מדוע נקראו ישראל בכל התורה בשם "בני-ישראל" ובמגילה בשם "יהודיים"? * כוח המסירת נפש מתגלה על-ידי גילוי שורש הנשמה באות אחת בתורה! * התנאי למפלת המן היה, כאשר נרגש בכל ישראל (עד למרדכי ראש-הסנהדרין) כי חטא הנהנים מסעודת אחשורוש והמשתחווים לצלם, אינו עניין זולתם, אלא שקרה עמהם – בגלל החיסרון בעבודתם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בהתוועדות דפורים1, אודות פורים שנת תק"ה:
שנת תק"ה היא השנה שבה נולד רבינו הזקן – בח"י אלול. ובפורים שלפני זה, התוועד הבעל שם טוב עם תלמידיו, החברייא קדישא,
– באמרו, בין הדברים (בשייכות לשנה ההיא שהיתה שנת העיבור), שהעולם הוא עכשיו בעיבור –
וביאר העניין שבני-ישראל נקראים במגילה בשם "יהודים", ושש פעמים נאמר במגילה "יהודיים" בשני יו"דין, שמורה על עשר כוחות של נפש האלקית ועשר כוחות של נפש הטבעית. ואילו בתורה – נקראים הם בשם "בני-ישראל".
השם "יהודים" – הוא על שם עניין המסירת נפש:
איתא בגמרא2 "אמאי קרי ליה יהודי" – אף שלא היה משבט יהודה – "על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה-זרה (שהוא "כמודה בכל התורה כולה"3) נקרא יהודי".
והרי הכפירה בעבודה זרה היתה אז מתוך מסירות נפש, שלכן, רק "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", ואילו "כל עבדי המלך . . כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך"4.
ואילו השם "(בני) ישראל" – איתא בספרי קבלה5 ש"ישראל" ראשי-תיבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל (והיינו, שכל נשמה פרטית היא "ענף" מא' מששים ריבוא הנשמות שהם שרשים6), שכל נשמה יש לה אות בתורה.
והעניין בזה – שהכוח והוראת-הדרך על עניין המסירת נפש ("יהודים") הוא מהאות בתורה שיש לכל אחד מישראל.
עד כאן תוכן תורת הבעל שם טוב.
ב. והנה, כמו בכל עניין בתורה, ובפרט בתורתו של נשיא-ישראל – יכולים ללמוד מתורת הבעל שם טוב הנ"ל כמה וכמה פרטים:
ספר תורה, שיש בה קדושה נעלית ביותר – נעשית על-ידי צירוף כל האותיות שבתורה, ואם חסרה אות אחת בתורה, לאו דווקא בפסוק "אנכי הוי' אלקיך"7, אלא איזו אות בתורה שתהיה, אזי הספר-תורה פסול (כמבואר בזהר8).
ועל דרך זה בנוגע לששים ריבוא נשמות ישראל, שבצירוף כולם יחד נעשית הקדושה של הספר-תורה הכללי, שמורכב משישים ריבוא האותיות שבתורה.
וכאשר נשמת איש ישראל מתקשרת עם שרשה בתורה, אזי מתגלה בה כוח המסירת נפש שהיה אצלה לפני זה בהעלם, והמסירת נפש פועלת – כמו בימי הפורים – לא רק שיהיה "ונהפוך הוא", אלא גם ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים".
וההדגשה בזה – שהתקשרות נשמת איש ישראל עם התורה הוא על-ידי אות בתורה:
תורה – הוא עניין של לימוד, וכלשון הכתוב9: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אמנם, עניין זה שייך רק בנוגע לפסוק ועניין שלם שבתורה, מה שאין כן בנוגע לאות שבתורה, שלכאורה אין בה עניין של שכל והבנה והשגה.
וזוהי ההוראה בתורת הבעל שם טוב – שהתקשרותו של יהודי עם התורה היא על-ידי אות בתורה, שיכולה לכלול את כל התורה כולה (כנ"ל...), אבל, אין זה עניין של שכל, שהרי באות אחת אי אפשר לקבוע עניין שכלי בגלוי (כי אם ברמז, ברמז דרמז ובעומק יותר). ובאופן כזה – לא על-ידי שכל והבנה והשגה – מתקשר יהודי עם התורה, לקבל את כוח המסירת נפש.
וכאשר יהודי לוקח את התורה כפי שצריכים לקחת את התורה, היינו, שיודע שזהו רצונו של הקב"ה שלמעלה מהבנה והשגה בתכלית – אזי יש לו את כל העניינים שצריכים להיות אצלו, כמרומז ביו"ד שמורה על עשר כוחות הנפש, שיש בהם גם הכוחות חכמה בינה דעת, בחינת המוחין, שמהם נמשך אחר כך גם במדות שבלב, ועד שנמשך גם במחשבה דיבור ומעשה, עד לעקב שברגלים,
וכידוע הפתגם שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר באחד ממכתביו10, בדיוק לשון הכתוב11 "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (ולא "בעבור" וכיו"ב), שהחידוש של אברהם אבינו – הראשון מג' האבות, "אחד היה אברהם וירש את הארץ"12, שזוהי הנתינת-כוח לבני-ישראל שיוכלו לכבוש את העולם – שגם ב"עקב" היה ניכר ונרגש כל התוקף והחיות החום והאור של אברהם.
וכאשר ישנו עניין "עקב אשר שמע", שהדרך לזה היא על-ידי זה ש"וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי"11 – אזי "לנו נתנה הארץ"12,
ועל-ידי זה פועלים ביאת משיח למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן, ובאופן דאורה ושמחה וששון ויקר.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן הניגון "אני מאמין"].
* * *
ג. ציוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
* * *
ד. פעם היה הסדר בפורים, שאפילו אלו שרצו לקיים את ה"עד דלא ידע", היו טוענים, שרצונם לשמוע את המאמר...
ובכן, עכשיו (לאחרי המאמר) – בטלה גם אמתלא זו, ובמילא, חל במילואו העניין ד"עד דלא ידע".
וכמדובר פעם13 – כיון שפורים הוא עניין של מסירת נפש, מן הראוי שאחד המסובים "ימסור נפשו" עבור כל הקהל כולו, ואחר כך, כאשר ה"עולם" יראה שזהו דבר נכון ("ס'איז אפשר אַ גלייכע זאַך"), הנה מסתמא ממנו יראו וכן יעשו.
ולא באופן שאני אומר "דרשות", וכל הקהל ישמע ויגיד שיש להם "גוד טיים"... ותו לא מידי.
* * *
ה. בהתוועדות הנ"ל14 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר:
מצינו במגילה התבטאות שווה אצל מרדכי ואצל המן: כאשר מרדכי שלח להודיע לאסתר על דבר הגזירה – נאמר15 "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", וכאשר המן הודיע אודות התחלת מפלתו – נאמר16 "ויספר המן . . את כל אשר קרהו".
מרדכי הצדיק – גדלה מעלתו הן ברוחניות והן בגשמיות: ברוחניות – להיותו "ראש הסנהדרין"17, ובגשמיות – להיותו "יושב בשער המלך"18.
ואף-על-פי-כן נאמר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" – כמו דבר שקרה לו בעצמו.
והנהגתו של מרדכי באופן ד"אשר קרהו" – פעלה את ה"אשר קרהו" של המן.
ו. והעניין בזה:
השייכות של גזירת המן למרדכי עצמו – הרי הן מצד גשמיות והן מצד רוחניות, היתה זו שייכות רחוקה ביותר:
מצד רוחניות העניינים – כיון שגזירת המן היתה מפני ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", או מפני "שהשתחוו לצלם"19, הרי מובן, שב' עניינים אלו לא היו שייכים אצל חברי הסנהדרין, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לעומד בראשם, ראש הסנהדרין.
ועל דרך זה בגשמיות – שאפילו בדרך הטבע לא היתה גזירת המן יכולה לפגוע במרדכי עצמו, כיון שכל המציאות שאסתר המלכה הגיעה לחצר המלך היתה על-ידי מרדכי, וגם בהיותה בחצר המלך "את מאמר מרדכי אסתר עושה"20, ומה גם שמרדכי יושב בשער המלך, וידע שהוא הציל את אחשורוש מעצת בגתן ותרש21.
ואף-על-פי-כן, בשמעו שהמן גזר גזירה על היהודים – הנה בשולחו להודיע לאסתר, סיפר מרדכי "את כל אשר קרהו", ורק אחר כך סיפר על דבר הגזירה "ביהודים לאבדם"15.
ז. כאשר ישנו יהודי שנהנה מסעודתו של אותו רשע או שהשתחוה לצלם, רחמנא-ליצלן – אין זה מאורע שקרה אצל הזולת, בד' אמותיו של הזולת, אלא מאורע "אשר קרהו", בד' אמותיו של ראש הסנהדרין!
אילו מאורע זה לא היה שייך אליו – לא היה שומע ולא היה יודע אודותיו, ובמילא לא היה שייך הדבר לערבות ש"כל ישראל ערבים זה בזה"22.
ולכן, כאשר קורה מאורע כזה בעולם, ונודע הדבר למרדכי היהודי – הנה עוד לפני שמתייחס למאורע עצמו, הגזירה על היהודים, "פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם"23, נרגש אצלו לכל לראש שזהו מאורע "אשר24 קרהו"...
– מה שנוגע למרדכי יותר, הרי זה לא כל כך העונש על החטא, כמו שנוגע החטא עצמו!
וכאשר אסתר שלחה לשאול הייתכן שמרדכי מתהלך "בלבוש שק" – הרי עניינם של הסנהדרין, ובפרט ראש הסנהדרין, מופלא שבבית דין25, הוא העסק בתורה, ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"26, ו"מאן מלכי רבנן"27 – השיב מרדכי: עליה לדעת, שהעובדה שישנם כאלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" או "השתחוו לצלם", אין זה מעשה של מישהו אחר, אלא בדקות דדקות ישנו עניין זה אצלו... כי אילו אצל ראש הסנהדרין היה הכול בשלימות, לא היתה יכולה להיות מציאות שיהודי בקצווי תבל ייהנה מסעודתו של אותו רשע או ישתחווה לצלם... וכיון שכן, איך אפשר שלא ילבש שק, בה בשעה שהוא מאפשר ("ער דערלאָזט") שיוכל להיות מעמד ומצב שיהודי יכשל בעניין כזה!
ח. וזהו גם מה שכתוב בתנא דבי אליהו רבא28: "לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה . . לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם . . ויחזרו בכל עיירות ישראל . . וילמדו את ישראל כו'":
עניינם של סנהדרין הוא – לא לישב בלשכת הגזית ולהמתין עד שתבוא אליהם שאלה חמורה, והיינו, שלאחרי שישאלו בבית-דין שבעירם ולא ידעו להשיב, וישאלו בבית-דין שבהר הבית ולא ידעו להשיב, אזי יבואו ללשכת הגזית וישאלו השאלה, והוא, להיותו חכם ולמדן גדול וכו' וכו', יפתור את הספק – לא זהו עיקר עניינם של הסנהדרין;
עניינם של סנהדרין הוא – לחזר בכל עיירות ישראל, והליכתם צריכה להיות באופן שצריכים לקשור חבלים של ברזל במותניהם, היינו, שלולי חגירת ("זיך אונטער-גאַרטלן") חבלים של ברזל היו מתעייפים ולא היה להם כוח לחזר בעיירות ישראל, ורק על-ידי זה שחוגרים "חבלים של ברזל", היינו, שעומדים בתוקף של ברזל שלא להתפעל מהעייפות של הגוף, אזי מצליחים לילך ולחזר בכל עיירות ישראל וללמדם תורה ומצות.
ואז – בדרך ממילא לא היו מגיעים לעניין של ספק, ובודאי לא לעניין של עונש, שאז נקראים הסנהדרין "קטלנית"29 רחמנא-ליצלן...
ט. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"אשר קרהו" של מרדכי פעל את ה"אשר קרהו" של המן:
כאשר בני-ישראל עמדו במעמד ומצב שהיו כולם "כאיש אחד"30, עד כדי כך, שמעמדו ומצבו של הפחות שבפחותים, שנהנה מסעודתו של אותו רשע או השתחווה לצלם, נגע וחדר ("עס האָט דורכגענומען") אצל כל בני-ישראל עד לראש הסנהדרין, שהרגיש שעניין זה הוא בבחינת "אשר קרהו" –
הנה על-ידי זה היתה מפלת המן – החל מהסיפור שסיפר המן "את כל אשר קרהו", שעל זה אמרו לו שלאחרי ש"החילות לנפול לפניו . . נפול תפול לפניו"16 – לפני יהודי זה שאצלו היה ההרגש ד"את כל אשר קרהו".
י. וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר – שזוהי הוראה לכל אחד ואחד מישראל:
כאשר קורה עניין מסויים אצל הזולת – אין זה באופן שבמאורע של שמחה משתתף הוא בשמחתו של הזולת, ובמאורע בלתי-רצוי משתתף הוא בצערו, אלא צריך להיות נרגש אצלו שזהו מאורע "אשר קרהו"....
כאשר ישנו אצל הזולת מאורע של שמחה – הרי זו השמחה שלו, וכאשר ישנו אצל הזולת עניין בלתי-רצוי רחמנא-ליצלן – אינו משתתף בצערו של השני, אלא זהו הצער שלו...
ועל-ידי הנהגה כזו מבטלים את כל הגזירות והמדידות והגבלות שבעולם, ופועלים שיהיה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"31, היינו, שכל העניינים שהם מנגדים ליהודים ויהדות – מהפכים אותם באופן שלא זו בלבד שאינם מנגדים, אלא אדרבה – שהם בעצמם מסייעים, כך, שמהעניינים ההפכיים עצמם עושים "אורה ושמחה וששון ויקר".
(קטעים מהתוועדויות חג הפורים ה'תש"כ וה'תשי"ט. תורת מנחם כרכים כז עמ' 445-448; כה עמ' 126-129)
________________________
1) תש"ה בתחלתה (סה"ש תש"ה ע' 71).
2) מגילה יג, רע"א.
3) קידושין מ, א.
4) אסתר ג, ב.
5) מג"ע אופן קפו.
6) תניא פל"ז (מח, א).
7) יתרו כ, ב.
8) ראה זח"ג עא, א. תקו"ז תכ"ה.
9) ואתחנן ד, ו.
10) אג"ק שלו ח"ג ע' תקסח (משיחת פורים תער"ב).
11) תולדות כו, ה.
12) יחזקאל לג, כד.
13) ראה שיחת פורים דאשתקד ס"ה (תו"מ חכ"ה ע' 106). וש"נ.
14) שיחת פורים תש"ה ס"ו (סה"ש תש"ה ע' 73). וראה גם שיחת פורים תש"ג ס"ד (סה"ש תש"ג ע' 44).
15) אסתר ד, ז.
16) שם ו, יג.
17) כ"ה בסה"ש תש"ה שם, ותש"ג ע' 48. וראה מגילה טז, ב. וראה גם שיחת פורים תשט"ז סי"ט (תו"מ חט"ז ע' 141) ובהערה 70 שם.
18) אסתר ה, יג.
19) מגילה יב, א.
20) אסתר ב, כ.
21) שם, כא ואילך.
22) שבועות לט, סע"א. וש"נ.
23) אסתר ד, ח.
24) הדברים דלקמן נאמרו בהתרגשות גדולה, ומידי פעם נקטע קולו של כ"ק אדמו"ר מרוב התרגשות (המו"ל).
25) הוריות ד, ב.
26) אבות פ"ו מ"ב.
27) ראה גיטין סב, סע"א. זח"ג רנג, ב (ברע"מ).
28) פי"א.
29) ראה מכות ז, א.
30) פרש"י יתרו יט, ב. וראה מכילתא שם.
31) אסתר ט, א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
