח שיבוטא".

ונשאל הרבי בשנת תש"ט, אולי לעניין זה מכוונים דברי אדמו"ר הזקן בשולחנו חלק אורח-חיים סימן רנ קונטרס אחרון ס"ק ב [= ולכן הוזקק לטעם אחר, שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצווה בעלמא הוא].

והשיב (אגרות-קודש כרך ג' עמ' קפ):

רמז יפה הוא, אבל צריך עיון בפירוש המאירי אם מדייק הוא כל כך בתיבות.

תשובה על... מעשים טובים

הבעל-תשובה, ברצותו להיהפך לאיש 'אחר', אין די בשינוי מעשיו הרעים, אלא צריך להיות ניכר בכל ענייניו ש"אינו אותו האיש", ולכן נדרש לשנות גם את מעשיו ודרכיו הטובים, שיעשה אותם מכאן ולהבא בתוספת הידור וכו' – כך מדייק הרבי בלשונו של הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב' הלכה ד) "משנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה" (לקוטי שיחות כרך לד עמ' 63). כמקור וכיסוד לזה מציין שם (בהערה 44):

וראה ריטב"א ראש השנה "שאפילו מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה" וראה חיבור התשובה להמאירי מאמר א סוף פרק ט'.

איסור יציאה – מדוע?

דברי המאירי לכתובות (קיא, א) שמפרש מה שנאמר בגמרא שם "כשם שאסור לצאת מארץ-ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל כו'": "שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל" – מלמדים לדברי הרבי, "שגם באיסור יציאה מארץ-ישראל לאחרי הכיבוש, יש לומר שהוא מצד יראת חטא" (לקוטי שיחות כרך טו עמ' 209 הערה 68), ומוסיף: "וכן צריך לפרש לפי פירוש רש"י שם דיבור המתחיל כך. וראה לחם-משנה לרמב"ם הלכות מלכים סוף פרק ה..".

מהותו של יהושע

יהושע בן-נון לא היה רק מקבל ממשה רבינו (כאלעזר פנחס ושבעים הזקנים), כי אם ליהושע דווקא מסר תורה-שבעל-פה (כולה) כמפורש בתחילת מסכת אבות, וכן בהקדמת הרמב"ם לי"ד: "וליהושע... מסר... וציווהו עליה". ומוסיף הרבי (לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 193 הע' 34):

ועיין-גם-כן מאירי בהקדמתו לאבות: ובעת זקנתו... מסר סודות התורה והלכותיה עם כל עניני תורה שבעל פה ליהושע.

[בפרט הזה, שהיה זה "בעת זקנתו", משתמש הרבי שוב (בהערה 42 שם) בעמ' 195].

העירוב מזכיר

להלן תמצית דברי הרבי לגבי המקור לעירוב תבשילין (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 186 והערה 30):

בגמרא ביצה טו,ב הובאו שתי אסמכתות מפסוקים לדין עירוב תבשילין:

א) יתרו כ, ח: זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו מאחֵר שבא להשכיחו [= היום-טוב שקודם לו].

(ב) בשלח טז, כ"ג: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו – אין אופין אלא על האפוי וכו' מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה.

מפירוש רש"י משמע שלימוד הא' הוא רק לשיטת רבא ("כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב") כדי להרבות בכבוד שבת, כמו שכתבו בשיטת ריב"ב לרי"ף שם. מהרש"א ומהר"ם שיף שם.

אבל בחידושי המאירי מפרש הסוגיה כפירוש רש"י, וכותב בפירוש (ועל דרך זה בבית הבחירה) "והני אמוראי כולהו מיהא סבירא ליה דעירובי תבשילין אסמכתא דיליה מזכור וכו'".

אבל גם לפירושו, מזה שרש"י (ועל דרך זה במאירי) מפרש דבריו על "זכרהו כו'", מובן שפירוש הפשוט באסמכתא הוא כטעמו דרבא.

מה השינוי שחל בשור?

בעניין שינוי רשות בשור המועד מצינו מחלוקת בין רש"י והמאירי. רש"י (בבא קמא  לט, א ד"ה חזר) פירש: "רשות משנָה. מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים משנה את דין העדאתו".

ואילו המאירי (שם) כותב: "שיציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו".

מדוע יגרום שינוי הרשות שינוי במזל ובטבע השור? – מבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 102 ואילך) כי בעלים חדשים נוהגים בשור באופנים ובסדרים חדשים, שמשנים את הנהגת השור, כשם שמצינו ששבת גורמת לשינוי הנהגתו (ראה בבא קמא לז, א).

נמצא שלדעת רש"י שינוי רשות מהווה שינוי דין העדאת הבעלים, ולמאירי משתנה טבע הנהגת השור.

הרמב"ם מאמץ את שתי הגישות: בעניין שואל (רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ד הלכה ט') נוקט כרש"י (שהרי השור עדיין שייך לבעלים), ולעניין מכירה או מתנה (שם הלכה ו') – נוקט כהמאירי.

הרבי מעמיק בביאור דברי המאירי (בהערות 28, 31, 33 ועוד) ולסיום מסביר מהלכים אלו בעבודת ה'.

בושת מהו?

כדי לבאר את דברי רש"י בפשוטו של מקרא משתמש הרבי (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 123) בדברי המאירי בכתובות (סו, א) בשם קצת מפרשים המביא לגבי חיוב תשלומין של בושת, שהדין "רקק בבגדו פטור" (ב"ק צא, א. כתובות שם) הוא דווקא כשהמתבייש לא לבש בשעת מעשה את הבגד; מה שאין כן אם היה (בעת הרקיקה) לבוש בבגד, הרוקק חייב – שכן על ידי הרקיקה הוא ביזה את האדם שהיה לבוש בהם "וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך" (מאירי שם).

לבקש עד שימחול

לעניין בקשת מחילה קיימא לן (בבא קמא צב, א) "אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו (מן הצער של הבושת שביישו) עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב אשת וגו'". על כך מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כח עמ' 140 הערה 21) מהמאירי במשנה (ב"ק) שם: והוא שנאמר באבימלך כו' כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך"; ושם (עמ' 143 הערה 43) מביא גם המשך דברי המאירי: ואם לא מחל לו נקרא אכזרי הואיל ובקש ממנו כראוי שנמצא שאינו חושש על עונש חבירו; ומסיים "ועיין שם המשך לשונו".

למה פיקוח נפש דוחה שבת?

לגבי פיקוח נפש יש הבדל, האם המקור לכך הוא משום קיום המצוות שיקיים בעתיד, מדרשת חז"ל "ושמרו... חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", או שזהו משום הצלת נפשות "וחי בהם" – בשיחה בנושא (לקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' (138-137), מציין על כך הרבי (שם הע' 46):

וראה מאירי יומא שם, א דגם לגבי חיי שעה מחללין "שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה".

בן השונמית

בסוגיית ג' דברי בוּרוּת שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא (נדה סט, ב): "בן השונמית מהו שיטמא? אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא", ו"מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין" – מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 250 הערה 85 ובשולי הגליון) את דברי המאירי לנדה שם שכתב, ששאלתם אם בעי הזאה הייתה על כל המתים, הן בבן השונמית כו'. אמנם המאירי מביא גם דעת יש מפרשים שהשאלה בבן השונמית היא אם טימא במיתתו, ודוחה הפירוש.

סממני רפואה לצביעת השער

הנה קטע ממכתבו של הרבי מח' שבט תשי"ד (אגרות קודש כרך ח' עמ' קנה) לאדמו"ר מצעשינוב רבי שלום יחזקאל שרגא רובין-הלברשטם, ובו מביא את דברי המאירי בתוך השקלא-וטריא:

ואם כן להמאירי (שבת קי, סוף עמוד ב), ועוד, דסבירא להו דדרשה הנ"ל אסמכתא היא ובכל זאת שתיית כוס עיקרין אסור מדרבנן, גם בנידון-דידן [=סממני רפואה הגורמים להחלפת צבע השערות] אסור מדרבנן.

איסור צדקה בשבת

בהדרן על מסכת שבת (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 12 ואילך) מביא הרבי את ביאור המאירי (שבת ב. א) ועוד שהטעם מה ששנו חכמים במשנתם ריש מסכת שבת את הדין של הוצאה בעני ועשיר, הוא בכדי להורות דגם הוצאה של נתינת צדקה מעשיר לעני אסורה – היינו שאסורה גם לצורך מצווה וכו'.

איזה נר?

איתא בגמרא שבת כג, ב: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

ומציין הרבי (התוועדויות תנש"א כרך ב' עמ' 55 הע' 3) כי גרסת המאירי (כמו גם רבינו חננאל, הרא"ש והרי"ף) היא: הרגיל בנר חנוכה.

ומאידך גירסת הרי"ף ועוד: בנר חנוכה ושבת.

מהו נס חנוכה

דברי רבינו הזקן (בתורה אור סוף פרשת וישב וב'לקוטי תורה' צו טז, א) שהיום-טוב של חנוכה נקבע ביום המנוחה ולא ביום הניצחון – הם לשיטת רוב הראשונים (מאירי שבת כא, ב) הסבורים שניצחון המלחמה אירע בכ"ד כסלו, ובו ביום "פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך", ולמחרת – בכ"ה כסלו – "הדליקו נרות בחצרות קדשך"; מה-שאין-כן שיטת הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג' הלכה ב') היא שגם ניצחון המלחמה היה בכ"ה בכסלו (ראה גם לקוטי שיחות כרך ל' עמ' 204 ואילך, ושם נסמן).

[וראה גם התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 581 הע' 2; לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 446 הע' 2; ובתורת מנחם כרך יו"ד עמ' 284 – ההכרח לזה: ראשית ("לכל לראש") היה צורך בנס ש"מצאו... פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול", שזהו הנס דלילה הראשון (ראה מאירי לשבת שם), ולאחר-מכן היה צורך בנס נוסף, ש"הדליקו ממנו שמונה ימים", "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". וראה גם לקוטי שיחות כרך כה עמ' 244 הע' 16].

על "שזהו הנס ביום ראשון" ציין הרבי במכתב כללי מיום א' דחנוכה תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 591) למאירי [אך הוסיף:]: "אבל ראה בית יוסף סימן עתר. ט"ז שם".

ובשיחת ש"פ מקץ תש"נ ביאר הרבי (התוועדויות תש"נ כרך ב' עמ' 80 הערה 18):

ולהעיר שגם לדעת המאירי (שבת כא,ב) שהנס דיום הראשון הוא על שמצאו פך השמן "מברכין (בלילה הראשון) על הגאולה ועל הודאת מציאת פך השמן", דיש-לומר, שבגלל מציאת פך השמן בלבד לא היו קובעים יום טוב, כיון שאינו נס (ובלשון המאירי: "לילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין.. על הודאת מציאת הפך, ושאר הלילות על נס השמן"), אלא ביחד עם נס הגאולה.

מקרא מגילה לא יבטל

בלקוטי שיחות כרך כו עמ' 222 הע' 34: בירושלמי הלשון "הנביאים והכתובים כו'", שיש לפרש שיבטלו מלקרות בהם. מה שאין כן במגילה שלא יבטלו מלקרות בה בציבור (כמו שכתב בהשגות הראב"ד לרמב"ם שם. מאירי מכות כג, ב). ולהעיר מהמשך לשון המאירי שם: דרך צחות אמרו כל הכתובים יבטלו ומקרא מגילה לא תבטל.

מה הפירוש שרבה "שחטיה" לר' זירא – מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך לא עמ' 177 הערה 5) מהמאירי במגילה "שחטיה – מלשון סחיטה רצה-לומר שימעכו, ואחייה מלשון החלימני והחייני" (וראה גם חידושי אגדות [למהרש"א] שם).

השלישי בכוסות ה'סדר'

בביאור סדר ד' הכוסות מסביר הרבי (לקוטי שיחות כרך יא עמ' 21-20 הערה 41):

"כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון" (לשון הרמב"ם – הלכה יו"ד), שבה נזכרת ההודיה על "תורתך שלמדתנו" וכפסק-הדין שאם לא הזכיר תורה בברכת-המזון – לא יצא ידי חובתו, וזהו כנגד "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" המוסב על מתן-תורה כמו שכתוב "היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך".

כמקור מציין לכך: "מדרש הגדול וארא, רבינו בחיי שם, אורחות ליל פסח סעיף יג. מאירי פסחים צט, ב. ועוד". וראה לקוטי שיחות כרך כו עמ' 44 הע' 17 (בשינויים).

המקור לכך שתלמידי רבי עקיבא ש"מתו מפסח עד עצרת" (יבמות סב, ב) "פסקו מלמות" – מקורם בדברי המאירי שם בשם הגאונים, ולאחר מכן: בטור ושולחן ערוך (ושל אדמו"ר הזקן) אורח חיים סימן תצג סעיף ב (סעיף ה') – לקוטי שיחות כרך כב עמ' 138 הערה 2.

בפירוש דברי חז"ל "אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש" מצינו חידוש בדברי המאירי – עליו מצביע הרבי בלקוטי שיחות (כרך לד עמ' 69 בשולי-הגליון להערה 18) – המפרש: "הכנעת הלב ושחיית הקומה כו'".

תשלומי תפילה

במאירי ברכות (כו, א), הסיבה שאין אומרים לגבי תפילת מנחה עבר יומו בטל קרבנו ואפשר להשלימה בתפילת ערבית שלאחריה, היא לפי ש"אף איברים ופדרים שמתעכלין כל הלילה מקרבן היום שעבר הם" – לקוטי שיחות כרך לה עמ' 125 הע' 10.

בהגדרת המושג "הקדיחה תבשילו" (גיטין צ, ריש עמוד א) מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ד' עמ' 1121 הע' 2, תורת מנחם כרך כו עמ' 157) שהפירוש הפשוט בזה, כמובא גם בפוסקים, שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס. המקור: ראה טור אבן העזר סימן קיט. וראה גם מאירי (גיטין) שם.

עשה לך רב – בטרחה

בפירוש הוראת חז"ל "עשה לך רב" ציטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 247) את פירושו של המאירי (המובא במדרש שמואל לאבות שם משנה ו): "לשון עשיה יאמר על דבר שצריך לטרוח ולעשות על ידו". וראה עוד לקוטי שיחות כרך כה עמ' 370 הערה 91.

ביקור חולים

ראה מאירי לנדרים (לט, ב) "שהמבקר מקל בחוליו של חולה.. ובבני גילו רצה לומר שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל, פעמים שהביקור סיבת ההצלה לחולה כו'".

ומעיר הרבי אחרי הבאת הדברים הללו (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 64 הע' 23) שמפשטות לשון הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה ד') משמע שדין זה הוא ב"כל מבקר", גם כשאינו בן גילו (ועוד שינוים מהרמב"ם לחז"ל וכו').


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)