נושאים נוספים
	התקשרות 956 - כל המדורים ברצף
	על-ידי 'העלאה' ועבודה מלמטה, נמשכות הברכות בגשמיות ורוחניות
	כי הרחיב – בניין נצחי
	תל תלפיות בענייני הכלל והפרט
	פרשת תולדות
	בקשה ב'שומע תפילה' / עלייה עבור הילדים / ברכת הפטרה
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 956, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, ב' בכסלו ה'תשע"ג (16.11.2012)

  דבר מלכות

על-ידי 'העלאה' ועבודה מלמטה, נמשכות הברכות בגשמיות ורוחניות

שייכות "עשר הברכות" שנתברך יעקב אבינו עם "עשרה מאמרות שבהם נברא העולם" ועשרת הדיברות * כוונת הבריאה שיהודי יאיר את אור התורה בעולם, ולכן גם זוכה להשפעת ברכה במספר עשר * מכיוון שאנו קרובים לגאולה הרי שהגיע הזמן שיקוימו ברכות יעקב גם בגשמיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על¹ הפסוק² "ויתן לך", איתא במדרש³ שיעקב נתברך ב"עשר ברכות" "כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם".

כאשר התורה אומרת "כנגד", הרי בוודאי, שהעניינים משתווים לא רק במספרם, אלא גם שעניינים אלו יש להם שייכות זה לזה, ומצד השייכות שישנה בין העניינים עצמם, משתווים הם גם במספרם.

אלא שמכיוון שאופן השגתנו בהבנת עניין היא מן המאוחר אל המוקדם (תחלה מבינים אנו את העניינים המאוחרים, ולאחרי זה – את המוקדמים), מן המסובב אל הסיבה ומן הקל אל הכבד, לכן, בכדי לבוא לידיעה שהעניינים עצמם (הסיבה והמוקדם) יש שייכות ביניהם, הרי זה על-ידי זה שאנו רואים שהם משתווים במספרם (המסובב והמאוחר), שזהו מן הקל אל הכבד.

כדי להבין את שייכות העניינים, יש צורך בהכרה במהות העניין, ואילו את ההשתוות במספר – רואה כל אחד. על זה אין צורך בהתבוננות במהותם ובאיכותם של העניינים, אין זה אלא שבשעה שמונים אותם רואים שהמספר שווה בשני העניינים.

ועל-ידי-זה שאנו רואים שהם משתווים במספרם, מבינים אנו שעניין זה בא מצד זה שהעניינים עצמם שייכים זה לזה⁴.

ב. דוגמא לדבר: איתא⁵ שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים. והרי אין הפירוש בזה שכל השייכות היא רק במספר, אלא העניינים עצמם שייכים זה לזה. תרי"ג מצוות הן אברי הנפש, שמהן נמשך חיות באברי הגוף⁶.

וכמבואר⁷ על הפסוק⁸ "תמים תהיה עם הוי' אלוקיך", שעל-ידי התמימות ושלימות בהתרי"ג מצוות, נעשית תמימות באברי הנפש, שמהם נמשך תמימות בתרי"ג אברי הגוף, שיהיה בהם חיות וחיזוק⁹.

וכיוון שכל אבר נמשך ממצווה מסויימת, במילא בהכרח שיהיו שווים גם במספרם.

ג. וכן הוא גם בעניין "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש"¹⁰, דאיתא על זה¹¹ שהעשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדברות, הרי אין הפירוש שכל השייכות היא רק בזה שהם שווים במספרם, אלא הם שייכים מצד עצם עניינם.

והיינו לפי שכל ההתהוות – שעל-ידי העשרה מאמרות – היתה על-ידי התורה ובשביל התורה, כמאמר¹² "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", ועד שבא יום השישי, שישי בסיוון, היום דמתן-תורה – היו שמים וארץ מתמוטטים¹³, וכשהגיע היום דמתן-תורה, אזי "ארץ וגו' ושקטה"¹⁴, שנעשה קיום בהבריאה.

ולכן משתווים הם במספרם, כי הם שייכים זה לזה מצד עניינם, כיוון שהמציאות של העשרה מאמרות באה בשביל עשרת הדברות, וכוונת מציאותם היא – שיאירו את הנבראים שנבראו מהעשרה מאמרות, על-ידי-זה שימשיכו בהם את העניינים של עשרת הדברות¹⁵.

ד. על-ידי-זה שיהודי מקשר את העשרה מאמרות עם עשרת הדברות, היינו שהוא מאיר את העולם באור התורה – אזי נמשך ליהודי רוב השפעה בגשמיות וברוחניות, כמו שכתוב¹⁶ "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", כל הברכות המנויות בפרשה.

וכיוון שקבלת ההשפעות היא מצד זה שהמשיך את עשרת הדברות בהעשרה מאמרות – במילא גם ההשפעה שמקבל היא במספר עשר.

וזהו שיעקב נתברך בעשר ברכות, כנגד העשרה מאמרות.

ה. ובזה יובן גם מה שכתוב בזוהר¹⁷ ששאלו את ר' אלעזר: מדוע ברכות יעקב לא נתקיימו וברכות עשו נתקיימו? והשיב ר' אלעזר: "יעקב נטל לעילא (למעלה), עשו נטל לתתא (למטה)".

ויובן על-פי מה שכתוב¹⁸ "צדקתו עומדת לעד": צדקה, חסד ומצוות בכלל, שמקיימים עתה (שזהו עניין עבודת הבירורים¹⁹) – "עומדת לעד". על-ידי קיום המצוות נמשך אור באצילות, אבל האור הוא "כמונח בקופסא"²⁰, כמו אבנים טובות ומרגליות שמצניעים אותם בתיבה, והתגלותו תהיה לעתיד – "עומדת לעד".

כיוון שהברכות באות מצד קיום המצוות, לכן, כשם שגילוי האור שנפעל על-ידי המצוות הוא לעת עתה בהעלם – "כמונח בקופסא" – כן הוא גם בהברכות, שלעת עתה הרי הם בהעלם.

אבל לעתיד-לבוא –  מסיים הזהר – יטול יעקב גם "לתתא", "יתאביד עשו מכולא" ו"יטול יעקב לעילא ותתא... עלמא דין ועלמא דאתי". ומתאים גם-כן להנ"ל: כשם שהגילוי אור הנפעל על-ידי המצוות יתגלה לעתיד-לבוא אפילו בגשמיות, שזהו החידוש שלעתיד-לבוא, שהגשמיות לא יעלים, ואדרבה – כן הוא גם-כן בעניין הברכות, ש"יתאביד עשו" מעלמא תתאה, וברכות יעקב יקויימו גם בעולם הזה, בגשמיות.

ו. איתא בכתבי האריז"ל²¹, והובא במגן-אברהם²² להלכה, שבערב שבת יש לטעום מהמאכלים של שבת, כמו שכתוב²³ "טועמיה חיים זכו".

וכיוון שלפי החשבון ד"שיתא אלפי שני הווה עלמא"²⁴ הנה עתה הוא כבר ערב שבת אחר חצות²⁵ – צריכים כבר להיות העניינים שלעתיד-לבוא בדרך טעימה על-כל-פנים, והרי גם כשטועמים ישנו משהו מהעניין עצמו ("בשעת מען איז טועם האט מען דאך אויך עפעס").

וכמו עניין גילוי פנימיות התורה, שנתגלה בדורות האחרונים דווקא²⁶. בעבר היה זה רק ליחידי סגולה, ובדורות האחרונים "מצווה לגלות זאת החכמה"²⁷, ובפרט על-ידי הבעל-שם-טוב על-ידי חסידות הכללית, ובפרט על-ידי אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד, הרי נעשה העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה"²⁸, באופן של הפצה.

ואף שגילוי פנימיות התורה שייך לעתיד-לבוא, כמו שכתוב²⁹ "ישקני מנשיקות פיהו", ופירש רש"י שהוא עניין טעמי תורה שיתגלו לעתיד – אף-על-פי-כן התחיל כבר עתה גילוי פנימיות התורה, בדרך טעימה, בזמן של ערב שבת, ובפרט לאחר חצות.

והנוגע אלינו: כיוון שעתה הוא כבר לאחר חצות, ולאחר פלג המנחה – צריך להיות העניין של "טועמיה חיים זכו", שצריך כבר להתחיל גילוי ברכות יעקב "לעילא ותתא", הן ברוחניות והן בגשמיות, שתהיה ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ז. על-פי המבואר במאמר [ד"ה "ואלה תולדות יצחק גו'" שנאמר קודם לכן בהתוועדות] יובן הטעם שמצינו מדרשות חלוקות בעניין זמן המאורע של ברכות יצחק ליעקב – שבמדרש³⁰ מצינו שהיה זה בחג הפסח, ולכן ביקש יצחק להביא "שני גדיי עזים"³¹, "אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים"³², ואילו בזוהר³³ איתא שהיה זה בראש-השנה, "יומא דדינא"³⁴.

ובהקדמה, שלכאורה דעת המדרש שברכות יצחק ליעקב היו בפסח – אינה מובנת:

פסח וראש-השנה – הם שני קווים הפכיים: פסח עניינו קו ההמשכה מלמעלה למטה בגילוי החסדים, ואילו ראש-השנה עניינו קו ההעלאה מלמטה למעלה על-ידי דין ומשפט. ויצחק – עניינו קו הגבורות, ואם-כן, מהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק (שעניינו גבורות) היו בפסח (קו החסדים)?

וביאור העניין – על-פי המבואר לעיל (במאמר), שבהעלאה של יצחק נכללת גם ההמשכה של אברהם, כיוון שמצד ההעלאה ישנה גם ההמשכה. וכמו שנתבאר שם בעניין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"³⁵, שההמשכה של "חפץ חסד"³⁶ שמלמעלה למטה באה בסיבת ההעלאה שמלמטה למעלה. ועל-פי-זה נמצא, שגם בברכות יצחק היה גם קו ההמשכה דאברהם.

וזהו גם-כן מה שכתוב בברכות יצחק³⁷ "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – ש"מטעמים" קאי על עבודת הנבראים ("מטעמים" לשון רבים, דהיינו עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה³⁸), שבכללות הוא-עניין העבודה שמלמטה למעלה; ועל-ידי זה נעשה "ועשה לי" – שעבודה זו נוגעת למעלה, ומצד זה נעשית ההמשכה למטה.

וזהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק היו בחג הפסח – כיוון שעל-ידי ההעלאה דיצחק נעשית ההמשכה מלמעלה למטה (שהוא-עניין חג הפסח), ויתרה מזה, שכאשר ההמשכה באה על-ידי ההעלאה אזי ההמשכה היא נעלית יותר (כנ"ל במאמר).

ח. וכן³⁹ הוא גם בדעת הזוהר, שהברכות היו בראש-השנה – כי גם בראש-השנה העיקר הוא ההמשכה שאחרי ההעלאה:

סדר התקיעות בראש-השנה – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, דהיינו שהשברים והתרועה הם בין תקיעה לתקיעה.

והנה, שברים ותרועה – הם ב' אופני העבודה ("מטעמים") דצדיקים ובעלי-תשובה, שעניינם העלאה מלמטה למעלה.

ושני עניינים אלו הם בין תקיעה לתקיעה – כשם שעניין ההעלאה הוא בין המשכה להמשכה, וכמו שנתבאר במאמר שצריך להיות המשכה קודם ההעלאה ("יצחק בן אברהם"⁴⁰), שהוא-עניין התקיעה הא', והמשכה לאחר ההעלאה ("אברהם הוליד את יצחק"⁴⁰), שהוא עניין התקיעה הב' (אלא שבתקיעה זו הוא רק התחלת ההמשכה, וגמר ההמשכה הוא בתקיעה של נעילת יום-הכיפורים).

ט. על-פי-זה יובן מאמר המדרש⁴¹ "עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן⁴² אף אני מתחיל בויתן" – דלכאורה  אינו מובן: וכי ב"משחקי מלים" עסקינן?

והביאור בזה – שבמקום שמסתיים העניין של "אור ישר", בדרך מלמעלה למטה, שם מתחיל עניין "אור חוזר", בדרך מלמטה למעלה, והיינו, שבמקום שמסתיימים הגילויים (שעניינם אור ישר) שם מתחיל תוקף הרצוא.

ועניין זה הוא בהתאם לאמור לעיל, שברצוא וההעלאה (אור חוזר) של יצחק, שבדרך מלמטה למעלה, נכלל גם ההמשכה (אור ישר) דאברהם, שבדרך מלמעלה למטה.

ועניין זה מובן גם בפשטות, שהרי כוח זה שהיה ליצחק לברך – קיבל יצחק מאברהם, שהרי הקב"ה אמר לאברהם "והיה ברכה", "הברכות נתונות בידך"⁴³, וכוח זה נתן אברהם ליצחק. וזהו "ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל" – שהכוח שישנו בהעלאה (יצחק) הוא מה שקיבל מההמשכה (אברהם), כנ"ל.

* * *

י. איתא במדרש⁴⁴ על הפסוק "ויתן לך האלוקים גו'": "מטל השמים זה המן [שהרי המן היה מצופה בטל – 'טל מלמטה וטל מלמעלה ודומה כמי שמונח בקופסא'⁴⁵, ועוד  זאת, ש'טל לא מיעצר'⁴⁶, להיותו גילוי בדרך מלמעלה למטה שאין נוגע שם מעשה התחתונים, בדוגמת המן שנאמר בו⁴⁷ "לחם מן השמים"] ...ומשמני הארץ זה הבאר שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים יותר מדאי... ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות".

ונמצא, שבפסוק זה נימנו כל העשר ספירות: "מטל השמים זה המן", גילוי בדרך מלמעלה למטה – קאי על ספירת החכמה, שעניינה גילו אור; "ומשמני הארץ זה הבאר" – קאי על ספירת הבינה, שהיא בחינת מי הבאר, הנובעים בדרך מלמטה למעלה; "ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות" – ז"א ומלכות.

ייתן ה' יתברך שיומשך האור בכל הספירות עד שיאיר למטה, ויקויים "ורוב דגן אלו הבחורים... ותירוש אלו הבתולות" כפשוטו, ויומשך לכל-אחד-ואחד ב"דור ישרים יבורך"⁴⁸, שזוהי הברכה הגדולה ביותר⁴⁹.

יא. [...] הנקודה העיקרית של החודש, שהוא היום דראש-השנה לחסידות, ראש-השנה לתורת החסידות וראש-השנה לדרכי החסידות⁵⁰,

ויהי-רצון שכל העניינים הקשורים עם תורת הרבי ודרכי החסידות יומשכו בהצלחה מופלגה.

* * *

יב. בתפילת המנחה מתחילים לקרוא פרשת ויצא.

והנה, בפסוק "ויצא גו'" מדובר על-דבר ירידת הנשמה למטה⁵¹: "ויצא יעקב מבאר-שבע" – היינו ירידת הנשמה משורשה (כידוע⁵² ש"באר שבע" הוא בחינת מלכות, כנסת-ישראל, ולמעלה יותר – ספירת הבינה), "וילך חרנה" – ל"חרון אף של מקום בעולם", כדרשת רז"ל⁵³.

אמנם, הכוונה בזה אינה כדי להתייגע ("צו מאַטערן זיך") ח"ו, אלא הכוונה היא שעל-ידי עבודת הבירורים שמבררים ב"חרן" תיתוסף עלייה בנשמה, שזהו מה שכתוב⁵⁴ "ויבא יעקב שלם", "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו"⁵⁵,

ועד שעל-ידי זה זוכים לגילויים שלעתיד-לבוא, שבאים על-ידי עבודת הבירורים דווקא – כמרומז בכך שיעקב עצמו היה מוכן כבר אז לגילויים שלעתיד-לבוא⁵⁶, אלא שנתעכב הדבר מצד זה ש"והצאן והבקר עלות עלי גו'⁵⁷.

אבל עתה – הרי עברו כל הזמנים, וכל בני-ישראל מוכנים כבר ללכת לקראת משיח.

ייתן השם-יתברך שיקויים עניין "ויפגעו בו מלאכי אלוקים"⁵⁸, וכפי שמסיים – "מחניים" לשון רבים, "של⁵⁹ חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל"⁶⁰.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, מבה"ח כסלו, ה'תשח"י; תורת מנחם כרך כא עמ' 174-181 – בלתי מוגה)

_____________________

1)    שיחה זו (עד סוס"ו) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 57 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציונים ומ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    פרשתנו כז,כח.

3)    פדר"א ספל"ב.

4)    ראה גם שיחת ש"פ מצורע תשי"ז (לקו"ש ח"ו עמ' 107).

5)    זח"א קע,ב.

6)    ראה תניא פנ"א.

7)    לקו"ת ניצבים מה,ג.

8)    פ' שופטים יח,יג.

9)    וכן רפואה (מהנחה בלתי מוגה).

10)  נשא ז,פו.

11)  זח"ג יא,ב.

12)  פרש"י עה"ת ר"פ בראשית.

13)  שבת פח,א.

14)  תהילים עו,ט.

15)  ראה גם 'תורת-מנחם' כרך ז עמ' 250.

16)  ר"פ בחוקותי.

17)  ח"א קמג,ב.

18)  תהילים קיב,ט. וראה תניא אגה"ק סל"ב (קנב,ב).

19)  שעז"נ בהתחלת הפסוק "פזר נתן לאביונים" (מהנחה בלתי מוגה).

20)  ראה 'תורת-מנחם' כרך ב עמ' 198. וש"נ.

21)  פע"ח שי"ח רפ"ג. שעה"כ עניין טבילת ע"ש.

22)  או"ח סר"נ סוסק"א.

23)  נוסח התפילה דמוסף שבת.

24)  ר"ה לא,א. וש"נ.

25)  ראה סה"ש תש"ט עמ' 331. וש"נ.

26)  ראה גם לקו"ש ח"ל עמ' 171 ואילך. וש"נ.

27)  תניא אגה"ק סכ"ו (קמב,ב) – בשם האריז"ל.

28)  משלי ה,טז. וראה תענית ז,א.

29)  שה"ש א,ב.

30)  פדר"א שם. הובא בפרש"י פרשתנו כז,ט.

31)  פרשתנו שם.

32)  ובזח"א קמב, סע"א ואילך: "בההוא זמנא ערב פסח היה... ועל דא עבדת תרי תבשילין". ובאוה"ח בשם הרמ"ק ש"שני תבשילין" הם כנגד פסח וחגיגה (וראה גם 'תורת-מנחם – תפארת לוי"צ' פרשת תולדות סל"ט).

33)  ח"ג צט,ב (ברע"מ).

34)  ראה גם לקו"ש שם עמ' 109 הערה 56.

35)  ראה ב"ר פ"ח,ז. רות רבה פ"ב,ג.

36)  מיכה  ז,יח.

37)  פרשתנו כז,ד.

38)  ראה תניא פכ"ז (לד,ב).

39)  סעיף זה – אין זוכרים בבירור (המו"ל).

40)  ריש פרשתנו.

41)  דב"ר פי"א, א.

42)  חיי שרה כה, ה.

43)  לך-לך יב,ב ובפרש"י.

44)  ב"ר פרשתנו פס"ו,ג.

45)  יומא עה,ב. בפרש"י עה"ת בשלח טז,ז.

46)  תענית ג, סע"א.

47)  בשלח שם,ד.

48)  לשון הכתוב – תהילים קיב,ב.

49)  חסר קצת (המו"ל).

50)  ראה גם מכתב כ"ד מ"ח; כ"ו מ"ח; כ"ז מ"ח שנה זו (אגרות-קודש חט"ז עמ' צ; ריש עמ' צד; ריש עמ' קד).

51)  ראה תו"א ויצא כא,ג. ובארוכה – תו"ח שם כד. סע"ד ואילך, וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קנז ואילך. וש"נ.

52)  סה"מ מלוקט שם עמ' קנח. וש"נ.

53)  פרש"י ס"פ נח (נת' בלקו"ש חט"ו עמ' 63 ואילך).

54)  וישלח לג,יח.

55)  שבת לג, סע"ב. הובא בפרש"י עה"פ (נתבאר בלקו"ש חכ"ה עמ' 168 ואילך).

56)  ראה תו"א ר"פ וישלח. תו"ח ס"פ וישלח.

57)  שם,יג. וראה גם 'תורת-מנחם' כרך ט"ו עמ' 243. וש"נ.

58)  ס"פ ויצא.

59)  פרש"י עה"פ.

60)  הקטע דלקמן – בזכרון אחדים: וביאור החילוק בין מלאכי חוצה לארץ ומלאכי ארץ-ישראל:

העניין ד"מלכי אלוקים" הוא – המשכה מלמעלה. ונתבאר לעיל (במאמר) שיש ב' מיני המשכות – המשכה שקודם ההעלאה והמשכה שאחר ההעלאה (שהו"ע הבירור דמ"ה שמברר ב"ן). וזהו החילוק בין ב' סוגי המלאכים: מלכי חוצה-לארץ עניינם ההמשכה הראשונה, ומלאכי ארץ-ישראל עניינם המשכה שאחר ההעלאה, לפעול שיהיה הבירור בשלימות, בירור שני.

וע"י שלימות הבירורים באופן דמלמטה למעלה זוכים להגילויים דלעתיד-לבוא, שזהו שלעתיד-לבוא יאמרו ליצחק דווקא (שעניינו – העבודה דמלמטה למעלה) "כי אתה אבינו" (שבת פט,ב. וראה בהנסמן בהערה 50).

 משיח וגאולה בפרשה

כי הרחיב – בניין נצחי

ג' בתי מקדשות כנגד ג' בארות

בני-ישראל ניסו ובנו בית מקדש ראשון, ואף-על-פי-כן, העולם לא היה עדיין מסוגל לקבל ולקלוט זאת, ולכן היה קיומו בהגבלה – ארבע מאות ועשר שנה, ואחר כך חרב.

ולאחרי כן – לאחרי גלות קטנה של שבעים שנה, גלות בבל – ניגשו בני-ישראל עוד פעם ובנו מקדש, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", על מנת לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ואכן היה בית המקדש השני באופן ש"גדול . . כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שעמד עשר שנים יותר מבית ראשון, אבל גם הוא היה בהגבלה, ולאחרי ארבע מאות ועשרים שנה נחרב.

וכל זה הוא מפני שבזמן בית ראשון ושני עדיין לא היה העולם יכול לקבל הגילוי דעצמות ומהות כפי שיהיה לעתיד לבוא – לא כפי שהיה במתן-תורה, שהמטה נשאר במעמדו ומצבו, אלא כפי שיהיה לעתיד לבוא – שהמטה יהיה כלי לאלקות באופן שהכלי נעשה מאוחד עם האור, שלכן, "לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, היא צווחת ואומרת שבת היום".

ובעניין זה היא תכלית העבודה והיגיעה של בני-ישראל בזמן הגלות – לפעול את ההכנה, ויתירה מזה, לא רק הכנה בלבד, אלא גם ההליכה בדרך המובילה מבית ראשון ובית שני שלא היה להם קיום, לבית השלישי, שיהיה בנין לעד ולעולמי עולמים – כמו שכתב הרמב"ן שבית ראשון ובית שני הם כנגד ב' הבארות "עשק" ו"שטנה", ובית שלישי שיהיה בנין נצחי הוא כנגד הבאר השלישית שנקראת "רחובות", על שם "כי הרחיב ה' לנו", ועל-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות הנה מיום ליום ומשעה לשעה הולכים ומתקרבים לכך.

(תורת-מנחם [ה'תשי"ד] כרך יב, עמ' 83-84)

אצל יצחק האיר ה"עתיד לבוא" כבר עתה

אמרו חז"ל שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו". וטעם הדבר מבואר בחסידות – לפי שענינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן לעתיד לבוא [. .].

ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה עניינים היה בדוגמא שלעתיד לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אלא, שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם הבא" רק בענין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמא דלעתיד, כיוון שבעת העקידה פרחה נשמתו ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם הבא.

על-פי זה יובן גם המבואר בחסידות הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיוון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – שלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, היה צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף?

ועל-פי הנ"ל יובן – מכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב", אלא כפי ש"ורב יעבד צעיר, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

(תורת-מנחם [ה'תשי"ד] כרך י, עמ' 162)

 ניצוצי רבי

תל תלפיות בענייני הכלל והפרט

במערכה לשמירת שבת על-ידי אניות ישראליות: "ולא יסכנו את היישוב" * התרעה מפני 'היתר' חסר יסוד לשימוש ברמקול בשבת * צילום מכתבו של הרב גץ לרבי בנושא הפסקת החפירות במקום המקדש * מאמרים של הרבי מהר"ש בכתב-יד מעתיק, שקיבל הרבי מיהודי בבני-ברק * על קבוצה גדולה של ילדים מבוסטון שעשו שבת אצל הרבי * ועצה לשידוכים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"ולא יסכנו את הישוב"

במסגרת המערכה נגד נסיעת אניות ישראליות בשבת כתב הרבי לגה"ח רבי שלמה-יוסף זווין את המכתב הבא מיו"ד בכסלו תשי"ז, אשר מוגש בזה קטע מתוכו בפרסום ראשון:

וכדאי הי[ה] להשיג הקונטרס המוזכר שם. ואפשר זה יגרום להודעה ס[וף] ס[וף], אשר חילול שבת ע[ל] י[די] מאות מישראל בפהרסיא אסור הוא (ולא יסכנו, ר[חמנא] ל[יצלן], את הישוב [=בארץ-ישראל] ע[ל] י[די] עינוי הדין ועיוות הדין והוראה בתורה שלא כהלכה, ובפרט במצב העכשוי שניתנה ארכה כו').

קולא ברמקול?!..

במסגרת פעולותיו של בא-כוחו של הרבי במדינות שונות, הרה"ח ר' בנימין גורודצקי, פעל רבות גם לטובת יהודי תורכיה. בחורף תשכ"ז התוודע לעובדה כי בבית-הכנסת באיסטנבול משתמשים ברמקול בשבת. לשאלתו, הסתמכו על התשובה שכתב הרב שלמה גורן ב'משיב מלחמה' (חלק א סימן לז) לעניין השימוש בזה בחיל הים. בעקבות זאת, כנראה לפי הוראת הרבי, פנה הרב גורודצקי במכתב מהיר לרב גורן והעמידו על המכשלה שבדבר. בתשובתו לרב גורודצקי (נדפסה אחר-כך בשנת תשס"ה ב'תרומת הגורן' סימן פא) כותב הרב גורן:

"ב"ה כ"ו שבט תשכ"ז

לכבוד ...הוותיק וחסיד שומר משמרת הקודש, זוכה ומזכה את הרבים ועוסק בצרכי ציבור באמונה הרה"ג הר' בנימין אליהו גארודצקי שליט"א בא כוח כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א בארצות הגולה באירופה ושכנותיה.

שלום כת"ר עם כל אנ"ש ישגה לעולם!

קבלתי לנכון את מכתבו מיום ד' בשבט תשכ"ז, שבו מתריע על דבר המכשלה ברמקול בבתי כנסת בשבת באיסטנבול. גם בהיותי שם ראיתי את המכשלות הרבות הנמצאות שם... וביניהם גם זאת של שימוש ברמקול בשבתות..

אודיע קושט דברי אמת מה שביררתי בתשובתי, שברוב סוגי הרמקולים יש חשש של חילול שבת מן התורה, ובמיעוטם יש חשש איסורי דרבנן, והודעתי ששניהם אסורים. ואם כי בתשובתי לחיל הים בישראל מצאתי היתר להשתמש ברמקולים העובדים על בטריות, באוניות מלחמה, מהסוג של המיעוט, הרי יסוד ההיתר מבוסס על צרכי בטחון כפי שציינתי זאת מפורש בתשובה, שרק על סמך הבעיות הביטחוניות הקשורות עם החזקת אניות המשחית התרנו, ואין להסתמך על כך בשום פנים ואופן בכל הנוגע לשימוש ברמקול בשבת בחיים האזרחיים, אי לזאת אין להם כלל על מה שיסמכו ולא יתלו בוקי סריקי בתשובה זו שאין לה קשר לנידון שלהם...

"הכותב וחותם בכל תחומי ברכות, ש. גורן".

לבטל תכנית החפירות

כך כתב הרבי בראש-חודש אלול תשל"ו (לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 466):

...מאשר הנני קבלת מכתבו מט"ו מנ[חם] א[ב] עם המצורף אליו, ואזכירו על הציון כ"ק מו"ח אדמו"ר נבג"מ זי"ע למילוי משאלות לבבו לטובה, ושיבשר טוב בכל הענינים שכותב, כולל ועיקר – שבטלה התכנית לחפור מתחת לבי[ת] המק[דש], מחילות וכו' ואפילו לספקן.

...בכבוד ובברכה לשמור על הק[ודש] שלא יגעו בו ולא בספקו וס[פק] ס[פיקו], כי "ממי שהזהיר על המקדש" אתה מתיירא, ובהצלחה.

האיגרת נכתבה להרה"ג ר' מאיר יהודה גץ (זצ"ל) שהיה הרב הממונה על הכותל המערבי בתגובה למכתבו של הרב גץ שצילומו ניתן בזה בפרסום ראשון:

היכן מופרך לערוך 'ערב חב"ד'

בכ' אייר תשל"ג כותב הרב חודוקוב, מזכירו של הרבי, לאחד מחשובי עסקני חב"ד בארץ-הקודש:

טוב עשית במה שענית בשלילה להצעת מנהל המועדון יהודי-ערבי בחיפה.

ופשוט כי עריכת ערב חב"ד במקום כזה מופרכת לגמרי...

יסוד בחסידות ללמד גם לזולת

ב"ה, ד' כסלו, ה'תשל"ח

ברוקלין, נ.י.

מר יהודא מנחם שי' בוים, רח' אור החיים 45, בני ברק

שלום וברכה!

בנועם מאשר אני קבלת מכתבו מכ"ז חשון עם המצו[רף] ב[זה] – צילומים מדפי ספר כתב-יד ולוח מפתחות מ"כתבי קדש", מאמרי חסידות חב"ד. ות[שואת] ח[ן] על שימת לבבו לשלחם אלי.

המאמרים הם מכ"ק אדמו"ר מהר"ש, בנו וממלא מקומו של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" – וראה ג[ם] כ[ן] בספר מפתחות מאמריו בשנים המתאימות, אלא שבספר חסרים כמה מאמרים שלא היו בה"ביכלעך" מהם נעשו המפתחות, ורגיל הוא – הכתב – של מעתיק.

כיון שכל ענין בהשגחה פרטית, ורואני שמתעניין במאמרי חסידות, תקותי אשר גם לומד בהם, וללמוד על מנת ללמד ולהשפיע גם אל אחרים שילמדו, בפרט שמיסודי תורת החסידות לכל שיטותי[ה] היא ההדגשה על כלל גדול שבתורה, ואהבת לרעך כמוך, שפירושו כפשוטו מה שחביב עליך תשתדל גם לטובת חברך, ואם בגשמיות כן על אחת כמה וכמה ברוחניות.

בכבוד ובברכה

לפרוט את הברכות למזומנים

בהתוועדות ש"פ משפטים תשכ"ג ('תורת מנחם' כרך לו עמ' 184) מופיע המשפט הבא שאמר הרבי: "וכיוון שנמצאים כאן גם קטנים בשנים... כדאי ונכון שיאמרו 'לחיים' וינגנו ניגון שמח"...

לא נזכר באיזה קטנים מדובר, ומי הם.

מדובר היה ב"קבוצה גדולה של ילדים מבוסטון בביקור בחצרות קדשינו" (לשון הכותרת בעלון פנימי של צעירי אגודת חב"ד, מס' 77, שהופיע בז' באדר תשכ"ג עמ' ח). הנה קטעים מהידיעה בעלון שם:

"לשבת-קודש פרשת משפטים, כ"ט שבט, הגיעו לכאן לביקור בן מספר ימים כ-80 ילדים כן ירבו מבוסטון מאסס. הילדים שנוטלים שם חלק בכיתות של"ה (שיעורי לימוד הדת), הובאו באמצעות המשרד המרכזי של של"ה בברוקלין בסיוע והשתדלות הרב משה גורקאוו המנצח על פעילות של"ה בבוסטון.

"תוצאה טבעית של הרושם העצום שעשה על הילדים הביקור כאן אשתקד, הפעם ביקשו ליטול חלק עשרות רבות של ילדים, אך בשל חוסר במקומות נאלצו לדחותם.

"הילדים שכן הגיעו היו אורחי צעירי אגודת חב"ד והתקבלו כאן ע"י התמים אשר זיילינגאלד ואיסר שמיטאנא שארגנו עבורם תוכנית עמוסה למשך שהותם פה.

"ביום שישי, אחרי טיול ארוך בניו-יורק, רוכזו הילדים בין תפילת מנחה לתפילת ערבית ב-770 ושוחחו בפניהם אודות הלכות שבת. אחרי סעודת ליל שבת שוב התוועדו עמם, לימדום ניגונים חסידיים (במיוחד את "האדרת והאמונה"), וכן סיפרו לפניהם סיפורים חסידים וההוראות שיש להפיק מהם.

"בצהרי יום שבת-קודש בהתוועדות של כ"ק אדמו"ר שליט"א נשמרו עבורם שני שולחנות. כמה מהחברים [=חברי צעירי אגודת חב"ד] תירגמו עבורם לאנגלית את תוכן שיחות-הקודש. בהתאם לבקשת הרבי שליט"א אמרו כולם לחיים וניגנו ניגון שמח. עם סיום ההתוועדות אורגנה עבורם מסיבת שבת בביתו של הרב ר' יעקב ליפסקר. במוצאי שבת-קודש ארגן עבורם הרב יעקב יהודה העכט מלוה-מלכה מפוארת בבית הכנסת שלו, שם נאם בפניהם הנואם המפורסם משיקאגא הרב שלמה זלמן העכט, אשר הסביר לילדים מה הם קיבלו במשך השבת.

"הרב שלמה העכט הבהיר זאת במשל מצ'יק, שאם רוצים לעשות בו שימוש יש לפורטו ולהחליפו לכסף מזומן, כך גם ברכותיו של הרבי שליט"א אשר הוענקו לכל אחד מהילדים, יש להכין כלים מתאימים לקליטתם.

"לאחר סיור בניו-יורק ביום ראשון אחר-הצהריים, נסעו הילדים חזרה מרוצים ושמחים".

הידיעה מסתיימת: "בהזדמנות זו ברצוננו להודות מאד לחברים שסייעו בסידור הילדים, ובמיוחד לאלה שאירחו אותם".

לפנות לכמה שדכנים ולזרזם

כך כתב הרבי ליהודי תושב ירושלים:

וכיון שעל האדם לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע – בטח כבר פנה או ע[ל] כ[ל] פ[נים] יפנה עתה לשדכנים (ל[שון] רבים) טובים ויזרז אותם וכו'.

והוספה בבטחון אמתי בהשם – מוסיפה בברכותיו.

 ממעייני החסידות

פרשת תולדות

אברהם הוליד את יצחק (כה,יט)

אברהם הוליד את יצחק: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה... צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק (רש"י)

המפרשים הקשו שלכאורה היתה התורה צריכה לרמז את המענה לטענת ליצני הדור לעיל, בפרשת וירא, שבה מסופר על לידת יצחק.

ויש לומר, דהנה ידוע שיצחק היה מרכבה למידת הגבורה, שלכן עסק בחפירת בארות, הורדת העפר והאבנים המכסים על המעיין וגילוי המים החיים הנובעים מלמטה למעלה. יצא ממנו עשיו, גבורה דקליפה. מובן אפוא שדווקא בפרשתנו, כשלומדים שיצחק הוליד את עשיו (גבורה דקליפה), ועיקר עבודתו (מאורעותיו) היה בחפירת בארות (קו הגבורה) – אז מתעורר תוקף הטענה, שאין לו קשר עם אברהם (שמידתו מידת החסד), ויש צורך לשלול טענה זו.

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 101)

* * *

מדוע הוצרך הקב"ה לצור באופן מיוחד את צורת קלסתר פניו של יצחק בדומה לשל אברהם, והלוא זה טבע הדברים שבן דומה לאביו?!

אלא אברהם היה 'מרכבה' למידת החסד, ואילו יצחק היה 'מרכבה' למידת הגבורה. הרי שהאב והבן היו בעלי תכונות אופי מנוגדות. הדבר אמור היה להתבטא גם בקלסתר פניהם, שהרי בפנים משתקפות תכונות הנפש, כידוע. לכן הוצרך הקב"ה ליצור את קלסתר פניו של יצחק בדומה לשל אברהם, בניגוד לטבע.

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 100-101)

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה... לו לאשה (כה,כ)

סיפור דברי ימי חייו של יצחק בפרשתנו מתחיל בהיותו בגיל ארבעים, שאז לקח את רבקה לאשה, וסיפור זה משמש הקדמה לעיקר הסיפור – הולדת יעקב ועשיו. וזאת, אף שבמשך ארבעים שנות חייו לפני נישואיו אירעו לו דברים רבים, ובראשם – ניסיון העקדה, וכמו-כן שהייתו בגן-עדן בשלוש השנים שבין העקדה לנישואיו.

ללמדך, שתכלית הכוונה אינה מסירת-נפש (העקדה), או העלייה לגן-עדן, אלא בירור העולם, עשיית דירה לו יתברך בתחתונים. ובירור זה קשור בהולדת ילדים, כנאמר (בראשית א,כח) "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".

(ספר השיחות תש"נ כרך א, עמ' 155)

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת (כז,א)

ותכהין: ...כדי שייטול יעקב את הברכות (רש"י)

לכאורה, כדי שיעקב יקבל את הברכות הייתה עצה פשוטה יותר – הקב"ה יכול היה לגלות ליצחק שעשיו רשע?!

אלא הקב"ה לא רצה לספר לשון-הרע על עשיו! וכפי שאמרו רז"ל (סנהדרין יא) "אמר (יהושע) לפניו – ריבונו של עולם, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור (רכיל, רש"י) אני לך?! הטל גורלות!".

ואם כן הוא בנוגע לעשיו הרשע, על-אחת-כמה-וכמה שכך, ועוד יותר מזה, צריכה להיות גדולה הזהירות שלא לדבר לשון-הרע על שום אדם מישראל.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 215-216)

וקח לי משם שני גדיי עזים (כז,ט)

שני גדיי עזים: וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא – פסח היה; האחד הקריב לפסח, והאחד עשה מטעמים (רש"י)

מפרש הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של כ"ק אדמו"ר):

"שני גדיי עזים" – הם פסח וחגיגה; "את המטעמים ואת הלחם" (פסוק יז) – היינו הלחם דמצה; "ויבא לו יין" (פסוק כה) – הוא היין של ארבע כוסות.

אך מרור לא הביא, כי מרור הוא בחינת גבורות, ואם היה מביא זאת ליצחק, שבחינתו גם היא גבורה, היה הדבר גורם להתגברות תוקף הדין.

(לקוטי לוי-יצחק עמ' ק"ה)

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני (כז,יג)

איזו הרגעה היא זו? כלום התנחם יעקב בעובדה שאם תבוא (ח"ו) קללה, תחול על ראש אמו?!

אלא הברכות באו מבחינה נעלית מאוד, דרגה שהיא למעלה מחכמה ושכל. לכן ה'כלי' לקבלת השפעה וברכה זו הוא עבודה במסירות-נפש, שהיא למעלה מטעם ודעת.

זהו שאמרה רבקה: "עליי קללתך בני" – כדי לזכות בברכות נעלות אלה, מוכנה אני אפילו למסירות-נפש, אם יהיה בכך צורך. בדבריה אלו השפיעה על בנה שגם הוא יהיה מוכן ומזומן להסתכן למען הברכות.

(לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 54)

ראה ריח בני כריח שדה (כז,כז)

בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו – נכנסה עמו גן עדן. הדא הוא דאמר לו ראה ריח בני כריח שדה (מדרש רבה)

מנין הכיר יצחק שריח זה הוא של גן-עדן?

אלא חז"ל אמרו (מדרש, הובא בריב"א ריש פרשתנו), שיצחק עלה לגן-העדן אחר העקדה ונשאר שם שנתיים. לכן הכיר וידע את ריחו של גן עדן...

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 50)

ועשו אחיו בא מצידו (כז,ל)

אל תקרי "מצֵידו" אלא "מצִדו".

פירוש: אנו רואים שכשאדם עומד להתפלל נופלות לו מחשבות זרות, מדברים שחשב בהם לפני התפילה. מחשבות אלה נופלות לאדם מאליהן, שלא ברצונו. וכמשל אדם הלובש בגד ארוך, שנגרר ברפש וטיט, שכשרוצה לעלות בסולם, נגרר אחריו הבגד עם הטיט ועולה עמו.

אולם אף שהמחשבות האלה באות לאדם בעל כורחו, הרי הן מחשבותיו, שחשב ברצון (שלא בשעת התפילה), אלא שבשעת התפילה הן נופלות לו שלא ברצונו.

וזהו:

"ועשיו אחיו בא" – המחשבות הזרות הבאות לאדם הן

"מצִדו" – לא מבחינת 'אחוריים' (שלא מרצון כלל) ולא מבחינת 'פנים' (מתוך רצון גמור) אלא הן 'מצִדו'; הבחינה הממוצעת בין אחוריים ופנים.

(לקוטי תורה תולדות דף מט עמ' א)

 בירורי הלכה ומנהג

בקשה ב'שומע תפילה' / עלייה עבור הילדים / ברכת הפטרה

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בקשת רפואה ב'שומע תפילה'

ראיתי בשבועון 'כפר חב"ד' בשם אחד מרבני אנ"ש, שמנהגנו שלא לבקש בקשות בברכת 'שומע תפילה' (בניגוד לדברי הפוסקים, שו"ע רבינו סי' קיט ס"א).

איני יודע אם אכן יש לזה מקור כתוב או בעל-פה, אבל דברי הרבי בעניין¹ ברורים:

"...בקשת רפואה לאנשים (נשים) מסויימים – ליחידים – מקומה בברכת "שמע קולנו". וישאל הפרטים לרב בעירו".

אמנם אין לנו את השאלות ששאלו את הרבי, ולכן קשה לפסוק מתוך התשובות. אבל לכאורה, מעצם ההפניה ללא הסתייגות ל"שומע תפילה" ול"רב בעירו" משמע שאין לנו מנהג מיוחד בזה.

אגב, מה שמציע הרבי לבקש זאת ב'שומע תפילה' ולא העדיף לבקש לכתחילה כבר ב'רפאנו' (כדברי חידושי הר"ן² ע"ז ח,א שהביא בפסקי תשובות סי' קיט ציון 13, אבל לא הובאו כלל בב"י ובנו"כ הטושו"ע שם), ראה בדברי אדה"ז שם (לאחר שהזכיר בקשת רפואה ב'רפאנו' ובקשת פרנסה ב'מברך השנים') "אבל בשומע תפילה יכול לשאול כל צרכיו מפני שהיא כוללת כל הבקשות"³.

ישנן סיבות שהזכירו האחרונים להעדיף לבקש ב'אלוקי נצור':

א) אם מבקש בקשה קבועה – שאז אם יעשה זאת בתוך הברכות עליו לדלג או לשנות הנוסח מדי פעם (ודי ששמות האנשים שונים מפעם לפעם) כדי שלא ייראה כמוסיף על נוסח אנשי כנסת-הגדולה (פסקי תשובות סי' קיט ס"ק א).

ב) למתפלל בבית-הכנסת – להעדיף לבקש באלוקי נצור, כדי שיוכל לענות שם קדושה וכו' (משנ"ב סו"ס קכב).

ויש לחפש בדברי רבותינו אם (ומתי) אכן מקובלות עליהם הסיבות הללו.

_________________

1)    לקוטי שיחות כרך לט עמ' 281, מכתב מי"א שבט תשמ"ו.

2)     בהוצאת מוסד הרב קוק ציינו שכן דעת הראב"ד והריטב"א. ובריטב"א שבהוצאתם לא מצאתי מאומה.

3)     משמע שאין העדפה כלשהי בזה, כלשון הרמב"ם הל' תפלה פ"ו ה"ג ושו"ע הב"י כאן ס"א [והרא"ש ברכות פ"ה סי' כא שהובא בב"י – לא מצאתי זאת ברא"ש, רק בדברי חמודות שם ס"ק סא מביא את הגמ' ודעות הראשונים באריכות]. אמנם בלשון הרר"י (ברכות כב,ב בדפי הרי"ף, ד"ה אעפ"י, שהובא בב"י ר"ס זה) הדין הראשון מתחיל בבקשת כל צרכיו בשומע תפילה, וגם לשון הטור ר"ס זה מתחיל בשומע תפילה, ומוסיף "וכן בכל ברכה וברכה יכול לשאול מעניינה", משמע לכאורה שיש עדיפות לבקש ב'שומע תפילה.

עלייה לתורה ביום הולדת הילדים

ידועה השיחה מליל ח"י אלול תשמ"ב (התוועדויות ח"ד עמ' 2190, שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סו"ס שג): "...ולכן, בהגיע יום הולדתו של התינוק, במלאות לו שנה שלימה, צריכים ההורים להתנהג ע"פ מנהגי יום הולדת, להוסיף בלימוד התורה ובנתינת הצדקה לזכותו של התינוק... עליהם להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז לגבי השתדלותם בזה עד עתה". אבל, כמאמר רז"ל "כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט", לא נאמר כאן מאומה מלבד תורה וצדקה.

ולהבדיל, להורי תינוק שנפטר, ענה הרבי (שערי הלכה ומנהג ח"ה סו"ס צז): "שייך לציין את היום הזה לפי מנהגי יום הולדת (הניתנים לביצוע) נתינות לצדקות (בגימטריא [דהשם של התינוק]) בהתוועדות חסידותית".

מכל האמור אין לכאורה ראיה שיש עניין כלשהו בעליית האב לתורה "עבור התינוק".

אמנם הרב מיכאל שי' זליגסון מסר לי את מענה הרבי להרב שמואל שי' לו, שליח בלונדון, "עליה לתורה לפני יום הולדת הבת" (ובהמשך, אף שאינו שייך לשאלה זו, אבל חשוב לדעת: "ביום הולדת הבן", אף שהיה אז כבן תשע, "ילמדו איתו הקאפיטל תהילים המתאים למספר שנותיו").

ובהאי ענינא, נפוץ לאחרונה שאנ"ש עולים "בשביל נשותיהם" לימי ההולדת, באומרם ש"אשתו כגופו". וציינו לי לשיחות קודש תשל"ה ח"א ס"ע 124: "ובנוגע למנהגי יום הולדת, שכל אחד, הן אנשים והן נשים, ינהגו לפי מנהגי יום הולדת בנוגע ללימוד התורה ונתינת הצדקה וכו'", ולכאורה גם מזה אין שום ראיה.

ברכת ההפטרה

ב'התקשרות' גיליון תרצ"ט עמ' 15 שאלנו מפני-מה נוהגים לברך את הברכה שלפני ההפטרה בטעמי המקרא, כנדפס בסידורי 'תורה אור' ו'תהלת ה'' ובהרבה סידורים אחרים.

בקובץ התורני 'אור ישראל' (מונסי נ.י., גיליון 65 עמ' רעג) נדפס לאחרונה בירור בנושא, ומביא שעצם המנהג נזכר כבר בסידור הר"ר שבתי מפרעמיסלא, הקדמה כללית עמ' 63. והברכה בטעמים נדפסה בסידור 'עמודי שמים' להרב יעב"ץ (המקורי, שהדפיס בעצמו), ובסידור 'עבודת ישראל'¹, רעדלהיים תרכ"ח (עמ' 226). ועוד. (והרב הכותב גם נתן טעם לדבר לפי דעתו).

_____________________

1)    שם המחבר הוא, כנדפס בשער הסידור: יצחק בן אריה יוסף דוב [היידנהיים], ולא כמ"ש בקובץ שם.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת תולדות
ג' בכסלו

שחרית, קריאת התורה: בקריאת תיבת 'מחלת' שבסיום הפרשה (כח,ט), במבטא האשכנזי, שמבדילים בבירור בין קמץ לפתח, יש כמה נוסחאות¹.

יום חמישי
ח' בכסלו

יום רביעי בערב – אור ליום חמישי: כשנשלם יום ז' בכסלו השנה כבר מלאו שלושים יום ל'שאלת גשמים'. על-כן, החל מתפילת ערבית של יום רביעי בערב ואילך, המסתפק אם שאל 'טל ומטר' אינו צריך לחזור².

יום שישי
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) וההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תקע"ד - תקפ"ח)³, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'⁴.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו⁵.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁶. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה⁷.

פשוט, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים⁷.

____________________

1)    נוסח התימנים הוא מָחֳלַת (שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' טו), אבל במנחת-שי מביא מספרים מדוייקים שיש לקרוא מָחֲלַת, וכ"ה בתיקון 'איש מצליח' ובחומש 'תורה-תמימה' (וכן מופיע בתנ"ך ברויאר, וב"שינויים לפי דפוסים ראשונים" שבתורה שלימה ס"פ ויחי, וב'שי למורא' בפנים). ובהקלטות קרה"ת של הר"מ שוסטערמאן ע"ה קורא מַחֲלַת (כמו שמופיע בתנ"ך קורן, ובתורה שלימה על אתר, וב'ס"א' של 'שי למורא'. וצ"ע). וראה 'בצל החכמה' עמ' 117 שהרבי אמר שאינו אחראי לפרטי הקריאה במניין שלו. ועצ"ע (באותו עניין ממש) מ'תורת מנחם' ח"ד עמ' 156.

2)    שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, קצות-השולחן סי' כא סי"א, לוח כולל-חב"ד ז' במרחשוון.

3)    פרשת חייו והסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

4)    שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382.

5)    ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

6)    ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל - שם עמ' 292. וראה לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.

7)    שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

וכשחל באמצע השבוע – ראה לגבי אי-אמירת תחנון במנחה: ספר המנהגים עמ' 90, יו"ד כסלו. רשימות היומן ס"ע רצב. וראה אודות 'משנה ראשונה' בזה ברשימת ענינים וסיפורים מהרב"ש (סבו של הרבי), מוצש"ק יו"ד כסלו אעת"ר, ובהערות ר"ש קראוס שם הע' 80 וש"נ.