נושאים נוספים
	התקשרות 961 - כל המדורים ברצף
	"שובה ישראל עד ה' אלוקיך", והכן עצמך לקבלת משיח צדקנו!
	השפעת יוסף למלכות משיח
	ארגון אקדמאים יוצאי רוסיה (שמי"ר)
	פרשת ויגש
	הלכות ומנהגי חב"ד

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

"יוסף" – מסמל לימוד תורה, 'תלמוד'.

"יהודה" – מסמל קיום מצוות, 'מעשה'.

"ויגש אליו יהודה" – יהודה ('מעשה') ניגש אל יוסף ('תלמוד') כדי לקבל ממנו השפעה, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".

"ויאמר בי אדוני" – תומשך בי השפעתו של יוסף.

אולם רק עתה (בזמן עבודת הבירורים) תלמוד גדול; אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח (גמר ושלימות עבודת הבירורים) תתגלה מעלת המעשה ויהיה מעשה גדול – בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן לעתיד-לבוא מלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא, לא משבט יוסף.

(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 191)

* * *

מפרש הרב המגיד ממעזריטש:

אדם המתפלל לה' ומבקש על מילוי צרכיו הגשמיים, יהיה עיקר כוונתו שימלא הקב"ה את בקשתו למענו יתברך, שתימשך ברכה והשפעה לחלק הבורא הנמצא בתוכו. תפילה כזו מתקבלת ואין השטן מקטרג עליה, שהרי כוונת המתפלל היא לשם-שמים.

זהו שרמז הכתוב:

"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ('יהודה') ניגש אל ה' ועומד לפניו בתפילה,

"ויאמר בי אדוני" – עליו לכוון שיש בתוכו ('בי') חלק של 'אדוני': נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה", ולמענה הוא מבקש ומתפלל. אזי,

"ואל ייחר אפך בעבדך" – כי לא יקטרגו על תפילתו.

(אור-תורה בראשית, דף יט ע"ב)

* * *

"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ניגש אל 'יוסף הצדיק' שבדורו לקבל ברכתו,

"ויאמר בי אדוני" – תחילה הוא מבקש שתיכנס בו השפעתו הרוחנית של הצדיק, דבר המביא לידי קירוב וייחוד מסויים בינו לבין הצדיק. רק לאחר מכן,

"ידבר נא עבדך דבר" – הוא מבקש ברכה לעצמו בענייניו הפרטיים. אולם גם לאחר התקרבות זו עדיין הוא מרגיש את מיעוט ערכו לגבי הצדיק. לכן הוא ממשיך,

"ואל יחר אפך בעבדך" – על שהוא מבזבז זמנו של הצדיק ומטרידו בענייניו הפרטיים שהם בבחינת חסרי ערך לגבי הצדיק,

"כי כמוך כפרעה" – 'פרעה' רומז למידת מלכותו יתברך (ראה זוהר חלק ב' לד), וצדיקים דומים לבוראם; כשם שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד והוא סובל את כל בריותיו, כן גם הצדיק.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויגש תשי"א. תורת מנחם התוועדויות כרך ב, חלק ראשון עמ' 161)

* * *

כשניגש יהודה אל יוסף היה מוכן למלחמה, כנאמר במדרש (רבה) כאן – "ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, כמה דאת אמר וייגש יואב והעם אשר עמו למלחמה".

יהודה היה מוכן לסכן את עצמו במלחמה כדי להציל ילד יהודי אחד, אשר הוא היה אחראי לשלומו – "כי עבדך ערב את הנער" (פסוק לב).

ללמדך: הורים, שהם האחראים לחינוכו של כל אחד ואחד מילדיהם, חייבים למסור את נפשם בעבור ילדיהם, כדי שהם יקבלו חינוך יהודי טהור.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 95-94)

לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת... (מד,כב) ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון (מד,כט)

ועזב את אביו ומת: ...דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה. וקרהו אסון: שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י)

בפסוק כ"ב מביע יהודה לפני יוסף את חשש השבטים מירידת בנימין למצרים, ואילו בפסוק כ"ט הוא מביע את חששו של יעקב אביו מפני ירידת בנימין למצרים.

מנין לרש"י, שהחשש של השבטים (באומרם "ועזב את אביו ומת") היה מחמת מיתת אמו בדרך, ואילו חששו של יעקב (באומרו "וקרהו אסון") היה בגלל "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"?

חששו של יעקב היה מבוסס על כך שאחיו ואמו של בנימין מתו ב"דרך": יוסף נטרף (לפי דעתו של יעקב) מחיות רעות המצויות בדרך, ורחל מתה בדרך. לכן מפרש רש"י שחששו של יעקב היה משום שבעקבות שני מאורעות אלה, ה"דרך" היא "שעת סכנה" לבנימין (וראה לעיל פרשת מקץ (מב,ד) על הפסוק "פן יקראנו אסון").

אך השבטים, שידעו את האמת שיוסף לא מת בדרך, חששם היה מבוסס על מאורע אחד בלבד – מיתת רחל בדרך. לכן מפרש רש"י שזה היה בגדר "דאגה" בעלמא: "דואגים אנו שמא ימות".

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 218)

עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)

מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו... (רש"י)

מנין ששלח לו יין?

"חמר" פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי – "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופירש רש"י – "יין חזק". ובלשון הגמרא – "חמרא" הוא גם חמור וגם יין.

וכיוון ש"חמרים" כאן חסר כתיב (בלי "ו"), רומז לנו הכתוב ששלח (נוסף על החמורים) גם יין ישן הנקרא "חמר".

(אור-התורה בראשית, כרך ה, עמ' 1976)

* * *

המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה", שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים.

לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל על עצמו עול תורה כחמור למשא, כנאמר (בראשית מט), "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י, "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

זהו מה שנאמר (שם), "אוסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור-התורה, כרך ה, דף תתקפט)