נושאים נוספים
	התקשרות 982 - כל המדורים ברצף
	בנינו יהיו ערבים בעדנו
	ה"תורה חדשה" – חידוש מהקב"ה
	במערכה נגד המיסיון
	פרשת נשא
	"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

במושגי העתיד לבוא גם המבוגרים נחשבים 'ילדים', וממילא 'ערבים' ללימוד התורה * ה'מיצר' שנעשה בישיבות הוא תוצאה של היפך ההרחבה בקדושה, והעצה לכך – לימוד התורה מתוך קבלת עול מבלי להתפעל! * כיצד תובעים לפעול על הזולת בטרם סיים את העבודה עם עצמו? * כאשר הילדים ילמדו בתלמוד-תורה ובישיבות, כבר לא ירצו לעזוב – גם אם ירצו להכניסם למסחר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא במדרש¹: "בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם (הקב"ה) .. הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם". בני-ישראל הציעו כמה "ערבים", אבל הקב"ה לא הסכים עליהם, עד שאמרו ישראל: "בנינו יהיו ערבים שלנו", ו"מיד קבלן הקב"ה ונתן את התורה לישראל".

(ואמר כ"ק אדמו"ר:)

מכיון שמתן תורה היה בשביל הילדים – כדאי ונכון שיאמרו "לחיים".

[כ"ק אדמו"ר ציוה שהילדים שעדיין לא הגיעו לגיל חמש שנים² יאמרו "לחיים".

לאחרי שהילדים אמרו "לחיים" – אמר כ"ק אדמו"ר:]

ב. באחת השנים היה בליובאוויטש מחסור באתרוגים מהודרים. כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהיה אז נער קודם בר מצוה – הזדרז (בהיותו נער זריז) ורץ מיד אל סוחר האתרוגים, וקנה אצלו שני האתרוגים הכי מהודרים, אחד בשביל אביו, והשני בשביל עצמו.

כאשר דודו הרז"א ביקש ממנו שייתן לו האתרוג שלו, באמרו, שבהיותו עדיין קודם בר מצוה, הרי אינו מחוייב במצוות אלא מדרבנן, מצד חינוך – לא הסכים כ"ק מו"ח אדמו"ר ליתן לו אתרוגו.

הרז"א המשיך לטעון ולהסביר אל הרבי ("ער האט זיך גערייצט מיט'ן רבי'ן"), שתורת החסידות תובעת מסירת-נפש בשביל יהודי אחר!... ומה גם – טען הרז"א – כשהמסירת נפש אינה אלא וויתור על אתרוג משלו, בה בשעה שקיום המצוה אצלו, קודם בר מצוה, אינו אלא מצד חינוך. וכאשר הרז"א לא הרפה להפציר בו, נענה הרבי ואמר: יתכן שהייתי מסכים ליתן לך האתרוג, אבל כיון שקטן אני, כיצד יכול אני להקנות לך את האתרוג?!...

ג. יש מאמר מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק שבו מבאר השינוי שיהיה לעתיד לבוא בגיל הקטנות וגדלות. וזה לשון המאמר³:

"מה שכתוב בישעיה סימן סה⁴ כי הנער בן מאה שנה ימות .. פירש רש"י בן מאה שנה ימות, יהא בן עונשין להתחייב מיתה בעבירה שיש בה מיתה, כך מפורש בבראשית רבה"⁵.

וממשיך במאמר: "גם משמע שם שקודם מתן תורה או על כל פנים קודם המבול לא היו בר עונשים קודם מאה שנה, ואפשר לומר הטעם דכיון שנתמעטו השנים, תחלה למאה ועשרים שנה .. ואחר כך לשבעים שנה .. על כן אז נעשו בר עונשין מי"ג שנה ויום אחד, אבל קודם המבול שהיה אריכות ימים .. אלף שנה, על כן לא נעשו בר עונשין קודם מאה שנה".

ועל-פי זה מבאר במאמר מה ש"לעתיד לבוא .. לא יהיה בר עונשין פחות ממאה שנה – כי אז יהיה ימי עמי כימי העץ⁶, ואם כן מאה שנה הן רק התחלה, פחות מערך י"ג לגבי ע' שנה ואפילו לגבי מאה שנה, ועד בן מאה שנה נקרא קטן שאינו בר עונשין".

(וסיים כ"ק אדמו"ר:)

כיון שעכשיו הוא כבר הזמן של ביאת המשיח, וכל היהודים הנמצאים כאן לומדים חסידות, שייכים אל הרבי, וחושבים אודות משיח – במילא אפשר כבר עתה לחשוב החשבון של חמש שנים לפי החשבון של לעתיד לבוא.

ובהתאם לכך – שיאמרו כולם "לחיים"!

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון ג' התנועות (של הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן).

אחר כך ציוה שתלמידי הישיבה שעומדים לקבל "סמיכה" להוראה בימים אלו – יאמרו "לחיים", והוסיף, שגם התלמידים שעומדים לקבל סמיכה עד י"ט כסלו הבא עלינו לטובה (ראש השנה לחסידות) יאמרו "לחיים". וכן ציוה שגם כל אלה שכבר קיבלו סמיכה במשך השנה יאמרו "לחיים".

אחר כך ציוה שהתלמידים הנוכחים כאן הלומדים בישיבות אחרות יאמרו "לחיים"].

* * *

ד. בנוגע ליציאת מצרים נאמר⁷: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו, שכאשר מדברים אודות יציאת מצרים, מדגישים מיד שהכוונה בזה היא "תעבדון את האלקים על ההר הזה", "שתקבלו התורה"⁸, היינו, שהשלימות של יציאת מצרים נעשית על-ידי מתן תורה.

וטעם הדבר – לפי שיציאת מצרים היתה בדרך בריחה, כמו שכתוב⁹ "כי ברח העם", "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו . . כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה"¹⁰, ונמצא, שבעת היציאה ממצרים גופא לקחו עמם "א שטיקל מצרים". ולכן רק במתן תורה, כש"פסקה זוהמתן"¹¹, נעשה שלימות עניין יציאת מצרים.

ה. ויש לבאר הלימוד וההוראה בנוגע אלינו:

ובהקדם מה שכתב הרמב"ן¹² ש"כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו". וכפי שרואים במוחש, שבמוסדות דתיים קיים מיצר ("מצרים") גדול יותר, ובזה גופא, הנה בישיבות המתנהלות תחת נשיאותו וברוחו של הרבי – ש"מקודש" ביותר – המיצר ("מצרים") גדול עוד יותר.

וכן הוא הדבר ביחס לכמה עניינים:

כאשר בחור שלומד בישיבה של הרבי מחפש משרה של רבנות, הנה, העובדה שמתעסק בלימוד תורת החסידות, בענייני "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה", אינה מהווה – אצל הבעלי-בתים – מעלה מיוחדת.

גם לאחרי שיסביר להם ביאור חדש ב"יחודא עילאה" – עד שנת תשי"ב הבינו את העניין באופן שונה, ואילו עכשיו נתגלתה "המצאה" חדשה ("א נייע ערפינדונג") בעניין זה – אין זו סיבה עבורם להוסיף בשכר שלו...

– לימוד החסידות הוא אמנם דבר הכרחי שנוגע גם ללימוד נגלה דתורה, כיון שלימוד החסידות מטהר את הראש ממחשבות לא טובות (עניין שנוגע לא רק לפרט אלא גם לכלל¹³), ועל-ידי זה נעשה גם לימוד הנגלה ללא מחשבות זרות וללא פניות, אבל אף-על-פי-כן, אין הדבר מועיל להשגת משרה טובה יותר, בית הכנסת גדול יותר, או עיירה גדולה יותר כו'.

וכך הם פני הדברים לגבי נתינת כסף בשביל הישיבה של הרבי:

העובדה שבישיבה זו לומדים התלמידים את תורת החסידות, וגם העובדה שבאמצעות נתינת כסף לישיבה יתקרבו המנדבים ליהדות¹⁴ – אינה מהוה סיבה בשבילם להוסיף בתמיכתם הכספית עבור הישיבה.

ואדרבה: מכיוון שיודעים הם, שכאשר יתקרבו במקצת, יתחילו "לבלבל להם את הראש" ("מ'וועט זיי אנהויבן דרייען א קאפ") לא רק אודות כסף, אלא גם אודות אמירת שיעור תהלים בכל יום לאחרי התפלה, לימוד פרק תניא, וכיוצא-בזה,

– בישיבות אחרות, כאשר משוחחים עם "גביר", מציעים לו להוסיף במסחר, להרוויח יותר, ולתרום יותר ("מערער האנדלען, מערער פארדינען, און מערער געבן")... אבל אצלנו, הנה לכל לראש דורשים מה"גביר" שלאחרי התפלה לא יברח מיד אל החנות, אלא יאמר תחילה את השיעור תהלים, ילמד תניא וכיוצא בזה... דאף שייתכן שעל-ידי הנהגה זו ירוויח פחות כסף, ובמילא תגרע תמיכתו לישיבה, אין מתפעלים מכך ("מ'ווערט ניט נתפעל פון דעם")!... –

הנה דבר זה מעורר אצלם רצון להתרחק מהישיבה ולהפסיק את תמיכתם בה, כיון שאינם מעוניינים בכך "שיבלבלו להם את הראש" אודות דברים כאלה...

וכתוצאה מכך – נעשה מצב של "מיצר" בישיבה, ובדרך ממילא גם אצל המלמדים בישיבה, שזהו מעמד ומצב של "מצרים".

ו. ועל זה באים הלימוד וההוראה ממה שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – ששלימות היציאה והגאולה ממעמד ומצב של "מיצר" (מצרים) נפעלת על-ידי עניין מתן-תורה.

– הטעם האמיתי ל"מיצר" (מצרים) הוא אפוא בגלל שחסרה התנועה של "ואתהלכה ברחבה"¹⁵ בעבודה דקדושה (שכתוצאה מזה נעשה העדר ההרחבה גם בגשמיות), ורק בחיצוניות הדברים, הטעם הוא כנ"ל.

וכיון שכן, אין להתפעל מה"מיצר", אלא להמשיך ולהוסיף מתוך קבלת עול – בדוגמת ההכנה למתן תורה על-ידי הקדמת נעשה לנשמע, אף שאין זו הנהגה על-פי שכל, שלכן אומר הצדוקי "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"¹⁶, מכל מקום, אין צריכים להתפעל מזה, אלא לילך ולפעול מתוך תוקף של קבלת עול.

ועל-ידי זה דווקא תהיה היציאה מן המיצר אל המרחב – למרחב האמיתי.

* * *

ז. מהטעמים לכך ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות"¹⁷ – "לפי  שדוד המלך עליו-השלום מת בעצרת¹⁸ והקב"ה ממלא שנותיהם כו'¹⁹, ובודאי בעצרת נולד, ומגילת רות נכתב לייחס דוד"²⁰.

ולכן, בעמדנו בחג השבועות – הזמן גרמא לעורר על דבר תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת תהלים²¹,

הן אמירת שיעור תהלים היומי – כפי שנחלק לימי החודש – בכל יום אחרי תפלת שחרית, והן אמירת כל ספר התהלים בשבת מברכים בבוקר קודם התפלה (נוסף על שיעור תהלים היומי שלאחרי התפלה),

ספרו של דוד המלך, שביקש אודותיו "יהיו לרצון אמרי פי²² – יהו קורין בהן והוגין בהם ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות"²³.

ח. ונוסף על שמירת תקנת אמירת תהלים בעצמו – צריך כל אחד ואחד לפעול גם על יהודים נוספים לקיים תקנה זו.

וגם בעניין זה (הפעולה וההשפעה אל אחרים) ישנו לימוד והוראה מדוד המלך – ובהקדמה:

ישנם הטוענים: מדוע צריכים הם לילך ולפעול על הזולת, בה בשעה שעדיין יש להם מספיק עבודה עם עצמם?! ובלשון חז"ל²⁴: "סמוך לפלטירין שלך לא הורשת"!

על כך ישנו הלימוד וההוראה מדוד המלך – שהתעסק בכיבוש ארצות אחרות קודם שכבש את ירושלים ("פלטירין שלך")!

ויש להוסיף ולהעיר:

זה שהנהגה הנ"ל היתה שלא על-פי סדר, וכמאמר רז"ל²⁴ שדוד ש"כיבש ארם נהרים וארם צובה" קודם כיבוש ירושלים, "עשה שלא כתורה", ומטעם זה היה כיבוש ארצות אלו בגדר "כיבוש יחיד" ש"לא שמיה כיבוש"²⁵ – אינו אלא בזמנו של דוד המלך,

אבל בזמננו זה, זמן הגלות, כאשר "החושך יכסה ארץ גו'"²⁶ – "ולא אתנו יודע עד מה"²⁷ בסוד הבירורים²⁸, ובמילא, אין להיכנס לחשבונות בנוגע לסדר הבירורים, שמתחילה יש להתעסק בדבר זה, ורק לאחרי זה בדבר שני וכו', אלא, צריכים להתעסק בכל הבא לידו ("וואס עס מאכט זיך אונטערן האנט דארף מען טאן")!

* * *

ט. איתא²⁹ במדרש¹: "בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם (הקב"ה) .. הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם, אמרו, אבותינו עורבים אותנו, אמר להם הקב"ה, אבותיכם יש לי עליהם .. אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו לפניו, רבונו של עולם, נביאינו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם .. אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו, הרי בנינו עורבים אותנו, אמר הקב"ה, הן ודאי ערבים טובים, על-ידיהם אתננה לכם כו'".

כאן באמריקה מקובל מאד עניין הדרוש. כולם – מקטן ועד גדול ("פון קליין ביז גרויס") – משמיעים דרוש. ובכן, מכיוון ש"אזלת לקרתא עבד כנימוסא"³⁰ – אבאר מדרש זה על-פי נוסח המדינה, "דרוש".

י. בני-ישראל הם עם הנבחר, ולפיכך אוהבים הם ללמוד תורה – עליה נאמר³¹ "כי היא חכמתם ובינתכם (גם) לעיני העמים".

ובכל זאת, מצד סיבות וטרדות שונות, יתכן, אשר מבלי הבט על הטוב והעונג הקיימים בתורה ומצוות – לא ילמדו ישראל את התורה ולא יקיימו את המצוות.

ולכן, בשעה שנתן הקב"ה את התורה, רצה להיות בטוח תחילה שישראל ילמדו את התורה ויקיימו את מצוותיה, ולפיכך דרש מהם ערבים – "הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם".

על כך השיבו ישראל ואמרו: "אבותינו עורבים אותנו", כלומר, שאבותינו ילמדו את התורה:

יש לו אב זקן ("ער האט אן אלטן טאטן") היושב ב"מושב זקנים"... דאגות אין לו, במילא ילמד הוא תורה.

הוא (הבן) יפרנס את אביו בממונו, ואביו יירשם ב"חברה משניות", "חברה ש"ס", וכיוצא בזה, ויתעסק בלימוד התורה. עסקים אחרים אין לו לאביו בלאו הכי – אומר הבן – במילא יהיה לו זמן ללמוד. ואדרבא – כשאביו יירשם בחברה מסויימת ללימוד התורה – יהיה שמח ומאושר יותר, שכן, פעם בשנה או פעמיים בשנה תתקיים מסיבה בין החברים, דבר שיגרום לו לאביו שמחה מיוחדת³².

יא. עוד אמרו בני-ישראל – "נביאינו ערבין לנו":

"נביאינו" – "נביא" מלשון "ניב שפתיים"³³ – פירושו: הדרשנים והמטיפים שלנו, "אונזערע רעדנערס". זאת אומרת, הרבנים שלנו – טענו בני-ישראל – הם "ערבין לנו", הם ילמדו תורה³⁴...

הוא – הבעל-הבית – ישכור רב, יפרנס אותו על חשבונו, והוא – הרב – יתעסק בלימוד התורה, בה בשעה שהבעל-הבית עצמו יתעסק במסחר...

אבל, גם על "ערבות" זו לא הסכים הקב"ה. לא די לו להקב"ה שרבנים ילמדו תורה; הקב"ה רוצה שכל ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות! אי לכך, דרש הקב"ה מהם ערבים אחרים.

יב. על כך אמרו ישראל: "בנינו עורבים אותנו", הבנים שלנו הם יהיו ערבים בשבילנו, הם ילמדו תורה:

כל זמן שהילדים צעירים הם ועדיין אינם מוכשרים להתעסק במסחר – חשבו ההורים – ישלחו אותם לתלמוד-תורה, ולאחרי זה גם לישיבה; אבל כאשר הילדים יתבגרו – אומרים ההורים בלבם – יוציאום משם ויכניסום לתוך המסחר³⁵!...

על "ערבות" זו הסכים הקב"ה – שכן, אם הילדים ילכו לישיבה בצעירותם, הנה גם כאשר יתבגרו לא ירצו לעזוב את הישיבה, ויישארו ללמוד בה!

ויתירה מזה – הילדים ידברו כל כך ("וועלן אזויפיל ריידן און איינריידן") על לב ההורים, עד שיפעלו גם עליהם³⁶, וגם הוריהם יתחילו ללמוד תורה ולקיים מצוות!

יג. כל האמור לעיל – הוא עניין של "דרוש", שדרוש מגיע בעולם היצירה או בעולם הבריאה³⁷, אבל בנוגע לפועל כאן בעולם הזה – יש להשקיע את כל הכוחות כדי להכניס את ילדי ישראל לתלמודי-תורה וישיבות, שעל-ידי זה יפעלו הילדים גם על הוריהם, ועל-ידי זה זוכים כל ישראל לקבלת התורה.

(קטעים מהתוועדות יום ב' חג השבועות ה'תשי"ב. תורת מנחם כרך ה, עמ' 244-246; 249-255)

___________________________

1)     שהש"ר פ"א, ד (א). תנחומא ויגש ב. - וראה בארוכה בשיחה ס"כ ואילך.

2)     בזכרון אחדים: ובמילא נמצאים עדיין קודם התחלת החינוך (ראה לקו"ש חט"ו ס"ע 130 ואילך, ובהנסמן שם).

3)     אוה"ת ויקרא (כרך א) בהוספות ע' שיב.

4)     פסוק כ.

5)     "והוא במד"ר שם פ' בראשית פכ"ו (פיסקא ב) דכ"ט ע"א" (אוה"ת שם).

6)     ישעי' שם, כב.

7)     שמות ג, יב.

8)     פרש"י עה"פ.

9)     בשלח יד, ה.

10)   תניא פל"א (מ, ב).

11)   שבת קמו, רע"א. וש"נ.

12)   באגרת לבנו - נדפסה ב"כתבי רמב"ן" (הוצאת שעועל - ירושלים תשכ"ד) כרך א ע' שסח.

13)   חסר קצת (המו"ל).

14)   ראה גם שיחת י"א אייר (לעסקני ישיבות תות"ל) ס"ג (לעיל ס"ע 187).

15)   תהלים קיט, מה.

16)   שבת פח, א.

17)   שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד סי"ג.

18)   ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד. ועוד.

19)   ר"ה יא, א. וש"נ ("הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'").

20)   שערי תשובה או"ח שם סק"ו. וראה ס' תבואות שור ובנין אריאל - הובאו בלקו"ש ח"ב ע' 568.

21)   ראה בארוכה "קובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים" - נדפס בסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק.

22)   תהלים יט, טו.

23)   יל"ש תהלים רמז תריג. תרעח.

24)   ספרי עקב יא, כד.

25)   גיטין מז, סע"א (וש"נ) ובתוס' שם ח, סע"א.

26)   ישעי' ס, ב.

27)   תהלים עד, ט.

28)   ראה "מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22. אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו.

29)   מכאן עד סוף השיחה - נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 572 ואילך.

30)   ראה ב"ר פמ"ח, יד.

31)   ואתחנן ד, ו.

32)   על "ערבות" זו לא הסכים הקב"ה. לא די בכך - אומר הקב"ה - שיהודים זקנים ("אלטע אידן") ילמדו תורה. רצוני שגם אנשים צעירים - "אין די מיטעלע יארן" - ילמדו את התורה (מרשימה בלתי מוגה).

33)   לשון הכתוב - ישעי' נז, יט.

34)   ובפרט שבלאה"כ עסוקים הדרשנים והרבנים בנתינת דרשות... ובמילא, ידרשו גם בתורה; אבל לנו אין פנאי לכך (מרשימה בלתי מוגה).

35)   מה איכפת לנו - חושבים ההורים - אם בקטנותם ילמדו הילדים בתלמוד-תורה כשר או ישיבה כשרה?! כשיגדלו במקצת נתחיל לחשוב אודות "תכלית", ונשלח את הילדים ללמוד ב"קאלעדזש", או עכ"פ ללמוד אומנות מסויימת כו' (מרשימה בלתי מוגה).

36)   הילדים יעשו "מהפיכה" אצל הוריהם!... (מרשימה בלתי מוגה).

37)   ראה ע"ח (הובא בנגיד ומצוה בתחלתו. נהר שלום בהקדמת רחובות הנהר בסופה), מ"ח (מס' חיוב הנשמות פ"א מ"ב) - הובאו ונתבארו בשיחת יום ב' דחג השבועות תרצ"ג (לקו"ד ח"ד תשעא, א).