חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 י"ד בתשרי התש"פ, 13/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 984 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שלח, כ"ב בסיוון ה'תשע"ג (31/05/2013)

נושאים נוספים
התקשרות 984 - כל המדורים ברצף
המרגלים של משה ויהושע – שני אופנים בבירור העולם
תיכף ומיד נכנסים לארץ
משנתו של המאירי בתורת הרבי
פרשת שלח
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 984, ערב שבת-קודש פרשת שלח, כ"ב בסיוון ה'תשע"ג (31.05.2013)

  דבר מלכות

המרגלים של משה ויהושע – שני אופנים בבירור העולם

שתי דרגות בעם ישראל – דרגת התחלקות, כפי שכל אדם הוא מציאות לעצמו, ודרגת אחדות, כפי שעם-ישראל כולו חובר למציאות אחת כללית * גם בתורה ובמצוות יש בחינת התחלקות ובחינת אחדות, שהם בכללות תרי"ג מצוות ותורה אחת * לעתיד לבוא תתגלה האחדות שלמעלה מהעולם, שלכן יתקדשו כולם כשבט לוי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ביאור הקשר והשייכות של שילוח המרגלים לחודש סיוון – ששילוח המרגלים היה בכ"ט סיוון1, ומודגש גם בקריאה של פרשת המרגלים קרוב לסיומו של חודש סיוון – חודש מתן-תורה:

ידוע שבירור העולם נעשה בכוח ועל-ידי עבודת ישראל בתורה, ובלשון הקבלה והחסידות2 "בחכמה (דווקא) אתברירו", חכמת התורה3. ויש לומר, שמטעם זה היה שילוח המרגלים (התחלה והפתיחה של בירור העולם בכיבוש והכניסה לארץ) בסיומו של חודש סיוון – כשיוצאים מזמן מתן-תורה לעבודה בבירור העולם4 בכוח ועל-ידי התורה.

וכיוון שבישראל ובתורה ישנן ב' דרגות (בכללות), דרגת האחדות, ודרגת ההתחלקות5, כידוע6 ש"ישראל" ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה", שלכל אחד מישראל יש אות פרטית בתורה (שממנה נמשכת חיותו כו')7, שעל-פי דין צריכה להיות כל אות מוקפת גוויל8, כל אות בפני עצמה, וביחד עם זה, כל ס' ריבוא האותיות דס' ריבוא בני-ישראל הם מציאות אחת, "תורה אחת", כספר-תורה שכשרותו תלויה בכשרות כל האותיות שבו (לא חסר ולא יתיר)9 – יש לומר, שבהתאם לכך ישנם ב' אופנים בבירור העולם (שנברא בשביל ישראל ובשביל התורה), בירור מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ובירור (נעלה יותר) מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל.

ב. וביאור העניין:

הדרגות שבתורה, דרגת האחדות ודרגת ההתחלקות, הן (בכללות) – תורה ומצוות: תורה היא תורה אחת, כי, התורה היא חכמתו של הקב"ה, וכיוון שה' אחד והוא יתברך וחכמתו אחד10, לכן גם התורה היא "תורה אחת"; ומצוות הן באופן של התחלקות, תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה, כי המצוות הן ציוויים לאדם איך להתנהג בעולם, וכיוון שמציאות האדם והעולם היא באופן של התחלקות לתרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים ד"עולם קטן זה האדם"11, ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם"12, לכן גם המצוות נחלקות לתרי"ג.

ובפרטיות יותר בתורה עצמה – החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה: נגלה דתורה, "שישים מסכתות" שמבארות פרטי ההלכות דאיסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, שעל-ידן נעשה בירור העולם, הן באופן של התחלקות; ופנימיות התורה שמבארת ענייני אלוקות, "דע את אלוקי אביך"13, היא באופן של אחדות ("לית תמן כו' מחלוקת"14, גם מלשון התחלקות).

ודוגמתו בישראל – שעניין האחדות הוא מצד הנשמה. ש"כולן מתאימות ואב אחד לכולנה... מצד שורש נפשם בה' אחד", ועניין ההתחלקות הוא מצד הירידה בגוף ("שהגופים מחולקים"15) כדי לברר העולם.

ובפרטיות יותר בעבודת הנשמה עצמה – שעניין ההתחלקות הוא מצד הכוחות הפרטיים דשכל ומידות, ועניין האחדות הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתחלקות כוחות פרטיים, שהתגלותה על-ידי הביטול והעדר המציאות.

והחידוש שבדבר – שאף שעיקר העבודה בבירור העולם היא מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ואילו דרגת האחדות שבתורה ובישראל היא למעלה מהעולם, מכל-מקום, צריכה להיות העבודה בעולם גם מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל, שעל-ידי זה נעשה בירור העולם בתכלית השלימות, שנמשכת ומתגלה בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, ועד לאחדות הפשוטה.

ג. ויש לומר, שב' האופנים דבירור העולם (מצד דרגת ההתחלקות ומצד דרגת האחדות) מרומזים בב' האופנים של שילוח המרגלים – על-ידי משה ועל-ידי יהושע:

בשילוח המרגלים דמשה – "שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" שהלכו לתור את כל י"ב חלקי הארץ שנתחלקה לי"ב השבטים – מודגשת פעולת בירור הארץ באופן של התחלקות:

ועניין זה נעשה על-ידי ומצד בחינת ההתחלקות שבישראל ובתורה – "לדעתך" – בחינת הדעת, שכולל גם חכמה ובינה, וכל המידות הנולדות מן המוחין16, כוחות פנימיים שהם באופן של התחלקות, ו"לדעתך" דייקא, דעת האדם, שרומזת על הירידה וההתלבשות דתורה (דעת) בדעת האדם, שאז שייך ונעשה בה עניין של התחלקות.

ובשילוח המרגלים דיהושע – "שנים אנשים" (ולא י"ב), ולא הלכו לתור את הארץ כולה, כי אם ליריחו, מנעולה של ארץ-ישראל17 (שכוללת כל הארץ כולה) – מודגשת הפעולה של בירור כללות הארץ באופן שלמעלה מהתחלקות.

ועניין זה נעשה על-ידי ומצד בחינת האחדות שבישראל ובתורה – "לא... מדעתו רק שה' יתברך ציווהו" – לא מצד בחינת הדעת (כוחות פנימיים), ודעת האדם שהוא באופן של מציאות, אלא מצד ציווי הקב"ה, באופן של קבלת-עול וביטול הנשמה שלמעלה מהתחלקות, בכל ישראל בשווה.

ויש לומר, שעניין זה מרומז גם ב"שנים אנשים מרגלים חרש":

"שנים", ולא שנים-עשר – כי, בעבודה דקבלת-עול וביטול לא נוגע פרטי התחלקות עשר כוחות (עשר הנוספים על השניים), כי אם ב' הקווין דחיוב ושלילה, עשה ולא-תעשה18.

"אנשים" סתם, ולא נשיאי ישראל כי, עניין הקבלת-עול והביטול19 הוא בכל ישראל (בשווה)20.

ו"מרגלים חרש" – שהעבודה שמצד הקבלת-עול וביטול היא (לא מתוך פרסום ורעש, אלא) בחשאי, "הצנע לכת עם אלוקיך"21.

ד. ויומתק יותר על-פי המבואר במדרשי חז"ל22 ש"שנים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופנחס:

כלב – הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיוון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'"23 אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי – למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"24?

ויש לומר הביאור בזה – על-פי דברי הגמרא25 "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמו שכתוב26 "שער לוי אחד":

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו – מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר27 יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין... אלא הם חיל השם, שנאמר28 ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר29 אני חלקך ונחלתך"24.

אבל לעתיד-לבוא – כיוון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר30 כי מלאה הארץ דעה את ה'"31 ועד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"32 – לא יהיה צורך בהבדלת שבט לוי מדרכי העולם שיהיה אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

ויש לומר, שה"חלוקה" לי"ג שבטים לעתיד-לבוא קשורה עם דרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות – י"ג בגימטריא אחד:

חלוקת הארץ לעתיד-לבוא תהיה באופן ש"הקב"ה מחלק להן בעצמו33 ואלה מחלוקתם נאום ה'" שמזה מובן, שגם החלוקה היא מצד ובאופן של אחדות, שלכן, "לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק34, שנאמר שער ראובן אחד, שער יהודה אחד, שער לוי אחד, הקב"ה מחלק להן בעצמו כו'"35.

וההסברה בזה (בפנימיות העניינים) שבזמן הזה נעשה בירור העולם על-ידי המשכת וגילוי דרגת האלוקות השייכת לעולם, שלכן מתלבשת בהתחלקות שבעולם, ולעתיד לבוא (לאחרי שיושלם בירור העולם) תהיה גם המשכת וגילוי דרגת האלוקות שלמעלה מההתחלקות דעולם, אחדות הפשוטה, על-ידי האחדות דישראל שיהיו כולם בדרגת שבט לוי – "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.. כמו שזכה לכהנים וללויים"35.

ובפרטיות יותר (לעתיד לבוא גופא), הרי זה החילוק שבין המעמד ומצב ד"מלאה הארץ דעה את ה'" (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה) להוספה (בהלכות מלכים) ד"כמים לים מכסים"36:

"מלאה הארץ דעה את ה'" – שמציאות ה"הארץ" מלאה וחדורה כולה ב"דעה את ה'" – מצד ועל-ידי דרגת האלוקות שבערך לארץ, שזוהי דרגת התורה ("דעה את ה'") שיורדת ונמשכת לפי ערך גדרי העולם (דרגת ההתחלקות שבתורה).

ולמעלה מזה, "כמים לים מכסים" שמציאות הארץ מכוסה לגמרי במי הדעת – מצד ועל-ידי דרגת האלוקות שלמעלה מהארץ, תורה ("דעה את ה'") בטהרתה, חכמתו של הקב"ה ("תורה אחת"), אשר, על-ידי המשכתה והתגלותה בעולם ניכר ונראה בגלוי שהמציאות דכל העולם אינה אלא התגלות חכמתו של הקב"ה, "כולם בחכמה עשית37, וכמאמר רז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו38, ו"אין כבוד אלא תורה"39 ובלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו ("מתכיפין התחלה להשלמה"40 באופן מחודש ונעלה יותר) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", "הוא שהתורה אומרת אין41 עוד מלבדו"42.

ויש לומר, שההכנה לשלימות הארץ לעתיד-לבוא, כשתתחלק הארץ לי"ג שבטים, גם "שער לוי אחד", על-ידי ומצד דרגת האחדות שבישראל ובתורה, התחילה בשילוח המרגלים על-ידי יהושע, שהוסיף על השליחות דמשה על-ידי זה ששלח (נוסף על כלב, מהמרגלים ששלח משה) גם את פינחס43, משבט לוי, שבט הי"ג, בגימטריא אחד"44.

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א, חלק שלישי, עמ' 360-364)

___________________________

1)     תענית כט,א.

2)     ראה ע"ח שי"ח פ"ה, של"ח דרוש א. תניא אגה"ק סכ"ח בשם זוה"ק. ובכ"מ.

3)     ויש לומר, שעניין זה מרומז גם ב"שלח לך לדעתך" – שעיקר ושלימות הבירור הוא על-ידי חכמה בשלימותה, שכוללת גם (בינה ובעיקר) דעת.

4)     ומודגש גם בהקריאה בתורה בשבת מברכים חודש תמוז, חודש הרביעי – כי, החילוק שבין חודש השלישי לחוד שהרביעי הוא על-דרך החילוק שבין בחינת המשפיע לבחינת המקבל (גימ"ל דל"ת – "גמול דלים" (שבת קד,א)). ולכן, בשבת האחרון דחודש השלישי מברכים חודש הרביעי, שזוהי הנתינת כוח להיציאה והירידה למטה לעסוק בבירור העולם.

5)     החל מהתחלקות לשלוש –  "אוריאן תליתאי כו' לעם תליתאי" (שבת פח,א).

6)     מגלה-עמוקות אופן קפו.

7)     ראה סה"מ תש"ו עמ' 46. תש"ט עמ' 41 (הב') ועוד.

8)     מנחות כט,א. רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"ט. טוש"ע יו"ד סרע"ד ס"ד. או"ח סל"ב ס"ד. שו"ע אדה"ז או"ח שם ס"ה.

9)     ראה זח"ג עא,א. תוק"ז סכ"ה. שו"ת נוב"י מהד"ת או"ח סק"ט. אבני-נזר יו"ד ח"ב סשע"א.

10)   ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

11)   ראה תנחומא פקודי ג. ועוד.

12)   אבות דר"נ ספל"א.

13)   דה"א כח,ט. וראה תניא קו"א קנו,ב. ובכ"מ.

14)   זח"ג קכד,ב – ברע"מ הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

15)   תניא רפל"ב.

16)   ראה תניא ספ"ג.

17)   תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו. ועוד.

18)   וכמודגש במ"ת (שאז היה הביטל בתכלית השלימות עד שפרחה נשמתן) – "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" (פרש"י פרשתנו טו,כב).

19)   ובפרט ע"פ המבואר במדרשי חז"ל ש"שנים  אנשים" היו כלב ופנחס, ואעפ"כ נזכרו בכתוב כ"שנים אנשים" סתם (כמו מרגלים ע"ד הרגיל), שבזה מודגש עוד יותר עניין הביטול.

20)   ואדרבה – בפשיטות דאנשים פשוטים מתגלה פשיטות העצמות (ראה כש"ט הוספות סקנ"ד ואילך. וש"נ).

21)   מיכה ו,ח.

22)   כנ"ל הערה 27 בספר.

23)   פרשתנו יד,כד.

24)   רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב.

25)   ב"ב קכב,א.

26)   יחזקאל מח,לא. ב"ב שם.

27)   ברכה לג,י.

28)   שם,יא.

29)   קורח יח,כ.

30)   ישעיהו יא,ט.

31)   רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

32)   שם בסיום וחותם ספרו.

33)   יחזקאל מח,כט.

34)   ומ"ש בב"ק (שבהערה 63 בספר) שגם בחלוקה דעוה"ז "אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק" – הרי זה רק בנוגע לכללות השבט, משא"כ לעוה"ב ה"ז בנוגע לכל אחד מישראל, "ומשמע לו שער ראובן אחד היינו לכל אחד", "אי נמי*, [*) כי, התירוץ הא' הוא רק להגירסא "אין לך כל שבט ושבט מישראל כו'", משא"כ להגירסא (בב"ק) "אין לך מישראל" (שזוהי הגירסא הרווחת שמביא תוס' בב"ב, ואח"כ מוסיף "ומיהו אית דגרס אין לך שבט ושבט מישראל")] בעולם הזה אין להם בשווה מזה כמו מזה, אלא מזה מעט ומזה הרבה, אבל לעולם הבא יש לו מן הכל שיעור שוה" (תוד"ה העולם הזה ב"ב שם).

35)   רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל – ומסיים: "הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", בחינת הגודל שבנשמה, עצם הנשמה שהיא בכל ישראל בשוה* [*) ולהעיר, שגם חלוקת הארץ היא "בגורל" שההתחלקות (חלוקה) קשורה עם העצם שלמעלה מההתחלקות (ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קלט ואילך וש"נ)].

36)   ראה גם "הדרן על הרמב"ם" (משיחות ש"פ לך-לך) שנה זו, וש"נ.

37)   תהילים קד,כד.

38)   אבות ספ"ו.

39)   שם מ"ג.

40)   נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

41)   ואתחנן ד,לה.

42)   הלכה ד.

43)   ולהעיר ש"פינחס הוא אליהו" (זח"ב קצ, סע"א. ועוד), מבשר הגאולה.

44)   ויומתק ע"פ דברי גמרא (ב"ב שם) "אידך (חלק הי"ג) למאן (דהא י"ב שבטים לחוד הוא דשקלי ביחזקאל (שאף שנוסף לוי בא יוסף במקום אפרים ומנשה) – רשב"ם שם)... לנשיא (למלך המשיח [וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ד ה"ח "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלושה עשר, ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם" ("זה מבואר בנבואת יחזקאל והנותר לנשיא... למדנו שהיה נוטל חלק כאחד השבטים, והנשיא הוא מלך המשיח" (רדב"ז שם))]. – רשב"ם שם)... דכתיב והנותר לנשיא זה מזה ומזה גו'" – ש"הנשיא הוא הכל". שכולל ומאחד כל בנ"י.

 משיח וגאולה בפרשה

תיכף ומיד נכנסים לארץ

לא מסתפקים בגאולה רוחנית

...ישנו גם התוכן דפשטות הכתובים – "והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש", כניסה לארץ-ישראל בפשטות ובפועל, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

אמנם העבודה הקשורה עם ארץ-ישראל הרוחנית – עבודה נעלית היא, אבל אף-על-פי-כן, אין להסתפק בכך ח"ו, יש לדעת שהעבודה הקשורה עם ארץ-ישראל הרוחנית היא הכנה לקראת הכניסה לארץ-ישראל כפשוטה, בפועל ממש.

וכמו כן בנוגע לעניין הגאולה – שאין להסתפק בגאולה רוחנית בלבד, אלא העיקר הוא – גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

וכידוע הסיפור שכאשר אדמו"ר הצמח צדק אמר בקשר להדפסת ה"ליקוטי-תורה" שזהו עניין של גאולה – השיב בנו וממלא מקומו, נשיא ישראל שצריכים ורוצים את הגאולה כפשוטה!

הדפסת ה"ליקוטי-תורה" היא אמנם עניין נעלה ביותר, עד לתכלית העילוי – "ידעתיו הייתיו", אבל אף-על-פי-כן, תכלית הכוונה היא – "טובה הארץ מאד מאד", "ארץ זבת חלב ודבש" כפשוטה.

[...] אלא שבני-ישראל עצמם לא יצטרכו להתייגע בכל עניינים אלו, כמו שכתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם גו'", ואילו בני-ישראל יקבלו את הכל מן המוכן.

[...] בכניסה לארץ שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה – יקוים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם גו'", היינו, שכל העניינים יהיו מן המוכן, ללא צורך ביגיעה כלל, בדוגמת העניין ד"זבת חלב ודבש".

(התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1974 והלאה)

קרובים אנו ביותר וביותר!

כאשר חושבים אודות אריכות הגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה (מאז חורבן בית שני, מלבד שנות הגלות שלפני זה כו'), אשר לאחרי כל אריכות הגלות וקושי הגלות, ולאחרי הבקשה והצעקה "עד מתי", עדיין לא בא – עלול יהודי ליפול ברוחו, חס ושלום.

הנה על זה אומרים לו:

דבר ברור הוא שתיכף ומיד נכנסים לארץ – בכל שכן וקל וחומר מההדגשה שבפרשתנו בסמיכת פרשת נסכים לפרשת מרגלים, שתיכף ומיד לאחרי גזירת המרגלים, כשראה הקב"ה את נפילת הרוח כו' דבני-ישראל, "בישר להם שיכנסו לארץ", ועל אחת כמה וכמה בימינו אלו, שקרובים אנו ביותר וביותר לכניסה לארץ (לא רק כבזמן יהושע, אלא) בתכלית השלימות.

(שיחת ש"פ שלח תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 544)

 ניצוצי רבי

משנתו של המאירי בתורת הרבי

למרות שהספר אינו מספרי הלימוד הבסיסיים וברוסיה לא היה בנמצא – הִרבָּה הרבי לצטטו ולהשוות מדבריו לראשונים אחרים * עודד את הוצאתם לאור של ספריו והוסיף הארות למהדירים * "אילו היו לומדים ספרו על התשובה, היו נחסכים כמה דברים להתווכח עליהם..." אמר הרבי * האם יכול נוכרי ללמוד לא רק למטרת קיום 'שבע מצוות', ובאין מגילה ביום פורים האם יש לברך שהחיינו? * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מהיכן ידע אבי הרבי?

רבי מנחם בר שלמה המאירי, מחכמי פרובנס, היה מגדולי מפרשי הש"ס. נולד בשנת ה'ט (1249) ונפטר בשנת ה'ע"ו (1316).

רבו המובהק היה ר' ראובן בר חיים, וכנראה למד תורה גם אצל רבינו יונה (בעל 'שערי תשובה'). חיבורו המרכזי הוא 'בית הבחירה' – פירוש מקיף על הש"ס. דרכו בקודש היא לפרש תחילה את המשנה לפרטיה, ורק אחר-כך לפרש את הפרטים שנוספו בגמרא וכן את ההלכה.

כדי להבהיר קטעים מוקשים בתלמוד בבלי הוא משתמש פעמים רבות בתלמוד הירושלמי. פירושו מקיף את כל המסכתות של סדרי מועד, נשים ונזיקין, ומסכתות ברכות, חלה, חולין, נידה תמיד ומקוואות. כמו-כן פירוש מיוחד לו על מסכת אבות, אליה הקדים הקדמה הסוקרת את השתלשלות התורה שבעל-פה. בנוסף, כתב את 'חיבור התשובה' – פירוש למשלי ותהילים, 'קרית ספר' – הלכות כתיבת ספר תורה (ספר יסודי בתחום זה), ו'מגן אבות' – מנהגי פרובנס.

הרבי סיפר (ראה לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 91) על שאלת הגאון רבי חיים הלוי מבריסק את אביו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק, בעת שהעניק לו 'סמיכה' לרבנות. השאלה הייתה מה יעשו אנשי חצר המשתמשים בסוכה אחת (ביום טוב שחל בשבת או בשבת חול-המועד, ובכל אופן לאחר כניסת שבת) ושכחו לעשות עירוב – עירובי חצרות. רבי לוי יצחק השיב על אתר – שהסוכה עצמה מערבת. ר' חיים נהנה מהתשובה ואישר שהפסק נכון.

הרה"ג ר' גבריאל ציננער, מחבר סדרת הספרים 'נטעי גבריאל', מצא שכן מפורש במאירי עירובין עג,א: "וכן יראה בהַלָלוּ שאוכלין בסוכה אחת בחג הסוכות, שהשבת שבתוכה אין צריכים עירוב בחצר". בתגובה להערתו כתב לו הרבי:

בודאי יודע שברוסיא לא הי[ו] בנמצא ספרים הנז' [הנזכרים] ל' [לעיל] (ומהם – שעדיין לא נדפסו בזמן ההוא בכלל)...

תגובת הרבי הייתה אפוא שאביו לא ראה מעולם ספר זה מכיוון שלא היה מצוי שם, וכנראה שאף לא היה קיים כלל בדפוס, שכן עדיין לא ראה אור.

עוד כתב הרבי:

נוסף על שבכ"מ [בכמה מקומות] (וגם עתה) עיקר הלימוד הוא בגפ"ת [=בגמרא עם פירוש רש"י ותוספות] וספרים ספורים שלאח"ז ואכ"מ [שנדפסו לאחרי זה, ואין כאן מקומו].

כלומר: אין ספרי המאירי (כמו עוד ראשונים) מספרי לימוד הנלמדים בסדר הלימוד הרגיל אצל רוב לומדי תורה.

ובכל-זאת, ספרי המאירי תופסים מקום של כבוד בתורתו של הרבי.

המאיר לארץ

"בכבוד ובברכה להפיץ אור תורת ראשונים כמלאכים מאירים לארץ ולדרים עליה לדור ודור" (אגרות-קודש כרך ח"י עמ' רסג) – כתב הרבי למהדיר מספריו של המאירי. במשפט: "מאירים... לדור ודור", רמז הרבי למאירי.

לימים (בשנת תש"מ) התבטא הרבי בצורה מפורשת: "ישנו מאירי מפורש – אשר כשמו כן הוא – שהוא מאיר בכמה עניינים...", כשדובר אודות דבריו בסיום מסכת כתובות (ראה לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 404 בשולי-הגיליון), והוסיף: "ובפרט בעניין התשובה, אשר בנושא זה יש לו – להמאירי – חיבור גדול משלו, והלוואי היו לומדים בו, היו מתווספים כמה וכמה עניינים שלא היה צורך להתווכח אודותם!...".

כוונת הרבי הייתה ל'חיבור התשובה', שנזכר כמה פעמים בשיחות – ראה לדוגמה: לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 14, שם עמ' 20; כרך כד עמ' 240; 241; ועוד.

"ובתוקפה עומדת אמירתי"

חותנו של הגה"ח רבי שלום ריבקין (לימים אב"ד ס'-לואיס) היה הרה"ג ר' דובעריש צוקרמן, מחבר הספר 'בית אהרון' ואב"ד בופולו, שהוציא לאור ספר ובו הערות על הרמב"ם והמאירי. מסתבר שהרבי עודד ודרבן את פרסום הספר, וכך כתב בין השאר לרב ריבקין בד' בשבט תשל"ה (אגרות קודש כרך ל, עמ' צה):

...בהמשך להנדבר ע"ד ההו"ל [על דבר ההוצאה לאור] דהערות לרמב"ם ע"פ [על פי] המאירי: כיוון שבכ"מ [בכמה מקומות] צויין במיוחד יום הולדתו דהרמב"ם – (וראה זה פלא שב[ספרי] היוחסין מ"ה (וכצה"ל בסה"ד [וכן צריך להיות בסדר הדורות]) כ[תוב] שמצא "בס' [בספרים] קדומים שנולד בע"פ [בערב פסח] יום שבת שעה ושליש אחר חצות היום" דיוק שלע"ע [שלעת עתה] לא מצאתי כמוהו היום הולדת וכיו"ב [וכיוצא בזה]) – כדאי להשתדל שיוכלו רבים ללמוד הנ"ל לעת ההיא.

ובתוקפה עומדת אמירתי – שבאם צורך בזה יותן גמ"ח מקרן מיוחדת לההוצאות דההו"ל [דההוצאה לאור].

"לחביבותא דמילתא"

למעשה, נראה כי עניינו של הרבי בהוצאה לאור של ספרי המאירי החל כבר שנים רבות קודם לכן. בא' באדר תשי"ג (אגרות קודש כרך ז, עמ' קסט ואילך) שיגר הרבי מכתב להרב צוקרמן (הרבי מכנהו בשורת תארים: "הרב הגאון הרב החסיד איש ירא אלוקים נכבד ונעלה צנא-מלא-ספרא חכם ובקי וכו' מוה"ר דובעריש שי'") הפותח בשורות הבאות:

שלום וברכה!

קבלתי הגאליס [=עלי ההגהה] הערות על המאירי (כנראה למס[כת] מקוואות) ואף שאין הזמן גרמא לעיין בזה כדבעי ובפרט שאין אצלי ספר המאירי על מקוואות ונידה, הנה לחביבותא דמילתא ומפני כבודו עברתי בהם על-כל-פנים כפי רישיון הזמן ואסתפק בשתי הערות...

הרבי שיגר בחזרה את עלי ההגהה, שהודפסו לבסוף בספרו של המחבר 'בית אהרן' בשנת ...תשד"מ!

שלוש הערות מעמיקות

חיבור נוסף של המאירי, שזכה להתייחסות של הרבי בכתב, הוא הספר 'קריית ספר' על הלכות סת"ם, אשר נדפס בעבר בשנים תרכ"ג ותרמ"א, ובמהדורה מתוקנת בשנת תשט"ז על-ידי הרה"ג ר' משה הרשלר.

בכ"ה במרחשוון תשי"ז (אגרות קודש, כרך יד, עמ' קיד ואילך) מברך הרבי את המהדיר וכותב לו:

ויישר חילו בהפצתן של תורתם של ראשונים, אשר הם כמלאכים וכבני אדם... וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה...

ולחביבות ולעידוד הוסיף הרבי והעיר שלוש הערות מעמיקות ומרתקות.

אמנם השימוש העיקרי בספרי המאירי הנו – על הש"ס.

בחודש אייר תשי"ח ביקר אצל הרבי, כנראה לראשונה, מהדיר ספרי המאירי (ועוד ראשונים), הרה"ג ר' אברהם סופר (שרייבער). הוא העניק לרבי כמה מספרי המאירי שההדיר, ועל הספר בית הבחירה למסכת בבא בתרא רשם:

"דורון להאדמו"ר הגאון הצדיק מנהיג ישראל עומד לנס עמו וכו' כקש"ת מהו"ר [כבוד קדושת שם תפארתו מורינו הרב ורבינו] מנחם מנדל שניאורסון

ניו יורק אייר תשי"ח, בהערצה רבה מנאי, אברהם".

חשיבות הנספחים ביחס לספר

עקב הטרדות הרבות חלף זמן, ובי"ב אדר-שני תשי"ט שיגר לו הרבי איגרת (אגרות קודש כרך ח"י, עמ' רסא ואילך) ובה נאמר:

הרב וותיק וחסיד איש ירא אלוקים נכבד ונעלה צנא מלא ספרא כו' הרב אברהם שי'

שלום וברכה!

בהמשך לשיחתנו לקחתי לי זמן בסמיכות לה, לעבור על-כל-פנים מקופיא על הספר – תשורתו, בית הבחירה על מס' בבא-בתרא.

הרבי ממשיך ומציין שניצל את ההזדמנות ("ובלשונו של המאירי עצמו על-ידי גלגול") ועבר גם על הספר השני שהוציא לאור הרב סופר והיה מצוי בספרייתו של הרבי מכבר – בית הבחירה על מסכת מקוואות. וכדרכו במקרים כאלו, "לחביבותא דמילתא", רשם מספר הערות.

קודם לכן הקדים הרבי (שם עמ' רסב):

וברצוני לבוא בהערה כללית עוד קודם החתימה, אשר – הורגל דורנו זה שעושים אזנים לקופה וכו', ולא רק בהנוגע לתוכן ספרים, אלא גם בהנוגע למחברי הספרים ועניניהם, שלכן, לאחרי בקשת סליחתו, תמיהני על אשר בשני ספרים האמורים, לא נמצא תאור הכתב יד ממנו נדפס הספר, ועוד, ועיקר גדול, באם הושווה כתב-ידו זה עם כתבי-יד אחרים (וכמו שמזכיר בהקדמתו לספר בית הבחירה על בבא-בתרא, שישנו כתב-יד בותיקן), והרי זהו נוגע להיחס לספר זה, באם אפשרי לדייק בכל מלה ומלה וכו', וכן רגילים לתת תצלום על-כל-פנים מעמוד אחד מהכתבי-יד, ונוסף על זה ראשי-פרקים מתולדות המחבר ושיטת לימודו, ומי הם רבותיו, אשר שני פרטים האחרונים, הרי הם גם עיקרים ביחס אל הספר.

אפשר וקרוב לודאי, שבכל האמור כבר נדפס אם על-ידי כבודו או על ידי אחרים, אבל הרי מפורסם שלא כדורות הקודמים דורותינו אלה, ומועטים ביותר אלו שיחקרו לספרים אחרים שנדפסו בשטח ספר זה, ובפרט כשאינם מפורסמים, וביותר – שאין מרומז בהקדמה איפוא יש למצוא, באיזה ספר, פרטים בכל האמור לעיל [אף שלדעתי גם באם היה מראה מקום לספרים אחרים, לא זו הדרך בדורנו, אשר חסרה הזריזות הדרושה בחיפוש ובעיון ספרים כהאמור, והרי בנוגע לקבוע יחס אל הספר, די בהוספה של ב-ג עמודים, רק המסקנות בפרטים האמורים, ובמראה מקום בשביל הרוצה לדעת השקלא-וטריא בזה – לספר פלוני ולחוברת פלונית].

חשיבות ידיעות האמורות – בודאי לדכוותיה אין צריכה ביאור, וגדולה פי כמה בספרי בית הבחירה, שכנראה הכוונה בהם פסקי דינים ודלא כבספרו פירושים וחידושים, ואף שבטח בזמננו לא יפסוק אדם הלכה מבית הבחירה, אבל לחקר מהלך ההלכה ויסודה בפסקי דינים אלו שבאו לאחרי המאירי חשובה ידיעת האמור.

ועוד הערה כללית, אשר כיון שכמה מספרי בית הבחירה כבר ראו אור הדפוס, ודאי שכשהיו משווים את הכינוים הסתמיים המובאים בהם, מתבררים היו מאליהם כמה ספיקות למי מכוון המחבר בתואר פלוני או פלוני, ולדוגמא – תואר ראשוני הגאונים או גאוני הראשונים (וגאוני ספרד), שלכ' [שלכבודו] פשוט שהכוונה לרב האי גאון (ור"י מיגש), והרב קלמן שלזינגר [=אחד ממהדירי המאירי שההדיר לדוגמא את המאירי לגיטין שנדפס בשבע מהדורות (תש"ג, תשט"ו, תשי"ט, תשכ"ד, תשכ"ח תשל"ה)] כנראה נוטה שהכוונה לרבנו חננאל אף שלא החליט בזה, וכמו שמוכח בבית הבחירה ל[מסכת] בבא קמא שבהוצאתו.

תקותי שלא יקפיד על הערותי הבאות בהנ"ל ויהי רצון שיקבלם כמו שנכתבו – בסבר פנים יפות.

הרבי חתם את מכתבו (שם עמ' רסג):

בכבוד ובברכה להפיץ אור תורת ראשונים כמלאכים מאירים לארץ ולדרים עליה לדור ודור.

ובברכת פורים שמח.

מצורף למכתבי – הס' [הספרים] בתורת החסידות אודותם נדבר בשיחתנו: ס'[ספר] התניא, ס' [ספר] המצות להצ"צ להצמח צדק].

כאן בשולי המכתב צירף הרבי את הערותיו קצרות המילים ורבות התוכן (בשני עמודים מלאים).

הרב סופר התפעל מהערותיו של הרבי ומיהר לפרסמן ב'האוהל' – קובץ תורני של ישיבת ערלוי בירושלים ת"ו, גיליון כסלו-אדר תש"ך – במדור 'שער ההלכה' (עמ' יד-טו) תחת הכותרת "מכ"ק הרה"ג מו"ה מנחם מענדל שניאורסון שליט"א האדמו"ר מליובאוויטש" הערות על ספרי המאירי, ובהערה נאמר שם:

"לפני אי איזה חודשים זכיתי לקבל פני הגאון הצדיק מזכה הרבים ומרים עולה של תורה ויראה בין המוני אחב"י הי"ו [אחינו בני ישראל השם ישמרם ויחזקם] האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, והבאתי לו תשורה כמה מספרי המאירי שזכיתי להוציא לאור. הגאון שליט"א בענוותנותו הרבה הראה לי חיבה יתירה וכבוד רב בכתבו לי מכתב ארוך בעניינים כלליים הנוגעים להדפסת המאירי וגם שאר ספרי רבותינו הראשונים זצ"ל. בצרוף למכתבו זה כתב לי הגאון הנ"ל שליט"א כמה הערות למאירי על מסכתות בבא-בתרא ומסכת מקוואות, הערות לראש הספר ולסופו כדרכו בקודש.

"וברשותו של הגאון הצדיק האדמו"ר שליט"א הנני מפרסם כאן את הערותיו הקצרות מאוד, ועל הקורא לעיין בספר המאירי ואז יובנו הערות האלו, שהם קילורין לעיניים.

"ירושלים עיר הקודש תובב"א, אלול תשי"ט אברהם סופר".

מאז נעשה הרב סופר מעריץ נלהב וחסיד של הרבי. הוא זכה להערות גם על חיבורים נוספים שההדיר, וכן לפעול בשליחות הרבי בנושא הקמת מקוואות טהרה ובעוד ענייני הפצת תורה ויהדות.

מה בין קרבן פסח לסעודת שבת?

הרבי מרבה (ראה לדוגמה תורת מנחם כרך ג, עמ' 10) לצטט את דברי המאירי (נזיר כג, א), כי הסיבה שהפסח "נאכל על השובע" דווקא (דלא כבסעודת שבת שיש להשתדל להיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון (רמב"ם הל' שבת פרק ל' הלכה ד'. אורח-חיים סימן רמט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם סעיף ב') – כדי להראות שאכילת הפסח היא לשם מצווה, ולא לצורך הנאת הגוף. ועד כדי כך, שלא מתחשבים כלל בגוף, שאף שהגוף שבע ואינו חפץ לאכול עוד, מכל מקום, אוכלים את הפסח באותה התלהבות (וחיוּת) שאוכלים בשעה שתאבים לאכול. ועוד יתרה מזו: אכילת הפסח היא מתוך חיות ושמחה גדולה ביותר, כלשון הגמרא (פסחים פה, סוף עמוד ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא".

הבדלה כקידוש

הרבי חוקר באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך לא עמ' 100 ואילך) מהו גדר "הבדלה" ביחס ל"קידוש"?

א) אין בהבדלה מעין הקידוש אלא הוא שם וחפצא אחרים לגמרי.

ב) קידוש והבדלה הם שני חלקים של מצוה אחת – אך שונים במהותם.

ג) זכירתו בקידוש ובהבדלה הם שם וגדר אחד – "זכירת שבת וקידושו".

לגבי אופן הג' מציין הרבי (שם הערה 20):

להעיר ממאירי ברכות כז, א ד"ה מאחר, לענין שיכול להתפלל של מוצאי שבת בשבת "שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת".

נזירות – חובה שעל האדם

בהידרשו לעניין הנזירות בעכו"ם (לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 28) מתייחס הרבי לדיון אם עניין הנזירות הוא רק בגדר חובה שעל האדם ("גברא"), או איסור שעל החפץ ("חפצא"). ומציין לדעה שהוא בגדר חובת הגברא:

וכן משמע במאירי ריש נזיר (וראה בהערות המוציא לאור שם ולדף ד עמוד א'). וראה צפנת פענח הלכות מאכלות אסורות (פה, ב) אם הוא רק איסור גברא. וראה שם הלכות נדרים (יז, ב). ריש הלכות נזירות.

לעניין דרשת חז"ל על שבע שבתות תמימות "אימת הן תמימות כו'" – מציין הרבי בין השאר (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 8 הערה 13): "וראה מאירי סוף פרק ערבי פסחים ואין כאן מקומו".

הצמח צדק הכריע לא כהמאירי

באיגרתו מי"ט תמוז תשי"ח (אגרות קודש כרך יז עמ' רס) – אל הגאון ר' דובער צוקרמן מבופולו, מי שלימים הוציא בעידודו של הרבי את ספר 'בית אהרן' שבו נכללו הערות על המאירי – כותב הרבי:

תשואות חן על הערתו בשאלות ותשובות צמח צדק חלק יורה דעה סימן רא דמילת משוך הוא רק מדרבנן – שהוא גם כשהעור דבוק שהוא שלא כמו שכתב בהמאירי ליבמות ע.

ולהעיר עוד בהנ"ל – שבמשנה ראשונה גם הצמח צדק מספקא ליה בזה כנראה משאלות ותשובות שלו (שער המילואים סימן לז ובשער המילואים לשו"ת שארית יודא סימן יג – הוצאת קה"ת) וראה גם כן שו"ת שארית יודא שם ובחידושי הצמח צדק לשבת פרק יט משנה ב, וב'אות חיים ושלום' לבעהמח"ס מנח"א חיו"ד סו"ס רס"ד.

דין מלך בזמן הבריחה

האם היה לדוד דין מלך באותן ששת החדשים כשברח מפני אבשלום בנו?

יש אומרים שכן – "ראה שו"ת אבני נזר יורה דעה סימן שיב בהגהה לאות כז. ועוד", ומאידך מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 98 הערה 23):

אבל ראה מאירי הוריות יא, סוף עמוד א. פרשת דרכים דרוש יא בסופו. ועוד.

לעניין חינוך הקטנים וגדר המצווה שבזה – מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 61 הערה 7) את דברי המאירי במסכת קידושין ל,א (ומשווה זאת לדברי עוד ראשונים ומדרשי חז"ל):

"האב חייב בלימוד תורת הבן... עד שיידע ענין המצוות ויקיים אותם כראוי".

במסכת עבודה זרה כה,א איתא: ישראל שנזדמן לו נכרי בדרך... שאלו להיכן הולך ירחיב לו את הדרך.

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 161) שדין זה ניתן להתפרש בשני אופנים:

א) מכיוון שגויים חשודים על שפיכות דמים נוסף כאן דין מסוג הזהירות בה על יהודי לנהוג, כשם שישנו, למשל, איסור יחוד עם נכרי (שם כב, א במשנה).

ב) זה דין חדש, חמור במיוחד; לא חשש בעלמא, אלא "ברי היזקא", מכיוון שהנכרי התעניין בייעוד הליכתו כנראה שמתכוון הוא להזיק לו.

ההבדל בין שני האופנים:

לראשון – על פי דעת המאירי (עבודה זרה כו, א. וראה גם שו"ת חות יאיר סס"ו) שבזמן הזה "אין רגילין בכך (בשפיכות דמים) ואדרבה – מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח, לא מקרי חשידי אשפיכות דמים בזמן הזה" – ממילא אין דין ירחיב לו הדרך נוהג בזמננו.

אמנם לשני – ירחיב לו הדרך דין חמור ומיוחד, ובתוקפו גם בזמן הזה.

נוכרי ולימוד תורה

כשהרבי מסביר (לקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 247. 'הדרנים על הרמב"ם והש"ס' עמ' 13) את דברי הרמב"ם שלא יהיה "עסק כל העולם" לעתיד לבוא אלא "לדעת את ה' בלבד", הוא נדרש לגדר לימוד התורה של נכרי בשבע מצוות שהוא חייב בהן. שם מוכיח, שאין זה רק כהכשר לקיים מצוות שלו, כי אם ישנה בזה מעלה וחשיבות של תורה.

לעניין זה מצטט את דברי המאירי בסנהדרין: "כל שהוא עוסק בעקרי שבע מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללין בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול כו'". ומהמשך דבריו שם מוכח שמותר לנכרי ללמוד "לא לכוונת קיום עקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת" תורת ז' המצוות (עד ש"רוב גופי תורה נכללין בהם"). וממשיך הרבי ומביא את תוכן תשובת הרמב"ם, שטעם האיסור העולה מדבריו הוא משום שיש בזה מכשול לישראל (עיין שם):

והרי זוהי שיטת המאירי שם, שמתיר לנכרי ללמוד.. כי באופן זה "אין כאן חשש לטעות אחריו כו'".

ביום ב' של חג השבועות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 288) התייחס הרבי למושג "גאון", והתבטא (הדברים מובאים שם הערה 52):

להעיר שגם השם "גאון" רומז על כללות התורה – כידוע ש"גאון" בגימטריא שישים, על שם הבקיאות ב"שישים המה מלכות.. ששים מסכתות" (ראה מאירי בפתיחה למסכת אבות. ועוד) כללות התורה כולה.

מדוע מתחיל הש"ס ב"מאימתי קורין את שמע"? כתשובה, הִרבה הרבי לצטט את ר' ישעי' מטראני (האחרון): "ראשית חכמה יראת ה', על-כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות כו'".

למקור הדברים מצוין:

"פסקי ריא"ז לברכות בתחלתם (הועתק גם בהגהה בהקדמת פירוש המשניות להרמב"ם) וראה גם מאירי בפתיחתו (קרוב לסופה) ובריש מסכת ברכות".

להערת הרב זווין

אגב דיון בשנת תשי"ז בענייני ברכת 'שהחיינו', העיר הרב זווין במכתבו לרבי, כי "המאירי במסכת מגילה ד' א' כתב בשם יש אומרים שברכת שהחיינו ביום הפורים אינה על המגילה אלא על היום, אבל לא מצינו שלדעה זו יש באמת צורך לכוון על משלוח מנות בשעת הברכה, והמאירי עצמו חולק שם על דעה זו, והמגן אברהם ריש סימן תרצב כתב מפורש שאם אין לו מגילה לא יברך".

בתגובה העיר הרבי (אגרות קודש כרך טו עמ' מ): "בסידור יעב"ץ כתב דיכוון בברכת זמן גם על משלוח מנות כו' ומי שאין לו מגילה גם-כן יברך זמן".

 ממעייני החסידות

פרשת שלח

ויהס כלב את העם (יג,ל)

מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה, ותו לא?!

אלא שכלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסֵדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזה הרווח והשכר של המלחמה; ואילו המרגלים שינו את הסדר: השיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ורק אחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, בבחינת עבודה על מנת לקבל פרס – מיד השתיקם.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1313)

את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר (יד, כב)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב", והיינו שורש יניקת ה'קליפות'; הליכת בני-ישראל במדבר, ביחד עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו בא לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך ממקום שומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויִסְרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י)

עקרת בית האופה לחם עבור בני ביתה מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן אין היא מרגישה כל כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה, ולכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמין לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 186)

* * *

"עריסותיכם" – לשון עריסה.

"ראשית עריסותיכם" – כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' – "חלה תרימו תרומה" – אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה)

ראשית עריסותיכם (טו,כ)

מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג)

נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.

על-פי הלכה, אם נשאר בערֵבָה (הכלי שבו לשים את הבצק) קמח שלא נתערב במים – אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום או למקום סמוך, וכיוצא בזה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח. תורת מנחם כרך כג, עמ' 87)

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)

לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט)

לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?

ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר הייתה לימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית הנעשית במחשבה ובדיבור, כמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה – קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.

נמצא, אפוא, כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 93)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריע לו, והם עזבו את החדר. כעבור זמן מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שייראו את כל ארבע הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך, ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה...! וכך עשו...

(שיחת י"ב תמוז תשכ"א. תורת מנחם תשכ"א (לא) חלק ג, עמ' 120)

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)

שמנין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י)

למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית היא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהיא למעלה מהשכל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324)

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)

מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", הרי הסדר הוא שהעין רואה ואחר-כך הלב חומד?

אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו 'המשכה נעלמה' לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.

(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338)

 פרקי אבות

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו

רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת (פרק ג, משנה ט)

והנה... צריך להיות לימוד האדם בהקדמת עניין היראה וקבלת-עול...

ובזה גופא ישנם שני אופנים – לימוד נגלה דתורה, ולימוד פנימיות התורה:

בלימוד נגלה דתורה – יראתו רק קודמת לחכמתו, ואילו בשעת הלימוד עצמו, היראה היא בהעלם.

אבל בלימוד פנימיות התורה – לא זו בלבד שיראתו קודמת לחכמתו, אלא גם לאחרי הקדימה, בשעת הלימוד עצמו, הרי כיוון שהלימוד אינו אודות "שניים אוחזין בטלית" וכיוצא-בזה, אלא אודות ענייני אלקות, עניין הספירות, השתלשלות העולמות וכו', אזי גם בשעת הלימוד ישנו עניין היראה.

וזוהי המעלה שבפנימיות התורה על נגלה דתורה... שבנגלה דתורה, הנה בשעת הלימוד חושבים אודות עניני העולם, ובמילא עניין האלקות הוא בהעלם, ואילו בפנימיות התורה, הנה בשעת הלימוד וההבנה וההשגה גופא מונחים בענייני אלקות.

ועל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב" – כיוון שגם הלימוד עצמו (נוסף על ההקדמה ללימוד) הוא עניין של יראת שמים. וזהו שיראה עילאה היא באותו מקום כמו חכמה עילאה.

(תורת מנחם כרך כא, עמ' 225-226, בלתי מוגה)

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא: תורה שבכתב היא למעלה מעניין של שכל. הכול יודעים, שאת התורה שבכתב נתן הקב"ה למשה רבינו בהר סיני, ומובן מאליו שהגישה לתורה שבכתב היא לא מתוך חקירות ופלפולים של שכל אלא מתוך אמונה.

לעומת זאת, התורה שבעל-פה ענינה לבאר בסברות של שכל את העניינים שנאמרו בקיצור בתורה שבכתב, וכן ללמוד ממנה דינים שלא נאמרו בתורה שבכתב בפירוש, על-ידי השוואות וראיות שכליות.

[...] יכולים לטעון:

הייתכן? אילו היה מדובר בעניין של תורה שבכתב, לא ניתן הדבר לשכל; אבל מכיוון שבתורה שבכתב לא נאמר דין זה בפירוש, אלא זהו עניין של תורה שבעל-פה, שניתנה לשכל, והרי הפוסקים שפסקו דין זה בדור שלפניו פסקו כך, לכאורה, רק משום שהיו להם ראיות שכליות על כך, וכיוון שאצלו, בשכל שלו, מתקבל באופן אחר – מדוע עליו להתחשב עם הפְּסַק שלהם?

והמענה לזה, שגישתם של ישראל גם לתורה שבעל-פה היא – אמונה ויראת שמים, כמאמר רז"ל: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת". ודאי שצריכה ומוכרחת להיות "חכמתו", שהרי זהו ענינה של תורה שבעל-פה, חכמה ושכל; אבל מתי "חכמתו מתקיימת", מתי יכול להיות לחכמה קיום – בשעה ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו", כאשר יראת-החטא היא אצלו לפני והקדמה להחכמה.

...מה שאין כן כאשר מתחילים מעניין החכמה, ואחר כך בא עניין היראה, אזי אין קיום להחכמה, ועל-דרך המשל "לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו כו'".

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 103-104, בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שלח
כ"ג בסיוון

שבת מברכים תמוז. השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יאָרצייט או אבל (רח"ל) – אומר קדיש יתום אחרי כל ספר2. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה3.

המולד: מוצאי שבת קודש (הבאה) – אור ליום ראשון, בשעה 8:33 בערב ו-17 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השבת-קודש, ולמחרתו4 ביום הראשון הבא5 עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות6 ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם7 רוח המושל8", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה9. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"10.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט11.

פרקי אבות – פרק ג'12.

יום חמישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)13.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם14.

נקבע על-ידי כ"ק רבינו ליום סגולה15, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות16 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"17.

____________________________

1)     כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2)     הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)" – אג"ק כ"ק אדמו"ר נשי"ד כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3)     הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום יום' כו בכסלו וס' המנהגים עמ' 30.

4)     תיבה זו "ולמחרתו" נאמרת רק במצב זה, כדי לשלול את יום א' שלמחרת שבת הזו (שבת מברכים) – בשם הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ז"ל (ראה לקוטי-שיחות ח"כ עמ' 555 בהערה הראשונה).

5)     ולא "הבאים" כיוון שהכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

6)     כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 9 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

7)     כ"ה בפסוק (קוהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

8)     נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

9)     אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

10)   אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

11)   אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

12)   הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי מה שמסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי, אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משנה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז, תקכ"ב, תרס"ט).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

13)   קונטרס כ"ח סיוון תנש"א. פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

14)   ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

15)   בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה בסיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

16)   "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

17)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)