הגאון רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, פסע באטיות מביתו אל מקום החתונה, שבה הוזמן לערוך את 'סידור הקידושין'. הוא כבר היה זקן מאוד, ההליכה הייתה קשה עליו, ובכל-זאת עשה את המאמץ. למקורביו, אשר ניסו בעדינות להניאו מכך, אמר: "אין לי ברירה, כבר הבטחתי זאת לסב החתן לפני יותר מחמישים שנה"...

למה התכוון רבי שמואל? ובכן, מעשה שהיה כך היה:

בעיר לומז'ה התגורר יהודי תלמיד-חכם ועשיר, ר' דוד טוביה שמו. ביתו של ר' דוד היה פתוח לפני כל עני ומך. שמו הטוב הלך לפניו ונתקיימו בו 'תורה וגדולה על שולחן אחד'. בכל-זאת היה דבר שהעיב את שמחת חייהם של ר' דוד וזוגתו - כבר חלפו כמה שנים מאז התחתנו ועדיין לא זכו להיפקד בבנים.

יום אחד הציע ר' דוד לאשתו לעלות ולהשתקע בארץ-ישראל. "אולי בזכות מצווה זו ניוושע. נוסף על כך, הרי כבר נאמר 'משנה מקום - משנה מזל'!", אמר. אמנם כך עשו. מכרו את רכושם, צררו כמה תרמילים ויצאו לדרך הקשה והמסוכנת.

עם הגיעם ארצה, לאחר תלאות לא-מעטות, שמו בני-הזוג את פעמיהם לירושלים והשתקעו בדירה צנועה בתוך ירושלים העתיקה. גם בירושלים הוסיף ר' דוד לתת מכספו לעניים, וביתו היה פתוח לכל נזקק ומר-נפש.

עברו עוד כמה שנים ור' דוד ורעייתו עדיין לא נפקדו בילדים. הם אימצו להם לבן את הנער לייבל'ה, שהיה יתום משני הוריו. בני-הזוג נהגו בו רוך ואהבה, כאילו היה בנם הטבעי, בשר מבשרם. לימדוהו תורה וחינכוהו במסירות, ולייבל'ה היה להם למשיב-נפש.

על-אף כל זאת עדיין השתוקקו ר' דוד וזוגתו לילדים משלהם. כשחלפו עשר שנים מיום בואם לירושלים, החליטו בני-הזוג לפנות לבית-דינו של רבי שמואל סלנט ולהתגרש. רבי שמואל היה אז אברך צעיר, כבן עשרים וחמש, אולם שמו כבר הלך לפניו והכול נהגו בו כבוד גדול.

כשהיו באים לפני רבי שמואל בני-זוג המבקשים להתגרש, היה משהה את הדבר בתואנות שונות, ובינתיים משוחח עם בני-הזוג ומשתדל להשכין ביניהם שלום. ברוב המקרים היה גם מצליח בכך, בזכות פיקחותו העצומה ונועם דיבורו.

כשבאו ר' דוד ואשתו אל רבי שמואל, שאלם לסיבת הרצון לפרק את ברית הנישואין. סיפרו לו השניים על חפצם בפרי-בטן משלהם, משאת-נפש שלא נתממשה כל שנות נישואיהם. "לכו לביתכם ושובו לכאן בעוד שבועיים", אמר להם רבי שמואל.

חלפו שבועיים והזוג לא הופיע אצל רבי שמואל. רק לאחר שישה חודשים באו שוב אל בית-הדין וביקשו להסדיר להם גט. "מדוע התמהמהתם זמן רב כל-כך?", תהה רבי שמואל.

"במהלך השבועיים שנתבקשנו להמתין חלתה אשתי במחלה מסוכנת ולא רציתי לגרשה בימי מחלתה", הסביר ר' דוד.

רבי שמואל עדיין לא היה שלם עם מעשה הגירושין וחיפש דרך לעכב את הדבר עוד. "האם הנער היתום לייבל'ה, שאימצתם לבן, עדיין בביתכם?", שאל לפתע.

ר' דוד השיב בחיוב. הוסיף רבי שמואל לשאול: "מה יהיה אפוא גורלו של הנער היתום לאחר שתיפרדו?".

"גם אז לא אטוש את הנער ואחזיקנו בביתי כאילו היה בני", ענה ר' דוד ללא שהייה.

"האם תואיל לתת לי 'תקיעת-כף' על כך?", שאל רבי שמואל.

מיד הושיט ר' דוד את ידו לרבי שמואל ובתקיעת-כף נאמנה הבטיח לו להמשיך באימוץ הנער היתום גם לאחר שיתגרש ויינשא שנית.

אצילות-רוחו של ר' דוד ריגשה מאוד את רבי שמואל. הוא פנה אל ר' דוד ואמר: "אם-כן, לכו לשלום לביתכם ומבטיח אני לכם כי למועד הזה בשנה הבאה תחבקו בן זכר!"...

דבריו שופעי הביטחון של רבי שמואל נסכו אושר רב בליבם של בני-הזוג. הם היו בטוחים בכל ליבם כי ברכתו אכן תתקיים.

ואכן, כעבור שנה שב ר' דוד אל רבי שמואל ובישר לו כי אשתו ילדה בן במזל-טוב, והוא מזמינו להיות הסנדק בברית-המילה.

דבר ברכתו של רבי שמואל היה לשיחה בפי כל יהודי ירושלים, שכן, כאמור, רבי שמואל היה אז אברך צעיר למדי והכול ראו בכך אות ומופת.

לאחר הברית ביקש ר' דוד מרבי שמואל שיבטיחנו להיות גם 'מסדר הקידושין' של בנו שזה עתה נימול. נענע רבי שמואל בראשו ואמר, "אמן". ר' דוד לא הרפה ומיד הוסיף: "וגם של בנו!". נתהרהר רבי שמואל קלות ולאחר מכן שב ונענע בראשו בעוד שפתיו ממלמלות "כן יהי רצון".

לאחר שסיפר ר' שמואל למלוויו את עיקרי המעשה, סיכם ואמר: "הנה כי-כן, כבר נתתי את מילתי לסבא, ר' דוד, לפני למעלה מיובל שנים, ולא אוכל להפר את דברי".