חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 966 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ד בשבט ה'תשע"ג (25/01/13)

נושאים נוספים
התקשרות 966 - כל המדורים ברצף
עבודת ה' מתוך תענוג כבר מהרגע הראשון
יהודים, צאו מן הגלות!
יסודתו בהררי קודש (ב)
פרשת בשלח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 966, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ד בשבט ה'תשע"ג (25.01.2013)

  דבר מלכות

עבודת ה' מתוך תענוג כבר מהרגע הראשון

עיקר ה"שטורעם" בט"ו בשבט הוא – לא בדברים המוכרחים לקיום האדם כחיטה ושעורה, אלא – בפירות האילן שעניינם תענוג * "ראש-השנה לאילנות" מלמדנו שעבודת היהודי צריכה להיעשות לא כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא בגיוס כל כוחותיו, עד לכוח התענוג * כבר בתחילת היום כשמתחיל 'לצמוח', אומר מתוך תענוג "מודה אני לפניך", מהתבוננותו בקרבת ה' אליו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חמישה-עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן"1. ובהתאם לכך, נהגו בכל תפוצות ישראל – "מנהג ישראל תורה היא"2 – לאכול בחמישה-עשר בשבט מיני פירות של אילנות3, ובמיוחד – מהדרים לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, כפי שנמנו בכתוב4: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("דבש תמרים5").

ישנם אמנם שבעה מינים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל, החל מ"חיטה ושעורה" שנמנו תחילה בכתוב, ומכיוון שסדר הכתוב הוא בתכלית הדיוק, מובן, שקדימה זו מורה על מעלתם, וכפי שמצינו גם בנוגע להלכה ש"כל המוקדם בפסוק קודם לברכה"6 – אבל אף-על-פי-כן, עיקר ה"שטורעם" דחמישה-עשר בשבט הוא (לא בנוגע למיני מזונות שנעשו מ"חיטה ושעורה", כי אם) בנוגע לפירות האילן דווקא, להיותו "ראש השנה לאילן".

ואפילו למאן דאמר "חיטה מין אילן היא"7 – הרי רואים בפועל ב"מנהג ישראל" שעיקר ה"שטורעם" בחמישה-עשר בשבט הוא בנוגע לפירות האילן כפשוטם, שהם חמשת המינים (שנמנו לאחרי "חיטה ושעורה") גפן תאנה רימון זיתים ותמרים.

וכמודגש גם ב"תיקון" חמישה-עשר בשבט – כפי שנהוג אצל הספרדים – שעיקר ה"שטורעם" דחמישה-עשר בשבט הוא בנוגע לפירות האילן.

ומובן, שבעניין זה יש גם הוראה ולימוד בעבודת האדם, כדלקמן.

ב. כללות החילוק שבין "חיטה ושעורה" לחמשת המינים של פירות האילן בחיי האדם כפשוטם, עד לחייו של פשוט שבפשוטים, הוא – ש"חיטה ושעורה" הם דברים המוכרחים לקיום האדם, "ארץ8 ממנה יצא לחם" אשר "לבב אנוש יסעד9", מה-שאין-כן חמשת מיני פירות האילן הם דברים של תענוג.

ובלשון ברכת "בורא נפשות": "חסרונן" – דברים המוכרחים לקיום האדם ("חיטה ושעורה"), ו"להחיות בהם נפש כל חי" – דברים של תענוג (פירות האילן)10.

ובזה ישנו לימוד והוראה מחמישה-עשר בשבט, "ראש השנה לאילן" [או בלשון הרגיל: "ראש השנה לאילנות"11] – שעיקרו (לא בנוגע לחיטה ושעורה, דברים המוכרחים, כי אם) בנוגע לפירות האילן, דברים של תענוג:

אילן"12 – מסמל את תנועת הצמיחה בעבודת האדם, שזוהי התחלת העבודה – לצאת מדרגה של "דומם" ולבוא לדרגה של "צומח", ולאחרי זה – ללכת ולצמוח מדרגה לדרגה, "מעלין בקודש"13, עד שיבוא לדרגת "בעל-חי", ולמעלה מזה – לדרגת ה"מדבר", עד לדרגת "אדם"14 – על שם "אדמה לעליון"15.

והנה, כאשר בא "ראש השנה לאילן", התחלת העבודה בעניין הצמיחה – אומרים לו ליהודי שכבר בהתחלת העבודה צריך להיות עיקר ה"שטורעם" אצלו (לא רק בדברים המוכרחים בלבד, כי אם) בעניין של תענוג (פירות האילן), כלומר, שעבודתו לא תהיה באופן של "מצוות אנשים מלומדה"16, כי אם מתוך כוונה, התבוננות והתעניינות, ומתוך חיות כו', ולא עוד, אלא שעבודתו תהיה מתוך תענוג. וכל זה – כאמור – מיד בהתחלת העבודה, כאשר מתחיל בתנועת הצמיחה, כבר אז צריכה להיות עבודתו מתוך תענוג.

ג. והעניין בזה:

שלימות העבודה היא – לא רק כאשר עושה בפועל ממש את המוטל עליו, הן בנוגע לענייני קדושה, והן בנוגע לענייני הרשות, באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"17, ועושה זאת "באמונה" (על-דרך הלשון18 "משאו ומתנו באמונה"), כי אם כאשר עושה זאת מתוך תענוג, שהוא הכוח היותר נעלה מכל כוחות האדם, ולא עוד, אלא שמושל ושולט על כל כוחות הגוף, וכוחות הנפש, ועד כדי כך, שביכולתו ובכוחו להפוך עניין של "תענית" (העדר האכילה של דברים המוכרחים, "חיטה ושעורה") לעניין של "תענוג"19.

ובלשון הידוע: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"20, היינו, ששלימות העבודה היא – לא רק "בכל לבבך ובכל נפשך", עבודה שנעשית בכוחות הפנימיים, שכל ומידות, אלא גם "בכל מאודך", עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה21, עבודה הקשורה עם כוחות מקיפים, עד לכוח היותר נעלה בכוחות מקיפים גופא – כוח התענוג.

ובסגנון אחר: עבודתו של יהודי היא – "אני נבראתי לשמש את קוני"22, לגרום תענוג ונחת רוח להקב"ה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"23, על-ידי זה שמגלה את ה"טוב מאוד" (תענוג) שבמציאות הבריאה, שכן, אף-על-פי ש"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"24, היינו, שעניין זה ("טוב מאד") ישנו כבר מצד הבריאה עצמה, מכל-מקום, "ברא אלוקים לעשות"25 – לתקן26, כדי שיהודי יוסיף בזה עוד יותר, ועל-ידי זה "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"27. ולשם כך עליו להשתמש ב"טוב מאוד" שישנו אצל יהודי [ורק מצד עניין הבחירה ניתן גם לכל עמי הארץ (כמבואר בנוגע לכמה עניינים28)], היינו, שעבודתו תהיה מתוך תענוג – "טוב מאוד" שבנפשו.

וההוראה שלמדים מחמישה-עשר בשבט היא – שבהיותו עוד בהתחלת עבודת הצמיחה, כאשר רק "עלה השרף באילנות"29 (קודם שהגיע לדרגת אילן עושה פירות, כי אם חנטת הפירות בלבד), עליו כבר להעמיד את עצמו – "עמדו הכן כולכם" – בתנועה כזו שרצונו ושאיפתו להגיע לעבודת ה' מתוך תענוג, אהבה בתענוגים.

כלומר: גם כאשר נמצא בהתחלת העבודה – אין לו להסתפק בהכנה שתספיק לעבודה שהיא בדוגמת "חיטה ושעורה" (עבודה באופן המוכרח), ורק אחר כך, כאשר יתעלה בעבודתו, יוסיף ויתכונן מחדש לעבודה הקשורה עם בחינת "גפן", וכן הלאה, עד לעבודה בבחינת "תמרים" [כמבואר בכתבי האריז"ל30 פרטי העניינים בעבודת האדם31], אלא מיד בהתחלת העבודה עליו להתכונן כבר לעבודה כפי שהיא בתכלית השלימות, ביודעו שמציאותו היא – "אדמה לעליון", ובמילא, עליו למלא את רצונו של הקב"ה בתכלית השלימות.

וכאשר נעמד בתנועה כזו מיד בהתחלת העבודה, ב"ראש השנה לאילן" – הרי זה נמשך ומתפשט בכל ענייני העבודה במשך כל השנה כולה, וכפי שרואים במוחש שכאשר התחלת העבודה היא מתוך שאיפה להגיע לשלימות העבודה, עבודה מתוך תענוג – אזי גם התחלת העבודה נעשית באופן אחר לגמרי, עד שכבר בהתחלת העבודה יש לו רגש של תענוג.

ד. ביאור העניין בעבודה הפרטית בכל יום ויום:

עניין "ראש השנה לאילן" (התחלת ו"ראש" העבודה של "אילן") בכל יום ויום הוא – תיכף ומיד בהתחלת היום, שכן, בעת השינה האדם הוא בבחינת "דומם", ומיד כשניעור משנתו, מתחיל אצלו עניין התנועה והצמיחה בכל ענייני טוב וקדושה.

ועל זה אומרים לו, שמיד כשניעור משנתו, עליו להעמיד את עצמו בתנועה שכל השתדלותו ושאיפתו היא – לבוא לשלימות העבודה, עבודת ה' מתוך תענוג, ואז – גם התחלת העבודה, אמירת "מודה אני לפניך", היא מתוך חיות מחודשת לגמרי, ועד שיש בזה אפילו רגש של תענוג.

ובאותיות פשוטות:

כאשר יהודי נמצא בהתחלת היום – יכול לחשוב שאין לו מה לבלבל את עצמו עם ענייני השגות ודרגות שאינן לפי ערכו, דמכיוון שזה עתה ניעור משנתו, הרי בכל פעולה שרק יעשה, אפילו אמירת "מודה אני" מבלי להזכיר אחד משבעה שמות הקדושים32 (אמירה כזו שלכאורה אין בה אלא תיבות של ענייני הרשות) – יצא כבר ידי חובתו במילוי התפקיד שעבורו ניעור משנתו, ורק אחר כך יש מקום להתחיל לחשוב להתכונן לענייני עבודה נעלים יותר.

הנה על זה אומר אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו33 – מדברי הטור והרמ"א34 והרמב"ם בספרו מורה-נבוכים35 – "מיד שניעור משינתו... יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, ויידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו... כמו שכתוב36 שיוויתי ה' לנגדי תמיד... ישים אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו".

עוד לפני אמירת "מודה אני לפניך" [כפי שממשיך בסעיף שלאחרי זה37: "טוב להרגיל את עצמו לומר מיד כשניעור משנתו מודה אני לפניך כו'"] – צריך להיות כבר עניין "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", לדעת ולחשוב ש"המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו"!

ומובן, שכאשר חושבים לרגע קט אודות תוכן הדברים – בהתבוננות הכי קלה השייכת גם לפשוט שבפשוטים – הרי זה מעורר רגש של תענוג הכי גדול:

מצד אחד – מדובר אודות בן-אדם, בשר ודם, ובפרט כאשר ידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו כו'; עדיין לא נטל ידיו; ואפילו לא הספיק לומר "מודה אני" – מצב נמוך ופשוט ביותר.

וביחד עם זה, "המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה", אשר "מלא כל הארץ כבודו" – מקדים ובא (כלשון הגמרא38: "קדמה שכינה ואתיא") בכבודו ובעצמו, ו"עומד עליו", סמוך למיטתו (כביכול), ולא עוד, אלא ש"מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו... עליו בפרט", כדי להיות "ניצב עליו... ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בארוכה בספרו תניא קדישא39).

האם יש לך תענוג גדול יותר מזה?!...

וכאמור, אין צורך באריכות ההתבוננות כו' כדי לבוא לרגש של תענוג הכי גדול, ביודעו שמלך מלכי המלכים הקב"ה מניח את כל ענייניו כביכול כדי לעמוד על-ידו ולראות אם הוא אומר "מודה אני" מתוך חיות ושמחה.

והגע עצמך:

גם פשוט שבפשוטים שאינו שייך להבנה והשגה, יודע שישנו חילוק בין נברא לבורא: הוא יודע שישנו עולם גדול, עם ריבוי מופלג של נבראים, ומבין בפשטות שאין דבר עושה את עצמו, אלא בוודאי ישנו בורא העולם. ואם העולם הוא גדול – הרי בורא העולם גדול ביותר וביותר!

ולכן, כאשר אומרים לו שבורא העולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה, "ניצב עליו... ומביט עליו... אם עובדו כראוי", ועד שיש לו הנאה ממנו, כביכול, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", באמרו "מודה אני לפניך", בהיותו אפילו לפני נטילת ידיים, כאשר אסור לו לומר שמות הקדושים – הרי זה מעורר אצלו התפעלות עצומה ותענוג גדול ביותר!

זה עתה ניעור משנתו, ומיד ראה את מלך מלכי המלכים הקב"ה!

ומה שאינו רואה זאת בעיני בשר – הרי ידוע40 הסיפור והפתגם שהעובדה שעיני בשר שלו אינם רואים את הדבר, אינה משנה את המציאות! וכפי שמבין גם פשוט שבפשוטים: ראיית הדבר בעיני בשר – תלויה בכמה וכמה עניינים. לכל לראש צריך שיהיו לו "עיניים", ונוסף לזה, עליו לפתוח את עיניו וכו'. ואילו מציאותו של הדבר – מציאותו של העולם הגדול, ועל אחת כמה וכמה מציאותו של בורא העולם – קיימת עוד לפני שהוא יפתח את עיניו לראות!

ומפני גודל ההתפעלות והתענוג שבדבר (שמיד כשניעור משנתו רואה את הקב"ה עומד לפניו) – אינו יכול להתאפק עד שייטול ידיו, ולכן מכריז מיד: "מודה אני לפניך"!...

ונמצא, שמיד בהתחלת היום, כאשר מתחיל אצלו עניין הצמיחה ("ראש השנה לאילן") – יש לו כבר עניין של תענוג (פירות האילן), ולא סתם תענוג, אלא תענוג הכי גדול!

ה. המעשה הוא העיקר41:

בעומדנו ב"יום זכאי" ב"ראש השנה לאילן" – הרי זה הזמן המתאים לקבל החלטות טובות על כל ימי השנה (שהרי יום זה נקרא "ראש" לכל ימי השנה כולה) להוסיף עונג בכל מעשינו ועבודתינו, במעשה, בדיבור ובמחשבה, הן בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בעבודה של "בכל דרכיך דעהו"42, ואפילו בעבודה של "כל מעשיך לשם שמים", שכל עניינים אלו יהיו מתוך תענוג אמיתי.

ועל-ידי זה זוכים להמשכת הברכות הכי גדולות והכי נפלאות, כלומר, נוסף לכך שמקבלים מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה את כל העניינים ההכרחיים, "חיטה ושעורה", מקבלים גם כל ענייני תענוג, "להחיות בהם נפש כל חי", עד שהשנה כולה נעשית שנה של עונג, ועל-אחת-כמה-וכמה – שישנם כל העניינים ההכרחיים באופן של עונג.

וכל זה ממהר ומזרז עוד יותר את העונג האמיתי שיהיה הן למטה והן למעלה, ולמטה ולמעלה גם יחד – כאשר כל אחד ואחד מישראל וכללות עם-ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"43, ביחד עם השכינה, "שכינתא בגלותא"44, ייצאו כולם יחדיו מהגלות, ויבואו ביחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"45.

וייקחו עימהם את כל ענייני התורה ומצוותיה, כולל – המנהג של אכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, וכן פרטי ענייני עבודת האדם המרומזים בהם (כנ"ל סעיף ג).

ומוצאים ארץ-ישראל בשלימותה, כולל – קיום היעוד46 "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", ובאופן של הרחבה אמיתית – על-ידי זה ש"שמועה טובה תדשן עצם", בטוב הנראה והנגלה, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות ליל חמישה-עשר בשבט ה'תשמ"ה;  התוועדויות תשמ"ה, כרך ב' עמ' 1138-1145 – בלתי מוגה)

______________________

1)    ר"ה בתחלתה (דהלכה כב"ה – רמב"ם הל' תרומות פ"א הי"א. הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ב. טושו"ע יו"ד סשל"א סנ"ז. שם סקכ"ה).

2)     ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א שם סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא עמ' 153. לקו"ש חכ"ב עמ' 56 הע' 2. וש"נ.

3)     מג"א או"ח סקל"א סקט"ז. השלמה לשו"ע אדה"ז (לבעהמ"ס דברי נחמיה) שם ס"ח.

4)     עקב ח,ח.

5)     פרש"י ר"פ כי תבוא. רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ג.

6)     ברכות מא,א. רמב"ם שם. טושו"ע שם סרי"א ס"ד.

7)     שם מ, סע"א.

8)     איוב כח,ה.

9)     תהילים קד,טו.

10)   טור וב"י ואדה"ז שם סר"ז ס"ב.

11)   לשלימות העניין – ראה שיחת ש"פ יתרו תשמ"ה סמ"א.

12)   ראה לקו"ש חט"ז עמ' 529 הע' ד"ה אילן.

13)   ברכות כח,א. וש"נ. וראה זח"ג קסב, רע"ב.

14)   ל' הכתוב – יחזקאל לד, לא. וראה יבמות סא, רע"א.

15)   ל' הכתוב – ישעיה יד,יד. וראה של"ה ג,א. כ, ב. רסח,ב. שא,ב. עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג.

16)   ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט. תו"א ר"פ וארא. לקו"ת אחרי כו,ד. סה"מ קונטרסים ח"ב שטז,ב. ובכ"מ.

17)   אבות פ"ב מי"ב. רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע שם סרל"א.

18)   יומא פו,א. רמב"ם שם ספ"ה. טושו"ע שם סקנ"ו. וראה שבת לא, סע"א.

19)   ראה גם שיחת עשרה בטבת תשמ"ה ס"ה. וש"נ.

20)   ואתחנן ו,ה.

21)   ראה פי' הראב"ע עה"פ. ובארוכה – תו"א מקץ לט, סע"ג. לקו"ת שלח מב,ג. דרמ"צ קכב,ב. קס,ב. ובכ"מ.

22)   משנה וברייתא סוף מס' קידושין.

23)   פרש"י תצוה כט,יח. תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי שלח טו,ז ספרי ופרש"י פינחס כח,ח.

24)   בראשית א,לא.

25)   שם ב,ג.

26)   ב"ר פי"א, ו ובפרש"י.

27)   ל' חז"ל – שבת י,א. קיט, רע"ב. וראה לקו"ש ח"י עמ' 74 הע' 27. וש"נ.

28)   ראה ד"ה נ"ח תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו עמ' שיט בשוה"ג). לקו"ש ח"ח עמ' 155 הע' 45. חי"ח ס"ע 4. ועוד.

29)   פרש"י ר"ה יד, סע"א.

30)   ל"ת להאריז"ל עה"פ. ס' הליקוטים שם.

31)   ראה גם שיחת ט"ו בשבט תשד"מ סכ"ד (התוועדויות תשד"מ ח"ב ס"ע 923) ואילך.

32)   ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"א ס"ה (ובמהדו"ת – שם ס"ו). סידור אדה"ז בתחילתו.

33)   שם ס"ד-ה – במהדו"ת (ועד"ז במהדו"ק ס"א ואילך).

34)   בתחילתו.

35)   ח"ג רפנ"ב.

36)   תהילים טז,ח.

37)   ס"ו.

38)   ברכות ו,א.

39)   רפמ"א.

40)   ראה סה"מ תרפ"ח ס"ע רא. סה"ש תש"א עמ' 130.

41)   אבות פ"א מי"ז.

42)   משלי ג,ו. רמב"ם הל' דעות ספ"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

43)   בא י,ט.

44)   זח"ג ד,ב. סו, סע"א. עה, סע"א. ועוד.

45)   עקב יא,יב.

46)   ראה יב,כ. וראה ספרי עה"פ. פרש"י שופטים יט, ח. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.

 משיח וגאולה בפרשה

יהודים, צאו מן הגלות!

לבקש את הגאולה בקול גדול

אפילו פעולה אחת של יהודי אחד, יש בכוחה לפעול את הגאולה האמיתית והשלימה – כפסק דין הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו . . וכן כל העולם חציו זכאי וכו', עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". על-דרך משל לכף מאזניים שקולה, שאפילו "משהו" יכול להטות לכף זכות.

ויש להוסיף, שבזה נכללת גם הפעולה לעורר אודות התקווה, הציפייה והדרישה על-דבר ביאת המשיח (דבר המקרב ופועל את ביאת המשיח), אשר גם בעניין זה מודגש הכלל ד"המעשה הוא העיקר" – לצעוק ולבקש בפועל ממש!

ועל-דרך שמצינו בנוגע לכללות עניין התפילה – שעם היותה "עבודה שבלב", "אי זו היא עבודה שבלב . . זו תפילה", מכל-מקום אין להסתפק בכוונת הלב ובמחשבה בלבד (אף-על-פי שבוודאי יודע הקב"ה מה שמכוון בליבו ומחשבתו), אלא צריך להיות דיבור בפה דווקא. שכן ביחד עם העילוי ד"קלא פנימאה", הרי "לא יתפלל בליבו בלבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזניו", היינו, שה"קלא פנימאה" הוא באופן שחודר את כל כוחות נפשו, עד שנמשך ומתגלה בדיבור ממש.

ומכיוון שכן, צריכים לצעוק בכל כוחות הנפש ובקול גדול: "עד מתי", "דאַלאָי גלות" [=הלאה הגלות]!!

[ופשוט: שאין סתירה לזה ממאמר רז"ל "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה" – שהרי עניין זה אינו אלא כאשר יש מקום לחשוש שכוונתו בהשמעת קולו הוא "כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש", מה-שאין-כן כאשר השמעת הקול היא "כדי לכוון יותר"].

והעיקר, כאמור, גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו בפועל ממש.

 (משיחת שבת פרשת בשלח, שבת שירה, ט"ו בשבט תשמ"ו – התוועדויות ה'תשמ"ו, כרך ב' עמ' 508)

לצעוק ולבקש מתוך שמחה

ישנם הטוענים שצריכים אמנם לצעוק "עד מתי", אבל אף-על-פי-כן מכיוון שנמצאים ביום השבת, ש"אין עצב בו", ואדרבה: "וקראת לשבת עונג" – אין מקום לצעוק "עד מתי", שהרי צעקה זו קשורה עם הצער על הגלות!

על כך אומרים להם – אדרבה, תצעקו "עד מתי" מתוך שמחה!

ובמכל שכן וקל וחומר: אם כל עניין של תורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, הרי על אחת כמה וכמה שבנוגע למצווה רמה ונישאה כהיציאה מהגלות, יציאת כל בני-ישראל והשכינה מהגלות – בוודאי ובוודאי שצריכה להיות מתוך שמחה הכי גדולה! ומכיוון שכן, צעק "דאַלאָי גלות" מתוך "שטורעם" ושמחה גדולה!

...ולכן מכריזים עוד הפעם: "אידן, גייט אַרויס פון גלות"... [=יהודים, צאו מן הגלות!].

יש לכם שאלות וקושיות – השאירו אותם בגלות, או שתיקחו איתכם גם את השאלות והקושיות, ו"תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות", ובכל אופן, העיקר הוא – "גייט אַרויס פון גלות"...

(שם עמ' 527-528)

 ניצוצי רבי

יסודתו בהררי קודש (ב)

על דגם בית המקדש מקרטון שעשה הרבי בילדותו * מה ענה המלמד כש'נתפס' לומד תורה בתשעה באב * מעלת האותיות המרובעות * טעם אפשרי למנהג אכילת ג' פעמים מרק בערב יום הכיפורים * והמקור להנהגת הרד"ץ חן שהעדיף לקוטי-תורה שאינו מוגה * השוואת מקורות, רמזים ואסמכתאות לאורחות הרבי והתבטאויותיו * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בעקבות בעל ה'משנת חסידים'

בצעירותו (ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 149) בנה הרבי דגם של 'בית המקדש' מקרטון וחומרי עזר, אשר עמד בחדרו הפרטי. לימים התבטא (התוועדויות תשמ"ו כרך ב' עמ' 599) [והשווה 'נלכה באורחותיו' עמ' 231]:

דבר זה יכול כל אחד, גם 'בן חמש למקרא', לבחון בעצמו – כשינסה בקרטון וכיוצא בזה.

יש להצביע על הנהגתו של רבי רפאל עמנואל חי ריקי, מחבר ה'מעשה חושב' וה'משנת חסידים', כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לספריו:

"ולקחתי מיד אל יד נייר עב הנקרא קרטון ועשיתי את המשכן קטון והחצר סביב סביב לו, וכל כליו הראויים למפעלו, ויסדתי מעשיו על הכתוב ומפרשיו".

[אמנם הרבי לא קיבל את דעתו בעניין ציור המנורה (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 169), ובד בבד שיבחו בעניין נאמנותו לאריז"ל (ראה לקוטי שיחות כרך יז עמ' 516 הערה 25)].

'גניבה תורנית'

הרבי סיפר כמה פעמים (ראה ר"ד מט' אדר ראשון תשל"ג; בצל החכמה עמ' 16; ועוד):

בילדותי נכנסתי לחדרו של המלמד שלי – מלמד שהיה דר בביתנו (והיה לומד עמנו כל השנה כולה) – בתשעה באב, ומצאתיו יושב ולומד סוגיא בגמרא. שאלתיו בדרך-ארץ: הייתכן?! והשיב המלמד: בעולם האמת בין כה ילקוני. אשמח איפוא שיהיה זה על לימוד תורה (בתשעה באב).

ניתן להשוות את הדברים למה שכתוב בספר בניהו לרבי יוסף חיים – בעל ה'בן איש חי' – ברכות כד, ב (ד"ה אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה):

"שמעתי מספרים על גאון אחד שהיה לו חשק נפלא בעסק התורה, ואינו בטל מדברי תורה אפילו שיעור חמשה רגעים. ונזדמן לו פעם אבלות, והיה מחביא עצמו חדר תוך חדר ועוסק בתורה. ובהיותו נטמן לעסוק בתורה, נכנסו חבריו למקום שיושב פתאום, וראו הספר בידו ולומד בו. אמרו לו: מה אתה עושה, אָבֵל אסור בדברי תורה? אמר להם: ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים, ואם כי בודאי יקבל ביום הדין עונש על דבר זה... והוא מוכן לסבול לקבל העונש הזה ברצון יהיה מה שיהיה, כי הוא אינו יכול להתאפק לסבול צער בטלה מדברי תורה שקשה עליו".

והובאו הדברים גם בספר 'נפלאים מעשיך' פ"ג.

יצויין כי בימי השבעה לפטירת אמו (תורת מנחם כרך מא עמ' 47-46) הזכיר הרבי את הנאמר בירושלמי (מועד קטן פרק ג' הלכה ה') ש"אם היה להוט אחר התורה [נפשו חשקה ודבקה בתורה לשנות תמיד] מותר".

ולפלא – כפי שמביא הבית-יוסף (לטור יו"ד סימן שפד) ש"לא כתבוהו הפוסקים" (ולא הובא בשולחן ערוך).

והוסיף הרבי:

ולהעיר גם מהמסופר בגמרא (זבחים קב סוף עמוד ב'; וראה גם קידושין לג, א) אודות רבי אליעזר ברבי שמעון שאמר דברי תורה במקום שאינו טהור – "לאונסו שאני", "שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו", ועל דרך זה מצינו ש"לאפרושי מאיסורא שאני" (שבת מ, ב) – ולכאורה, כל זה שייך גם באבל, דזיל בתר טעמא.

[ולהעיר עוד מהנזכר באגרות קודש (כרך ז' עמ' קסא – וכן הוא ברשימת היומן ע' שסה):

ידוע הסיפור שפעם בליל ניטל, נכנס אחד לכ"ק הצמח צדק ומצאו לומד, ושאלו: "רבינו, הלוא ניטל היום". וענהו הצמח-צדק: "פעטאך! [=שוטה], מי ביקשך להתבטא". אבל בכל זאת סגר הצמח-צדק את הספר ופסק מלימודו].

אותיות מאירות

"נוסף בשנים האחרונות ריבוי בהדפסה דספרי חסידות של רבותינו נשיאינו, כולל לאחרונה במיוחד – דפוס באותיות מרובעות של הספרים שהיו מודפסים עד עתה באותיות רש"י" – אמר הרבי (תורת מנחם התוועדויות תנש"א כרך ב' עמ' 163).

ולפני כן בשנת תשמ"ה (כרך ה' עמ' 2957): "משתדלים להדר באופן ההדפסה (אותיות מרובעות דווקא)".  ובארוכה דיבר הרבי במעלת וחשיבות הדפסת ספרי חסידות באותיות מרובעות – בשנת תשמ"ט (שיחת ש"פ קדושים וב' אייר, ובהערה 151 שם):

מרובעות דווקא שדומה לכתב אשורי (אף שאינם כתב אשורי ממש). ועד כדי כך, שאפשר שזהו מהטעמים שנמנעו גדולי-ישראל בדורות שלפנינו (כהרמב"ם וכיוצא בזה) לכתוב כתב מרובע... אבל אף-על-פי-כן, מדור לדור הולך וניתוסף בהדפסת עניני תורה באותיות מרובעות – על-פי הוראתם של גדולי-ישראל, כידוע ומפורסם.

הרבי דיבר על מעלת הדפסה זו מצד התועלת כפשוטה להקל על הקורא, אבל יש לומר גם מצד מעלת קדושת אותיות אלו כשנדפסים בהם דברי תורה.

ויש לציין אודות חשיבות האותיות המרובעות, לדברים שכותב בעל 'ראשית חכמה' (שער היראה פרק ט"ו): "צריך לנהוג כבוד בכל כתב מרובע... שכיון שהאותיות האלה הם דמות כ"ב צורות קדושות שבהם נבראו כל העולמות, והאותיות התחתונות מורים על הצורות השכליות הדבקות באלהות ראוי לכבדם".

עיין שם שזהו גם באופן כ"שלא נכתב בקדושה", ועל דרך זה כתב בספר 'אור הישר' (עמוד התורה פט"ו): "ינהג כבוד בכתב מרובע" [וזהו "אפילו נכתבו שלא בקדושה"].

סעודה בערב יום הקדוש

בתורת מנחם כרך יט (עמ' 354):

מצינו שבערב יום הכיפורים יש לאכול מרק ג' פעמים.

ולכאורה אפשר לומר שמקור הדבר במסכת ברכות ד, א. "אמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן כל סעודה שאין בה שריף (תבשיל לח שיש בו מרק – רש"י ד"ה שריף) אינו סעודה".

ומכיון שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים (שולחן ערוך סימן תרד על-פי ברכות ח, ב. פסחים סח, ב. ר"ה ט, א. יומא פא, ב. וראה טור שם) הרי כשם שבשבת-קודש יש לאכול ג' סעודות, לכן כהכנה ל"שבת (שבתון)" נדרש לכל הפחות מעין אכילת ג' סעודות [אף שמעיקר הדין "ואם אכל פעם אחת ביום יצא ידי חובתו" (שו"ע אדה"ז שם סוף סעיף א ממגן אברהם], וק"ל. – ולהעיר מתורת מנחם כרך כד עמ' 156 ואילך.

הגהת ספרים רצויה?

הרבי סיפר כמה וכמה פעמים על הרד"ץ חן ע"ה שלא היה מרוצה מהגהת הלקוטי תורה מטעויות הדפוס, שעל-ידי זה נחסר מההתעסקות שכלית בענייני פנימיות התורה. וכתב (לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 540 – וראה בארוכה 'התקשרות' גיליון תתסד [תצווה תשע"א] עמ' 11):

מובן שבכלל זוהי עבודה בדרגתו של הרב דוד הירש מטשערינגאוו מה שאין כן על דרך הרוב, נוסף שאסור להיות ספר שאינו מוגה (כפסק דין השולחן ערוך)...

מדבריו משמע שבדרגתו של הרד"צ יש מקום להנהגה זו. ויש להביא דוגמה להנהגת הרד"צ ממה שכתב המהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז [ראה אודותיו 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' רסג] בהלכות תפילת שחרית דיום כיפור:

"אמר מהר"י סגל שבאותו פעם היו מכבדין אותו והיו מביאין לו מחזורים נאים להתפלל בהן, ולא רצה להתפלל בצבור כי אם מתוך מחזור וסדרים המיוחדים לצבור וגם אם זקנים הם ושחורים ומוטעים. ואמר דכך כתב רוקח שאין להתפלל אך בסדרים של הצבור משום דסתמא לשם מצווה נכתבים, שמא שאר סדרים לא נתכוון הסופר לשם מצווה כי אם להתפאר, וח"ו שמא לא נתקבל התפילה מתוכם".

וממשיך: "ואמר מהר"י סגל שגגה הוא ביד המגיהים את הספרים של הצבור שמא המסדר היה גדול יותר מהמגיה, וגם אם מלא את לבו להגיה שום סדר או רוצה להגיה כל הספר מראש ועד סוף. ודווקא דברים פשוטים ויודעים לכל טעיותם, אבל דברים דאית בהן פלוגתא חלילה ליה להגיה אליביה שום אחד מהם, אך היה מרגיל על לשונו לומר מבחוץ לפי הנראה לו ולא לכותבו בספר".

[עוד על-דבר הזהירות בהגהת ספרים – ראה גם המובא ב"המלך במסיבו' כרך א' עמ' קכו-ז]. על כל פנים ראינו הנהגת מהרי"ל שהעדיף הספרים הבלתי מוגהים על פני החדשים המתוקנים.

[לביטוי "וגם אם זקנים הם ושחורים" – יש להעיר כי בכמה הזדמנויות כגון שיחת י"ג תמוז תשל"ה, הדגיש הרבי על דבר השימוש בספרים עד שיבלו וייקרעו וכו'].

מהדורות נוספות לספרי מחברים

במכתבו מי"א אדר תש"מ להרה"ג הרה"ח מו"ה ר' טובי' שי' בלוי (הנדפס בראש ספר 'כללי רש"י') כותב הרבי:

כבכל כיוצא-בזה... תבוא מהדורא ב'... ואחר-כך ג' כו'.

על הצורך בהדפסת מהדורות נוספות לספרים כותב בעל תפארת ישראל על מסכת אבות פ"ב משנה ד' (בועז אות ב):

"וביחוד דבר זה הוא חובה על כל מחבר ספר, לעשות מהדורה [=חדשה] על החיבור ולפשפש בסדקיו העמומים והכהים... לכן הזהיר התנא שלא יתעצל אדם בחזרת לימודו לדחותו מיום ליום, והיינו דקאמר לכשאפנה אשנה וכו'.

"ומי לנו גדול מחז"ל, והרי גם רב אשי עשה מהדורה על כל הש"ס (ב"ב קנז ב), וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין, כריתות, תמורה מעילה ותמיד נחטפה השעה ולא נעשה עליהם מהדורה, ולכן באמת לשון מסכתות אלו אינם כסגנון שאר הש"ס.

[על היחס לפירוש התפארת ישראל – ראה 'המלך במסיבו' כרך ב, ובכ"מ].

לרשום החסר בעבודת ה'

באיגרת מיום כ"ז אייר תשט"ז (אגרות קודש כרך יג עמ' כט – ל) כותב הרבי:

במענה על מכתבך... ולפני אמירת הקריאת שמע [הרי מלבד ליל שבת ולילי יום טוב], תרשום לעצמך אם חסרת מה בלימודך במשך כל היום שלא לשכח למלאות החסר, וכשתעשה כל זה תשכב ולא תפחד ושכבת וערבה שנתך.

והרי זה מעין הנאמר ב'ספר חסידים' סימן כא: "חסידים הראשונים היו כותבים באגרת עונותיהם כשהיו חוטאים כדי להתודות על חטאתם וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה ולפיכך טוב לכותבם לקיים מה שנאמר 'וחטאתי נגדי תמיד'...".

וכן כתוב בראשית חכמה שער הקדושה פרק ז אות פד:

"וסדר הלילה כך הוא: קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא ויכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם, לקיים 'וחטאתי נגדי תמיד' וכן כתוב ב'ספר החסידים' (סימן כא)".

להודות על דבר לא שיגרתי

בתורת מנחם כרך לג עמ' 284 נאמר:

שאין מנהגם של ישראל (שתורה הוא) לערוך עניין של "תהלל" בגלוי על כל נשימה ונשימה, אף-על-פי שמצד הבנת העניין לאמיתתו יש בשכלו עניין ה"תהלל י-ה" בתמידיות, וטעם הדבר – כמבואר שם לפני זה על-פי מאמר הגמרא (שבת קיח, ב) "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף".

ויש להצביע על מקור מפורש בגמרא (סנהדרין מב,א) – שם עוסקת הגמרא בהנאה שיש לבני אדם ממאור הירח  ושואלת: "וליבריך [=שיברכו] הטוב והמטיב" (שכל שעה שהוא מטיב לנו במילאותה תמיד, שמוספת להאיר לעולם. רש"י)! ומתרצת – "אמר ליה: אטו כי חסר [=האם כאשר נחסר] מי מברך 'דיין האמת' דליבריך 'הטוב והמטיב'" (מי חשבינן ליה רעה לברוכי "דיין האמת" דנחשוב את מליאתה טיבותא לברוכי "הטוב והמטיב". רש"י)?!

ושוב שואלת הגמרא: "וליברכינהו לתרווייהו! ומתרצת הגמרא: כיון דהיינו אורחיה – לא מברכינן" (בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא, ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה. רש"י).

[ואולי אין הנידון דומה לכאן לגמרי שהרי באמת יש לחלק בין "אין כאן דין פורענות בחסרונה" של הלבנה; מה שאין כן בנשימה, הרי ח"ו אם תחסר נשימה כו'. אבל על-כל-פנים היסוד הוא: דבר שדרכו בדרך רגילה וטבעית – אין מברכין עליו].

אמירה לאחד – לא לזולת

"ומפורסם – שאמירתי-מענה לאחד אין בה הוראה לשני" (מכתב כ"ב כסלו תשל"ד – 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' כו; אגרות-קודש כרך כט עמ' נג).

ויש לציין למכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ – אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך ב' עמ' קמג:

"ומה שקיבלו איש מפי איש אשר שמע מרבו בלימוד פרק מיוחד, היינו מה שהשיב הרבי להחסיד ההוא [בפרט] על היחידות שלו אשר בכגון דא אין לומדים לא קל-וחומר ולא גזירה-שווה".

קבורה בעמידה

ביחידות הגר"מ אליהו בחודש אייר תשמ"ט סעיף יג נאמר: "יש מסורת אצל הספרדים שרבי מאיר בעל הנס... בטבריא ביקש שיקברוהו בעמידה... כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח".

לעצם העניין – יש לציין לשער הגלגולים למוהרח"ו הקדמה לז: "ולענ"ד כי הודה לי מורי ז"ל על ר' מאיר, שהוא קבור מעומד כמו שאומרים בני אדם".

החינוך לחדש בתורה!

בשיחתו מיום ד' אדר שני תשמ"א בעת ביקורו של האדמו"ר מבעלזא שליט"א אמר כ"ק אדמו"ר (סעיף יז):

כשמחנכים את התלמידים שגם הם יפלפלו בדברי תורה ויחדשו בתורה, הנה אף אם לפעמים אינם מכוונים כל-כך לאמיתתה של תורה, הרי זה שחש שנותנים לו את ה"גבהות" ואומרים לו שכבר הגיע הזמן שיחדש בתורה.. זה גופא מעניק לו חשק וחיוניות בלימוד.

ניתן להשוות דברים אלו למה שכתב בספר 'שבט מוסר' חלק א פרק כב (יד-טו):

"גם אל יקל בעיני האדם איזה דיבור שיכול ללמוד או איזה חידוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן, אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו, דזהו מביאו לטרוח  לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חידושים גדולים... ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחידושי תורתו, עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמד מן הזורע זרע קטן כחרדל – זורעים אותו ונעשה אילן גדול בשרשים וענפים ועלין ופירות, ונוטעים מענפיו נטיעות, עד שנעשים גנות ופרדסים לרב. ומי גרם לכל זה? שלא הקטין האדם בזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה – כך החידוש בתורה אפילו קטן... ומה טוב ומה נעים כל חידוש שיחדש האדם בתורה, אפילו חידוש קטן, להעלותו כרגע על הספר בדיו, למען יעמוד ימים רבים, שלא ישכחנו"...

 ממעייני החסידות

פרשת בשלח

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים (יג,יז)

'פלישתים' מורה על התפשטות והתרחבות ללא הגבלה (מלשון הביטוי 'מבוי המפולש', היינו שהמבוי פתוח משני צדדים, ללא מחיצות).

יש בחינת 'פלישתים' בצד הטוב – הקדושה, ויש גם בחינת 'פלישתים' בצד ההפכי. הראשון הוא שמחת הנפש בבוראה בפילוש, בגילוי ובהתפשטות גדולה; והאחרון הוא 'שמחה' של ליצנות והוללות (כמאמר רז"ל (עבודה זרה יט) "ובמושב לצים לא ישב" – אלו פלישתים). האדם מתלוצץ מכל דבר, ואין מעצור לרוחו כלל.

בראשית העבודה, כשהאדם מתחיל להתקרב לאלוקות, אל לו לגשת מיד לעבודה של שמחה בלתי מוגבלת, 'פלישתים דקדושה', כי מהתנהגות כזו עלול האדם ליפול להוללות וליצנות, ל'פלישתים דקליפה'.

זהו שאמר הכתוב, עם יציאת בני-ישראל ממצרים, בראשית דרכם: "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" – 'פלישתים' דקדושה – "כי קרוב הוא" – ל'פלישתים' דקליפה.

תחילה על האדם לעבוד את ה' מתוך קבלת עול מלכותו יתברך, ורק אחר-כך יבוא לשמחה אמיתית, ככתוב (תהילים צז): "שמחו צדיקים בה'".

(תורה אור פר' בשלח דף סא עמ' ג-ד)

וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים (יג,יח)

שהיו מזויינים בחמישה כלי זין (ירושלמי שבת פ"ו)

בכל יום חייב אדם לחוות מחדש חוויית יציאת מצרים, בשעת תפילתו. 'יציאה' זו נעשה על-ידי חמשת 'כלי הזין' המנויים במשנה (שבת פו): חרב (סייף), רומח, קשת, תריס (מגן) ואָלה.

חרב – היינו פסוקי דזמרה (מלשון זמיר עריצים). הוא סידור שבחיו של מקום והתבוננות בגדולת הבורא, ועל-ידי זה מתחיל ביטולו של היצר הרע. ככתוב (תהילים קמט): "רוממות אל בגרונם (ועל-ידי זה) וחרב פיפיות בידם".

רומח – רמ"ח התיבות של קריאת שמע, על-ידי אמירת קריאת שמע כדבעי למהווי – מבטלים את הרע מכול וכול.

קשת – הבקשות של שמונה-עשרה (ראה תרגום אונקלוס ל"בחרבי ובקשתי" – בראשית מח,כב).

תריס – הטלית והתפילין שלובשים בשעת התפילה. כי בשעה שהאדם מתאמץ להתפלל, מתגבר יצר הרע לעומתו לבלבלו במחשבות זרות; והטלית ותפילין הם תריס ומגן מפני 'אבני בליסטראות' אלה.

אלה – האלה הוא שבט שמכים בו. ובעבודת ה' – מה שאמרו רז"ל (ברכות ה) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", כי בדיבורים רכים לא ישפיע על יצרו הרע.

(לפעמים צריכים להשתמש ב'חרב' ו'רומח', המבטלים את הרע לגמרי; ולפעמים די ב'אלה', שהיא הכאה בעלמא. כי כלפי תאוות איסור יש להפעיל 'חרב ורומח', ואילו כלפי תאוות היתר די בהכאה בלבד).

(ספר המאמרים תש"ד, עמ' 100)

אז ישיר משה (טו,א)

פעם אמר הצמח-צדק: מה היתה גדולתו המיוחדת של משה רבנו בעת קריעת ים סוף? – כל ישראל היו בהתפעלות גלויה וגדולה, ואילו למשה רבינו היה "קאַלטע בראַנד" (התפעלות קרה).

וביאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: יש התפעלות גדולה ועם זה היא בקרירות, ההתלהבות אינה גלויה. וכפי שהיה במכת ברד, שהיה ברד, קרירות, "ואש מתלקחת בתוך הברד" (וארא ט,כד). ועל דרך זה – להבדיל – בקדושה: בפנימיותו של האדם הוא כיקוד אש, אך הדבר אינו ניכר כלל, לא נראית בו שום תנועה של התפעלות.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 233)

ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור (טו,כב)

הסיען בעל כורחם (רש"י)

בני-ישראל לא רצו להנתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם 'בעל כורחם'.

ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?

הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה' 'דירה בתחתונים' – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן 'הסיען' משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלית והביאם לבחינת 'מדבר שור' – שור מלשון 'ראייה', כנאמר (במדבר כד), "אשורנו ולא קרוב", היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.

זהו שכתוב בהמשך "ויבואו מרתה" – כי רק בעולם-הזה ישנה מציאות של מרירות ורע.

(תורה אור פרשת בשלח, דף סב, עמ' ב)

ראו כי ה' נתן לכם השבת (טז,כט)

הנועם והעונג שהאדם מרגיש ביום השבת תלויים במידת ההכנה והעבודה שלו בששת ימי החול. וכמאמרם (עבודה זרה ג) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

זהו "ה' נתן לכם השבת": ה' נתן בידכם את השבת. מידת הקדושה והעונג שתרגישו ביום השבת ניתנה בידכם...

(לקוטי תורה פרשת בשלח דף כ, עמ' ג)

צא הילחם בעמלק (יז,ט)

שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.

במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): "ה' יילחם לכם" ואילו במלחמת עמלק נאמר: "צא הילחם בעמלק", אתה תילחם. מהו הטעם לשינוי זה?

פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר-סיני (אלא הוא בא אחריהם) – על כן ה' הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.

בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע ומעכב מלקבל ומללמוד תורה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 145-144)

ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)

כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?

אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת "עמו" של "עמלק".

לכן תחילה נזכר רק עמלק בעצמו (הגאווה והגסות) שהוא היסוד לכל הרע. אך מאוחר יותר "נולדו" מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".

(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בשלח
ט"ו בשבט, שבת שירה

חמישה-עשר בשבט:

'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל – "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"1, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא – כמבואר בראשונים2, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"3.

הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו4: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה5.

הפירות שעדיין לא הגיעו לשליש גידולם עד ט"ו בשבט יהיו שייכים לשנת המעשר החדשה, שמתחילה בט"ו בשבט, דהיינו השנה – שנת 'מעשר שני'. בפועל, הפירות הראשונים שייכנסו לגדר זה יהיו שקדים ושסק6.

אכילת פירות:

בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות7 "[וכיוון שט"ו בשבט חל השנה ביום השבת, מקיימים את המנהג גם בהתוועדות], ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי8. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל – "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"9 – "דבש תמרים10", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'11.

יש מי שנוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'12 – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"13.

כינוסים:

התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"14.

יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו...15.

וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומיד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה – אהבת-ישראל ואחדות-ישראל – על-ידי החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצוות צדקה על-ידי אכילה ושתייה ['לחיים'], וכן על-ידי צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו16.

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"17.

שבת שירה:

שחרית – קריאת התורה: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה18.

בבית חיינו נהוג לנגן ב"והמים להם חומה... ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק". בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים"19.

קוראים כרגיל לפי הטעמים, גם בתיבת 'מחר' (יז,ט)20.

קוראים21 בסוף הפרשה: "תמחה את זֶכר, ואחר-כך זֵכר22 עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט23].

הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)24.

אין אומרים 'אב הרחמים'25.

המנהג הוא לאכול בשבת שירה 'שוואַרצע קאַשע'26 [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות27) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן:

בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע28:

"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל29] קבע מנהג30, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים31 קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים32 והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.

המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קַאשֶע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים33, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ע"כ.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

יום ראשון
ט"ז בשבט

מוצאי שבת קודש:

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה34 – הלילה, עד השעה 11:15.

____________________

1)    פרש"י ורע"ב ריש ראש-השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חודשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש-השנה פ"א ה"ב.

ראה הדעות ביחס לשיעור 'חנטה', 'הבאת שליש' ו'עונת המעשרות' בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.

לא ניתן להפריש תרו"מ מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת.

2)    מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.

3)    כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 189]. כל הקטע לקוח מ'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948.

4)    אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה לקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.

5)    ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.

6)    בפירות ה"מביאים שליש" סמוך מאוד לט"ו בשבט יש להיזהר מתערובת. אם אירעה, ראה בס' 'משפטי ארץ – תרו"מ' פ"ח ס"ז-ח, ובקונטרס 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) עמ' 138 (בפרי-האדמה הולכים לפי תאריך הלקיטה, ור"ה שלהם היה ב-א' בתשרי).

7)    מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. לקראת ש"ק ט"ו בשבט תשמ"ט אמר הרבי: "...בכלל, אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [-כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו, בתוך הסעודה וכיוצא-בזה. משא"כ בשנה זו, כיוון שט"ו בשבט חל ביום השבת, השבת הראשונה לאחרי התחלת שנת הארבעים מההילולא – מציעים, ובבקשה שיפרסמו בכל מקום ומקום: ביום ט"ו בשבט יעשו התוועדות כללית... בכל מקום ומקום, ועאכו"כ באה"ק... ויקיימו שם גם ברבים המנהגים של ט"ו בשבט – אכילת פירות וכיו"ב (נוסף לזה שכ"א עושה בביתו הפרטי, באווירה ביתית). וכמובן שבהזדמנות זו ידברו וילמדו דברי תורה... וגם להוסיף בקבלת החלטות טובות..." (ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 209, ובלה"ק – התוועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 225).

8)    'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.

9)    עקב ח,ח.

10)  רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].

11)  תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.

12)  נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.

13)  לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.

14)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.

15)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241 (הפירוט שם אינו שייך בקביעות זו).

16)  שם עמ' 222 ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב ב'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.

17)  אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' – לקוטי-שיחות כרך ו עמ' 312, עיי"ש.

18)  ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; ומאז שהחל לשבת בקרה"ת (תשל"ח) עמד מ"ויושע" עד גמר שירת מרים.

19)  מפי הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן.

אדה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו ע' 38, ובלה"ק בס' התולדות אדה"ז ח"ד עמ' 1070 משיחה בסעודת ליל שש"פ תש"ו).

20)  אף שהיא מה'מקראות שאין להם הכרע' – ראה 'התקשרות' גיליון תמו וגיליון תנ, הן ע"פ מנהג ישראל והן ע"פ מכתב הרבי הנוגע בנושא זה.

21)  ספר המנהגים שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.

22)  הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.

23)  וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף – מועדים' (ה) עמ' 259.

24)  ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. ובשיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה, והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" – ומנהג חב"ד שם כהספרדים].

25)  לוח כולל-חב"ד וספר-המנהגים עמ' 16, ע"פ סידור אדמוה"ז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357, ובמהדורה החדשה ח"ד (!) עמ' תכו) סי' קלא ס"ח.

26)  ספר-המנהגים עמ' 72. לוח כולל-חב"ד. המקור - היום-יום, י"ז בטבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).

27)  משנה-ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.

28)  ספר-השיחות תש"ב עמ' 73.

29)  'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.

30)  בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 – בלתי מוגה). ובלקוטי-שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה – כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע – כך נדפס בס' היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בחוברת 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'). וראה להלן הערה 33.

31)  והכוונה גם לילדות – כדמוכח מקריעת ים-סוף ('התוועדויות' תשמ"ז שם, הערה 115).

32)  ראה שמות רבה כא,י.

33)  והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה – מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת-שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].

"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד – לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי-חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" – ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222.

34)  ובדיעבד - עד סוף הלילה בלבד, כיוון שי"ח שעות אח"כ (כדעת החתם סופר) מסתיימות ביום ראשון מבעוד-יום.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)