נושאים נוספים
	התקשרות 961 - כל המדורים ברצף
	"שובה ישראל עד ה' אלוקיך", והכן עצמך לקבלת משיח צדקנו!
	השפעת יוסף למלכות משיח
	ארגון אקדמאים יוצאי רוסיה (שמי"ר)
	פרשת ויגש
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד ייתכן שעל "מלך בבל" נבוכדאצר הרשע, נאמר הלשון "סמך" שפירושו – עזר וסיוע?! * בדורנו זה, עיקר ההדגשה בתענית עשרה בטבת היא בעניין "סומך נופלים", לחזק ולעודד את רוחם של בני-ישראל על-ידי הדגשת מעלת כל-אחד-ואחד * כולל ובמיוחד, חיזוק ועידוד על-ידי האמונה בביאת המשיח וביטחון גמור ש"הנה זה (משיח צדקנו) בא!" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. "בחודש העשירי בעשור לחודש... סמך מלך בבל אל ירושלים"¹, ובלשון הרמב"ם², "עשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" – המאורע הראשון שהביא להשתלשלות מאורעות שאר הצומות הקשורים עם החורבן והגלות (י"ז תמוז – שבו הובקעה העיר, ותשעה באב – שבו נחרב בית-המקדש, וצום גדליה – שבו נהרג גדליה ונכבה גחלת ישראל הנשארת כו'), ולכן יש בו חומר לגבי שאר התעניות, ש"אפילו³ היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו¹ בעצם היום הזה"⁴.

וצריך להבין:

למה נאמר בכתוב זה⁵ (והועתק ברמב"ם⁶) "סמך" מלך בבל אל ירושלים", "סמך" דייקא, שהוא מלשון "עזר וסיוע", כמו "סומך נופלים" – בה בשעה שמדובר אודות המצור על ירושלים, התחלת (שכולל כל ההמשך ד)החורבן והגלות?!

ויש לומר הביאור בזה:

בפסוק זה (ביחזקאל) – שעיקרו (לא סיפור המאורע, שכבר סופר לפני-זה, במלכים וירמיהו, אלא) כתיבת המאורע לדורות, "כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה" – נתבאר התוכן (הפנימי) דכללות עניין החורבן והגלות, שאינו (עונש לשם נקמה חס-ושלום) אלא בשביל עלייה גדולה יותר, שזהו התוכן ד"סמך... אל ירושלים", מלשון "סומך נופלים" – שיתוסף בירושלים (שרומז גם על בני-ישראל) עילוי גדול יותר ויותר שלא בערך לגבי המעמד ומצב שלפני-זה.

וזהו גם הפירוש ורמז ב"סמך מלך בבל אל ירושלים"⁷ – שגם הפעולה דמלך בבל, נבוכדנאצר הרשע, שעשה מצור על ירושלים ("הביאה במצור ובמצוק"), היא עזר וסיוע ("סומך נופלים") לישראל, כי, מלך בבל [נוסף לכך שמצד עצמו אינו יכול לעשות מאומה כיוון שאינו אלא "כגרזן ביד החוצב"⁸] אינו יכול לעשות מצור על ירושלים. ירושלים היא עירו של הקב"ה, "עיר אלוקינו"⁹, "קריית מלך רב"¹⁰, ועיר הבירה של בני-ישראל, "קריית חנה דוד"¹¹, בניו של הקב"ה, ומובן וגם פשוט, שמלך בבל אינו יכול לפגוע חס-ושלום אפילו בחומת ירושלים, ועל-אחת-כמה-וכמה בירושלים עצמה, ובבית-המקדש. ובהכרח לומר שפעולתו של מלך בבל היא עזר וסיוע לבני-ישראל.

אלא שבימים ההם היה העזר והסיוע באופן שבגלוי ובחיצוניות היה מצור, עד לחורבן וגלות, כדי לתקן החטא וכו', אבל בימינו אלה, שמאז כילה חמתו בבית-המקדש, ולאחרי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"¹², ולאחרי כל הגזירות והשמדות רחמנא ליצלן ורחמנא ליצלן שסבלו בני-ישראל באריכות וקושי הגלות האחרון. ובפרט גזירת השואה בדור האחרון, בוודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלימות, "די והותר" – נעשה העניין ד"סמך מלך בבל" אך ורק באופן של טוב הנראה ונגלה לעיני בשר, ובלשון חז"ל¹³ שהקב"ה אומר לישראל "בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי¹⁴ לא עשיתי אלא בשבילכם...הגיע זמן גאולתכם"!

ובדורנו זה (ובפרט בשנה זו "הי' תהא שנת נפלאות אראנו") צריכה להיות עיקר ההדגשה בתענית דעשרה בטבת – שעניינו (ככל התעניות) "לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה"¹⁵ – בעניין "סומך נופלים", לחזק ולעודד את רוחם של בני-ישראל על-ידי הדגשת מעלתו של כל-אחד-ואחד מישראל, ואהבת הקב"ה אליו באיזה מעמד ומצב שהוא, שלכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו עד עתה, יכול וצריך לקיים תורה ומצוות בשלימות, כולל ובמיוחד – החיזוק והעידוד על-ידי האמונה בביאת המשיח וביטחון גמור ש"הנה זה (משיח צדקנו) בא"¹⁶, וההוספה בהכנה לביאתו על-ידי התשובה וקיום התורה ומצוות, ובלשון הכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"¹⁷, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, והכן עצמך ובני ביתך לקבל פני משיח צדקנו הבא בקרוב ממש"¹⁸.

ב. ועניין זה (הדגשת מעלתם של ישראל ואהבת הקב"ה אליהם, והאמונה בביאת המשיח) מודגש בכללות הנהגת יום התענית (כולל ובמיוחד עשרה בטבת, שהוא הראשון (בסדר המאורעות) לד' התעניות) – בקריאת התורה, בהפטרה ובתפילה:

בקריאת התורה:

ביום התענית קורין בתורה¹⁹ (בשחרית ובמנחה) י"ג מדות הרחמים, שעל זה ביארו ופירשו חז"ל²⁰ "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה²¹ ואני מוחל להם", "ברית כרותה לי"ג מדות (אם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם) שאינן חוזרות ריקם, שנאמר²² (בהמשך קריאת התורה דיום התענית) הנה אנוכי כורת ברית".

וסיום וחותם הקריאה: "נגד כל עמך אעשה נפלאות²³ אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם וגו'"²² – "נפלאות אראנו".

בהפטרה:

בתחילת הפטרת יום התענית נאמר²⁴ "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שהקב"ה "מצוי" ו"קרוב" לכל-אחד-ואחד מישראל, כולל זה שאומרים לו "יעזוב (לשון עתיד) רשע דרכו גו'"²⁵, וביודעו שהקב"ה "מצוי" ו"קרוב" (גם) אליו, אזי יעזוב רשע דרכו גו' וישוב אל ה' וירחמהו כי ירבה לסלוח".

וממשיך בכתוב²⁶ "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'":

אם יבוא בשר ודם ויאמר שצריכים לומר לרשע דברים קשים, לעשות את חשבון העוונות ולהסיק שהעונש על זה הוא כך וכך – אומר הנביא בשמו של הקב"ה "לא מחשבותי מחשבותיכם", "אין שוקלין (חשבון העוונות) אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע כו'", ולא על-פי דעתו ומחשבתו של בשר ודם: "ולא דרכיכם דרכי", דרכיו של הקב"ה, "אב הרחמים", הם "דרכי נועם ודרכי שלום", בסבר פנים יפות, שמחה וטוב לבב²⁷.

והמשך ההפטרה – "כה²⁸ אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות":

דבריו של הקב"ה ("כה אמר ה'") לעורר את ישראל לקיום התורה ומצוות ("שמרו משפט ועשו צדקה") אינם על-ידי איומים רחמנא ליצלן ורחמנא ליצלן של עונש, אלא, "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות", כלומר, כיוון שתיכף ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה, צריכים להתכונן אליה על-ידי זה ש"שמרו משפט ועשו צדקה", ולכן, "אשרי אנוש יעשה זאת גו' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע"²⁹ – שגם הדרך ל"סור מרע" היא על-ידי הדגשת הטוב והחיוב שבדבר, "אשרי אנוש יעשה זאת וגו'".

וסיום ההפטרה בעניין הגאולה – "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי"³⁰, לא רק באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"³¹, אלא גם (ובעיקר) הקרבת הקורבנות כפשוטם, וחותם: "נאום אד' ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו"³², שגם אלה שהם "נדחי ישראל" (ברוחניות) מקבצם הקב"ה, ולא רק בתור חלק מכלל ישראל ("נדחי ישראל"), אלא גם הקיבוץ דכל יחיד ויחיד ("עוד אקבץ עליו לנקבציו"³³), וכמו שכתוב³⁴ "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל".

ובתפילה:

לכל לראש – בתפילה המיוחדת שמוסיפים ביום התענית – אמירת הסליחות (וכן ברכת עננו³⁵), שבהתחלת סליחות עשרה בטבת אומרים הפסוקים "כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות"³⁶ "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו"³⁷, "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו"³⁸.

והביאור בסדר הפסוקים כפי שנקבעו בסליחות בסדר זה דווקא – שב' הפסוקים "כי עם ה' החסד גו' והוא יפדה את ישראל גו'" אינם נאמרים בסמיכות זה לזה, כסדרם בספר תהילים, אלא מפסיקים ביניהם בפסוק "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו" – שמבקשים מהקב"ה (ובטוחים שהקב"ה שהוא "שומע תפילה" ימלא הבקשה) שתחילה יפדה את ישראל מ"כל צרותיו"³⁹, ולכל לראש מהצרה הכי גדולה של הגלות, ואחר-כך "והוא⁴⁰ יפדה את ישראל מכל עוונותיו", היינו, שיגאל את ישראל (אפילו) לפני שיעשו תשובה⁴¹, "גם העוון לא יעכב הגאולה כי הוא יפדה את ישראל מן העוונות"⁴².

ובלשון הכתוב בפסוקי "מי א-ל כמוך"⁴³ (שמכוונים כנגד י"ג מדה"ר⁴⁴) – "מי א-ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא": "לשארית נחלתו", "אותם שישארו מחבלי המשיח"⁴⁵ (ובסגנון שלעיל: "אוד מוצל מאש") – "אינו עומד על הפשע להשגיח בו לשלם עליו גמול, אלא עובר על הפשע והולך להלאה כאילו לא יראנה"⁴⁵ "אותם שיישארו בבוא הגואל ... אף-על-פי שיהיו חייבים שלא יצאו מהגלות לרוע מעשיהם שעשו, לא יפנה לעד אל מעשיהם, כי חפץ חסד הוא... וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה"⁴⁶.

ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי ש"כלו כל הקיצין", וגם עשו תשובה, הרי בוודאי שתיכף ומיד צריך-להיות קיום בקשת בני-ישראל "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו"⁴⁷.

ונוסף לזה, גם בתפילה שמתפללים בכל יום (שביום התענית, "יום רצון לה'"⁴⁸, מיתוסף בה עילוי גדול יותר⁴⁹) – הנה:

תפילת העמידה (עיקר התפילה) היא באופן של סמיכת גאולה לתפילה⁵⁰ (על-דרך עניין "סומך נופלים"),

והתחלתה במעלתם של ישראל – החל מההקדמה "אד'⁵¹ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"⁵², שהקב"ה הוא הפותח שפתיו של האדם, ועד "שה'⁵³ מדבר בו ממש על-ידי פיו של האדם... (ש)הפה הוא רק הכלי שיומשך על-ידו ויתגלה ("ופי יגיד", "יגיד הוא לשון המשכה") דיבורו יתברך"⁵⁴.

ולאחרי הקדמה זו מתחילים התפילה ב"אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", ה"אבות" דכל-אחד-ואחד מישראל, ולכן, ו"מביא גואל לבני בניהם",

וגם בהמשך התפילה מבקשים כמה פעמים על הגאולה – "ברוך אתה ה' גואל ישראל"⁵⁵, "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה", "ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון".

ולאחרי התפילה אומרים בנפילת אפיים "לדוד⁵⁶ אליך ה' נפשי אשא"⁵⁷, ומסיימים בפסוק "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו", ולאחרי-זה מוסיפים הפסוק "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו"⁵⁸, ובסדר זה דווקא, "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו", ואחר-כך "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו", כנ"ל.

ג. ויהי-רצון – והוא העיקר – שמהדיבור, התפילה והבקשה על הגאולה נבוא לקיום במעשה בפועל באופן של סמיכת גאולה לתפילה סמיכות ממש ללא הפסק כלל.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויחי – ועשרה בטבת ייהפך לשמחה – ה'תנש"א – מוגה.

התוועדויות תנש"א, כרך ב, עמ' 121-126)

____________________________

1)     יחזקאל כד,א-ב.

2)     הל' תעניות פ"ה ה"ב.

3)     אבודרהם הל' תעניות, הובא בב"י לטואו"ח סתק"נ.

4)     ראה בארוכה לקו"ש חכ"ה עמ' ,267 ועוד.

5)     דלא כבשאר הכתובים: "בא נבוכדנאצר מלך בבל...על ירושלים" (מ"ב כה,א. ירמיה נב,ד).

6)     שמכל הפסוקים בחר להביא הפסוק שבו נאמר הלשון "סמך", אף שלא מעתיק לשון הכתוב, כי אם, בשינוי והוספה.

7)     ובהדגשה יתירה בלשונו של הרמב"ם – "סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק".

8)     ראה סהמ"צ להצ"צ מצוות מילה פ"ג. ד"ה מים רבים תשי"ז פ"ד. ובכ"מ.

9)     תהילים מח,ב.

10)   שם,ג.

11)   ישעיה כט,א.

12)   תניא רפל"ז.

13)   יל"ש ישעיה רמז תצט.

14)   כולל גם הפעולה דמלך בבל שאינו אלא כגרזן ביד החוצב בו.

15)   רמב"ם הל' תעניות רפ"ה.

16)   שה"ש ב,ח. וראה שהש"ר עה"פ (פ"ב,ח (ב)).

17)   אג"ק שלו ח"ה ס"ע שסא ואילך, שעז ואילך, תח ואילך ועוד.

18)   "היום יום" – ט"ו טבת.

19)   נוסף על אמירתן בציבור בתפילה (בשחרית ובמנחה), כבכל יום שאומרים תחנון, ועאכו"כ ביום התענית, שמעלת היחיד היא כמו מעלת הציבור (כמובן ממ"ש בהפטרה "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" שביום התענית הקב"ה "מצוי" ו"קרוב" גם להיחיד, כמו בעשרת ימי תשובה (ר"ה יח,א. וש"נ)). וביתר שאת וביתר עוז בציבור.

20)   ר"ה יז,ב.

21)   ומנהג ישראל שלפני השליח-ציבור (בעל-קורא) מכריזים כל הקהל – כל יחיד ויחיד – י"ג מדה"ר בקול רם, ואח"כ חוזר גם השליח-ציבור.

22)   תשא לד,י.

23)   "פירוש למעלה מן הטעם ודעת, וכמו שאמר דוד ליהונתן נפלאתה אהבתך וגו', כי ע"י יגמה"ר שהמשיך משה רבינו ע"ה נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקב"ה עם ישראל לעורר את האהבה, וסלחת כו', שלא יהיו עוונותיכם מבדילין כו' כי חלק ה' עמו" (לקו"ת ניצבים מד,ב).

24)   ישעיהו נה,ו.

25)   שם,ז.

26)   שם,ח.

27)   להעיר מהמשך ההפטרה – "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" (שם, יב).

28)   שם נו,א.

29)   שם,ב.

30)   שם,ז.

31)   הושע יד,ג.

32)   ישעיהו שם,ח.

33)   ראה שיחת צום גדליה תנש"א זו ס"ד.

34)   שם כז,יב.

35)   שבה מבקשים "אל תפן אל רשענו... היה נא קרוב לשוועתנו... טרם נקרא אליך עננו".

36)   תהילים קל,ז.

37)   שם כה,כב.

38)   שם קל,ח.

39)   ויש לומר, שזהו גם הפירוש בפסוק "כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות" – "הרבה גו' פדות" דייקא, כלומר, פדות מכל הצרות, ולכל לראש מצרת הגלות (דאל"כ אין זה "הרבה גו' פדות") ואח"כ "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". כבפנים.

40)   "והוא" (לשון נסתר) דייקא, כי, סדר זה (הפדייה מהגלות ואח"כ הפדייה מהעוונות) הוא מצד דעתו ומחשבתו של הקב"ה, ש"לא מחשבותי מחשבותיכם", בהעלם (לשון נסתר) מדעתו ומחשבתו של בשר ודם.

41)   ראה איכ"ר בסופו (פ"ה, כא): "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא, השיבנו, אמר להם, שלכם הוא, שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם נאום ה', אמרה לפניו, רבש"ע, שלך הוא, שנאמר שובנו אלוקי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה" (וראה גם מדרש תהילים פה, ושם מסיים: "אלא שנינו כאחד, שנאמר שובנו אלוקי ישענו").

42)   מצו"ד עה"פ.

43)   מיכה ז,יח ואילך.

44)   זח"ג קלא,ב. סידור אדמוה"ז בסדר תשליך.

45)   מצו"ד עה"פ.

46)   רד"ק עה"פ.

47)   ולאח"ז תהיה גם התשובה בתכלית השלימות – כמרומז בדיוק הלשון "יפדה... עוונותיו", די"ל שרומז גם על פדיית העוונות להוציאם מלעו"ז ולהעלותם לקדושה – "זדונות ("עוונותיו", ש"עוון" הוא במזיד (יומא לו,ב)) נעשו לו כזכויות" (שם פו,ב). ויתירה מזה: "זכיות" ממש, ועד לסוג נעלה יותר של "זכיות" (ראה דרמ"צ קפו,א ואילך. ועוד). "כזכיות" (בכ"ף הדמיון) למעליותא.

48)   ישעיהו נח,ה. וראה אגה"ת ספ"ב.

49)   ע"ד מארז"ל (זבחים צא, רע"א) "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידים לא אהנאי" (בתמיה).

50)   ברכות ד,ב.

51)   תהילים נא,יז.

52)   שהיא חלק מהתפילה – "כיוון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפילה אריכתא דמיא" (ברכות שם).

53)   לקו"ת שה"ש מא,א. ובכ"מ.

54)   ולהעיר, שכיוון שבטלה תקנת עזרא שבעל קרי אסור בתפילה עד שיטבול והעמידו הדבר על הדין שמותר להתפלל בלא טבילה (שו"ע אדמוה"ז או"ח ר"ס פח) – נמצא, שהעניין ד"אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", "שה' מדבר בו ממש". הוא גם במעמד ומצב שלפני הטהרה, מצד מעלתו של כאו"א מישראל בכל מעמד ומצב שהוא.

55)   לאחרי הבקשה "סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". "והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל. מאחר שביקשנו סלח לנו מחל לנו, ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד. כמו שאנו מברכים בא"י גואל ישראל" (אגה"ת פי"א).

56)   תהילים מזמור כה.

57)   זח"ב רב,ב. אבודרהם. סידור האריז"ל. ועוד.

58)   ראה שער-הכולל פי"א ס"ח: "בסידור האריז"ל זלקווא לא נמצא זה הפסוק בסיום נפ"א. ואדמו"ר הוסיפו* מטעם המבואר בפע"ח שער נפ"א פ"ב". [*) להעיר, שהוספת פסוק זה בסיום נפ"א נמצא גם בסידור בית-תפילה וסדר דברי הימים להר' משה זכות – אמסטרדם תע"ב].