הקב"ה ברא את האדם כך שמלכתחילה הוא "נפרד" מתורה ומצוות ועליו לבחור מרצונו את דרך התורה והמצוות * גם כשמקיים בפועל תורה ומצוות, ובשלימות, עדיין הוא ותורה ומצוות הם שני דברים נפרדים - "אני" ו"קוני" * רשב"י פעל חידוש ונתן כוח לכל אחד ואחד, שתורה ומצוות יחדרו בכל מציאותו - "ביה אחידא" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ל"ג בעומר הוא יום הסתלקות¹ ויום הילולא² דרבי שמעון בן יוחאי.

זהו גם אחד הטעמים על השמחה דל"ג בעומר, כידוע שרשב"י אמר של"ג בעומר (יום הסתלקותו) הוא יום שמחתו³, ולכן "מצווה לשמוח שמחת רשב"י"⁴ ביום זה - יום ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה⁵, ונתגלה ומאיר "בבחינת גילוי מלמעלה למטה כו' ופועל ישועות בקרב הארץ"⁶, ועל דרך זה חוזר ונשנה בכל שנה ביום זה⁷.

על-פי הידוע שמכל מאורע צריך יהודי לקחת הוראה בעבודת ה', ועל-אחת-כמה-וכמה מדבר הקשור ליהדות, תורה ומצוות (תורה מלשון הוראה⁸) - צריך להיות גם לימוד והוראה בעבודת ה' מל"ג בעומר, יום ההילולא ויום שמחתו של רשב"י ושל כל בני ישראל, על כל השנה כולה.

ויכולים ללמוד זאת מ"מעשיו ותורתו ועבודתו" של רשב"י, שמתגלים ומאירים ביום ל"ג בעומר.

ב. מסופר בזוהר⁹, שביום הסתלקותו (ל"ג בעומר) אמר רשב"י ("פתח רבי שמעון ואמר"): "אני לדודי ועלי תשוקתו¹⁰, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת"¹¹.

מהלשון "כל יומין כו'"¹² מובן, שבכך התבטאה העבודה (העיקרית) של רשב"י כל ימיו "בהאי עלמא" - להיות קשור עם הקב"ה³ (אלא שבעת הסתלקותו - הגיע רשב"י לשלימות העבודה).

ומכיוון שזהו סיפור בתורה (בזוהר), מובן שיש בזה הוראה לכל אחד ואחד.

ואף-על-פי שרשב"י היה מ"בני עלייה"¹⁴, עד שאם אחד הוא "אנא הוא דכתיב¹⁵ צדיק יסוד עולם"¹⁶, ורוב בני ישראל אפילו אינם בדרגת רשב"י ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם"¹⁷) - ואם כן "מי הוא זה ואיזהו"¹⁸ שיכול להתדמות לרשב"י, וללמוד מעבודתו, ובפרט העבודה ד"אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה אחידא כו'", שאפילו רשב"י הגיע בשלימות לזה רק בעת הסתלקותו -

מכל-מקום, מכיוון שכל אחד יש בו כוח של רשב"י [כמובן מזה שרשב"י הוא ניצוץ דמשה רבינו¹⁹, וכל אחד יש בו בחינת משה²⁰, הפועל אצלו עד למעשה בפועל²¹] - יכולים ללמוד ממנו ולקחת נתינת כוח לפעול על-כל-פנים "אפס קצהו ושמץ מנהו"¹⁸ מהדרך והצינור החדש שרשב"י פתח ("פתח²² רבי שמעון כו' כל יומין דאתקטרנא כו'") - ועד שיהיה אצלו (מעין ד)"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה, ביה להטא ביה אתדבקת", על-כל-פנים בנוגע להתוצאות שבאות מזה.

ג. ויש לומר העניין בזה:

הקב"ה ברא את העולם ואת האדם בפרט באופן כזה, שמלכתחילה הוא (בגלוי) דבר "נפרד" מתורה ומצוות ועליו להתחנך ואחר-כך לבחור מרצונו ובבחירתו את דרך התורה והמצוות.

ולכן, כאשר כבר מקיים בפועל תורה ומצוות - יכול להיות שמקיימן בשלימותן, הוא לומד תורה ומקיים מצוות, אבל הוא ו(נותן ה)תורה ומצוות נשארים שני דברים נפרדים: יש ה"אני" ויש ה"קוני". זאת אומרת שמורגש (גם בשעה שהוא משמש את קונו) שיש מציאות של אדם "אני" והוא (האדם) משמש את קונו.

ועל-אחת-כמה-וכמה לא בזמן הלימוד וקיום המצוות, אלא כאשר הוא עוסק במשאו ומתנו כו', מורגשת עוד יותר מציאותו.

עבודת הרשב"י (באופן ד"כל יומין כו' אתקטרנא ביה בקב"ה כו' ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת") פעלה חידוש והכניסה כוח בעבודת כל אחד, שבנוסף לעבודת ה' בקיום התורה ומצוות בתכלית השלימות, יכולה לחדור לכל מציאותו, ש"כל יומין" יהיו אצלו מעין ד"ביה אחידא כו'", שיהיה מקושר ומאוחד עם הקב"ה [ועד מעין ודוגמא כרשב"י, שכל מציאותו היתה סימן על הקב"ה, כמו שאמר²³ - "אנא סימנא בעלמא"²⁴].

ד. עניין זה מודגש לכל לראש - בלימוד התורה של יהודי:

אצל רשב"י היתה "תורתו אומנותו"²⁵ (ועד שהדוגמא בש"ס ופוסקים²⁶ על "תורתו אומנותו" היא מ"רשב"י וחבריו").

מצד סדר העולם (על-פי תורה) יכול יהודי ללמוד תורה, אבל אין זה "אומנותו"²⁷, "אומנותו" על-פי תורה יכולה להיות בשאר עניינים (לא בתורה)²⁸, וגם אז הוא מאוחד בזמן הלימוד עם התורה (ובמילא עם נותן התורה) ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'"²⁹. אבל מכיוון שמתעסק גם בעניינים אחרים, ועד שבהם הוא "אומנותו" - אינו יכול להיות שהייחוד יהיה בשלימות (הגילוי) בכל היום כולו ובכל העניינים (אלא רק בזמן הלימוד ובתורה שלומד).

מה-שאין-כן אצל רשב"י היה החידוש, ש"תורתו אומנותו": לא רק שלמד תורה כל היום כולו, אלא ש"אומנותו" (הקשורה עם כל מציאותו) היא תורה.

ולכן נתאחד לגמרי על-ידי הלימוד (ביחוד נפלא כו') עם התורה ועם נותן התורה³⁰ - "אתקטרנא ביה בהקב"ה ביה אחידא כו'"³¹.

ה. ההוראה הראשונה שישנה מזה, וכל אחד יכול ללמוד זאת מעבודת רשב"י - בלימוד התורה שלו:

אף-על-פי שרוב ישראל אינם בדרגת "תורתו אומנותו" במשך כל היום כולו ("הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם") - מכל מקום, נותן הרשב"י שבכל אחד את הכוח, שעל-כל-פנים בשעות אלו שלומד תורה יהיה מונח לגמרי בזה באופן ד"תורתו אומנותו", שמתאחד לגמרי ("ביה אחידא"), ושום דבר אינו יכול לבלבלו, כי כאשר לומד תורה אין הדברים המבלבלים תופסים מקום אצלו.

והלימוד הוא באופן שמרגיש שהתורה היא "תורתו" (בפירוש -) של הקב"ה, נותן התורה (כי יש אצלו ה"ברכו בתורה תחילה")³².

כולל במיוחד - בלימוד תורתו של רשב"י, פנימיות התורה (מתחיל מ"האי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר"³³), כפי שהיא מתבארת באופן ד"יתפרנסון" מיניה³⁴ בתורת חסידות חב"ד, וגם - לימוד נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה, שעל זה ישנו הכוח של רשב"י, שחיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה³⁵.

ועל דרך זה כשמקיים מצווה - נעשה היהודי דבר אחד עם המצווה ועם נותן המצוות. זאת אומרת שבנוסף לזה שמקיים מצווה בפועל, ניכר עליו איך שחודר בו לגמרי, ועושה מתוך חיות ותענוג וכיוצא בזה, כדבר שהוא חלק מחיותו ומציאותו.

ו. בנוסף לזה ישנו לימוד שני מ"ביה אחידא כו'" דעבודת רשב"י - בנוגע לשאר שעות היום, כשעוסק בדברי הרשות, שגם אז צריך להיות מעין ד"ביה אחידא כו'":

בעבודה בדברי הרשות עצמם ישנן שתי דרגות (על דרך ב' דרגות הנ"ל בלימוד התורה וקיום המצוות: שהאדם ותורה ומצוות הם ב' דברים נפרדים, או שהם דבר אחד):

(א) "כל מעשיך יהיו לשם שמים"³⁶, ש"כל מעשיך" (כמו אכילה, שתייה, שינה, משא ומתן) עושה לשם שמים, עם כוונה שיביא אחר-כך לעבודת ה'.

(ב) "בכל דרכיך דעהו"³⁷, שבכל הדרכים של האדם ("דרכיך") נעשה "דעהו", לא לשם "דעהו"³⁸, אלא בהם עצמם "דעהו"³⁹, שבדרכים שהאדם הולך בהם בחיי היום יום, בהם עצמם "ידע" את ה' יתברך.

כמו לדוגמא באכילה: נוסף לזה שאכילתו היא "לשם שמים", בכדי שיהיה לו כוח לעבוד ה' יתברך - יודע, שזה גופא מה שמקבל כוח מהאכילה, הרי זה מצד הניצוץ אלוקי שיש במאכל [כפירוש האריז"ל⁴⁰ על הפסוק⁴¹ לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם. שזה שהלחם מזין ומחיה את האדם אין זה "הלחם לבדו", אלא ה"מוצא פי הוי'" שיש בלחם].

ועל דרך זה בכל ענייני הרשות, "בכל דרכיך", שבהם גופא יודע את הקב"ה.

ובכללות - על-ידי זה שמתבונן (בתורת הבעש"ט⁴²), שכל פרט שבעולם, וכל אדם, וכל דרכיו שהולך בהם - מתהווים בכל רגע ורגע מחדש מה' יתברך. ובנוסף להתהוות כל הבריאה כולה, הקב"ה גם משגיח עליהם בהשגחה פרטית⁴³, ועד גם על פרט שבפרט (אפילו על העלה המתגלגל ומתהפך מצד אל צד).

ובפרטיות - שבכל פרט ד"דרכיך", מוצא עניין ב"דעהו", ידיעת ה'. ועל דרך תורת הבעש"ט⁴⁴ שמכל דבר (אפילו פרט הכי קטן) שאדם רואה או שומע צריך ללמוד הוראה בעבודת ה' - "דעהו".

החל מהתחלת היום: מיד כשניעור משנתו⁴⁵, ואינו יכול עדיין ללמוד תורה⁴⁶, הרי מיד כשמרגיש שהוא חי, שזהו חלק מ"דרכיך" (מציאות האדם) - מודה להקב"ה, "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי".

ועל דרך זה במשך כל היום, כל פרט ופרט שבפרט מ"דרכיך", גם בימי החול כאשר עסוק בענייני חול, אינו נשאר כפרט נפרד ונבדל בפני עצמו, אלא על-ידי כל אחד מהם נפעל "דעהו".

ז. ויש להוסיף, שהמעלה ד"בכל דרכיך דעהו" על "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היא (נוסף לזה שב"דרכיך" גופא יודע אלוקות) גם בנוגע להמדריגה שיודע: ידיעתו היא (לא רק בדרגה ד"שמים", אלא) בהקב"ה עצמו.⁴⁷ כהפירוש הפשוט ב"דעהו" - דע אותו⁴⁸, עצמותו יתברך⁴⁹ ("אמיתת המצאו"⁵⁰).

ועד ש"תכלית הידיעה שלא נדעך"⁵¹, כולל הפירוש בזה - שתכלית הידיעה היא הדרגה ש"לא נדעך"⁵², שיהודי כפי שנמצא במציאותו ("דרכיך", הדרכים שלך, ודרכים לשון רבים), מתקשר ומתאחד עם הקב"ה.

ולהוסיף, שה"דעהו" שצריך להיות "בכל דרכיך" אינו ידיעה בעלמא, אלא באופן של דעת ("דעהו"), מלשון "התקשרות והתחברות (על דרך "אתקטרנא"), שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ברוך-הוא כו'"⁵³, זאת אומרת שזה חודר בכל מציאותו, ועד שנעשה דבר אחד, "ביה אחידא".

(משיחות ל"ג בעומר וט"ו באייר ה'תשמ"ח; 'תורת-מנחם התוועדויות' תשמ"ח חלק ג,
 עמ' 302-306 - תרגום מיידיש)

----------

1) פע"ח שער ספה"ע פ"ז. ובכ"מ.

2) אדרא זוטא - זח"ג רצא, סע"א. רצו,ב. וראה גם זח"א ריח, סע"א. וראה ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י - בסה"מ אתהלך לאזניא עמ' א. סה"מ תקס"ד עמ' קא. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב עמ' תרסו ואילך. סה"מ תרנ"ד עמ' רסא ואילך. סה"מ תרע"ח עמ' רצא ואילך. ועוד.

3) שער הכוונות עניין ספה"ע דרוש יב. פע"ח שם. וראה זח"ג שם רפז,ב. רצא, סע"א.

4) משנת-חסידים מס' אייר פ"א מ"ו.

5) אגה"ק סז"ך (קמז, א-ב). וראה סידור שער הל"ג בעומר דש, ב-ג. ד"ה להבין עניין הילולא דרשב"י שבהערה 2.

6) אגה"ק סכ"ח (קמח, א).

7) ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח), כפי' האריז"ל (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט).

8) ראה זח"ג נג,ב. ועוד.

9) אדרא זוטא - זח"ג רפח,א. רצב,א.

10) שה"ש ז,יא.

11) כן הובא בכ"מ בדא"ח (ראה לקו"ת תבוא מג, סע"א. המשך תרס"ו ד"ה ויכולו (ס"ע מד ואילך). ועוד). והוא חיבור דב' מאמרי רשב"י באדרא זוטא (שבהערה 9) "בחד קטירא אתקטרנא כו'" ו"נשמתי ביה אחידא כו'".

12) וכן מובן ממה שאמר (זח"ג שם) "מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא דכתיב בה' תתהלל נפשי ישמעו ענווים וישמחו, והאידנא אתקיים קרא כלא, בה' תתהלל נפשי ודאי דהא נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת" - דאף שדווקא "האידנא (בשעת הסתלקותו) אתקיים קרא כולא", אבל כיוון ש"מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא", מובן, שרשב"י השתדל כל ימיו להגיע לדרגא זו, ובודאי הגיע לזה (עכ"פ מעין זה) בחייו (אלא שהשלימות בזה (ו"קרא כולא") נתקיים דווקא "האידנא").

13) והדיוק "בחד קטירא" - ראה לקו"ת ואתחנן יב, סע"ב. סידור עם דא"ח קסג,א. ועוד.

14) סוכה מה,ב.

15) משלי י,כה.

16) זח"א רנה, סע"א.

17) ברכות לה,ב.

18) ע"ד מ"ש בתניא (פמ"ד - סג,א) בנוגע למשה רבינו.

19) עמק-המלך סב,ד. וראה גם סידור שם דש,ב. שז,ב. ובכ"מ. וראה זח"ג קלב,ב.

20) תניא רפמ"ב. מברכות לג,ב.

21) "ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצוות ה' גו'" (עקב י,יב).

22) ראה ד"ה כי כאשר השמים תרע"ח. ובכ"מ.

23) זח"א רכה,א. וראה סה"מ תקס"ד עמ' קי. אוה"ת ויחי שנט,א ואילך. המשך תרס"ו עמ' קנט. סה"מ תפר"ח עמ' מג. ועוד.

24) ועד שנאמר "מאן פני אדון ה' דא רשב"י" (זח"ב לח,א. נתבאר בסה"מ תקס"ד שם עמ' נב ואילך. ועוד).

25) שבת יא,א.

26) שבת שם. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קו. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ד-ה.

27) ואדרבה - הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. כרשב"י (תורתו אומנותו) ולא עלתה בידם, כנ"ל בפנים.

28) ראה קידושין פב,א (במשנה).

29) תניא פ"ה.

30) ומטעם זה - גם בתורה עצמה - חיבר רשב"י נגלה דתורה ופנימיות התורה (ראה המשך תרס"ו שבהערה הבאה).

31) ראה המשך תרס"ו שם ס"ע מה ואילך (שמקשר "ביה אחידא" עם "תורתו אומנותו" של רשב"י). וראה גם לקו"ת תבוא מג, א. אוה"ת פינחס עמ' א'קכב.

32) ראה נדרים פא,א. ב"מ פה, ריש ע"ב. ב"ח או"ח סמ"ז. וראה רבינו יונה - הובא בר"ן נדרים שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס מז.

33) זח"ג קכד,ב.

34) לשון התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המקדש-מלך לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.

35) ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.

36) אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.

37) משלי ג,ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

38) כפירוש מצו"ד משלי שם: בכל עניינך דע את ה', ר"ל תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה'. אבל מפשטות לשון הכתוב "בכל דרכיך דעהו", מובן שה"דעהו" הוא "בכל דרכיך" עצמם.

39) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907. ועוד.

40) ל"ת להאריז"ל ר"פ עקב.

41) עקב ח,ג.

42) הובא בשעהיוה"א פ"א.

43) ראה כתר-שם-טוב הוספות סקכ"ו ואילך.

44) ראה כש"ט שם סקי"ט ואילך.

45) סידור אדה"ז בתחילתו.

46) טושו"ע ושו"ע אדה"ז ס"א ס"ו.

47) ויש לומר, דשני עניינים אלו קשורים זב"ז: "שמים" הם המדות דז"א (לקו"ת פרשתנו לד,ב. ובכ"מ). ומכיוון שלגבי המידות יש נתינת מקום לנבראים לכן נרגשים הם למציאות, ובמילא העבודה היא רק "לשם שמים"; משא"כ לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה ממקור לנבראים - מציאות הנבראים עצמה היא אלקות, ולכן העבודה היא "בכל דרכיך דעהו".

48) להעיר ש"בכל דרכיך דעהו" בא בהמשך למש"כ לפנ"ז (פסוק ה) "בטח אל הוי'", דהוי' הוא שם העצם (פרד"ס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך).

49) להעיר מהמבואר לעיל שבכל דרכיך דעהו הוא ע"י ההתבוננות בהחידוש יש מאין בכל רגע - והרי החידוש יש מאין הוא רק בכוח העצמות (אגה"ק ס"כ).

50) וכלשון הרמב"ם בריש ספרו: לידע שיש שם מצוי ראשון כו' אמיתת המצאו כו'.

51) ראה בחינות-עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב סוף פ"ל. של"ה קצא, ב.

52) ע"ד הפירוש ב"ידעתיו הייתיו" בניחותא (ראה ס' השיחות ה'ש"ת עמ' 26 ואילך. וראה סה"ש תש"ה עמ' 85. תש"ג עמ' 63. שיחת ש"פ אחו"ק. ועוד).

53) תניא ספ"ג.