דבר מלכות

ההוראה מספירת-העומר - כל יום חשוב לכללות ה"תמימות"

הקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב - לא רגע אחד פחות, אבל גם לא רגע אחד יותר - שבו עליו למלא עבודתו ולהגיע אל השלמות הנדרשת ממנו * ספירת-העומר היא הכנה לא רק למתן-תורה, שהוא בדוגמת הגילוי דלעתיד, אלא הכנה לגילוי דלעתיד עצמו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר פעם¹ שחודש אייר קשור עם ספירת-העומר, כי, אף-על-פי שגם בחודש ניסן ובחודש סיוון ישנה מצוות ספירת-העומר, הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אייר קשורים כל ימי החודש עם המצווה דספירת-העומר.

ויש לבאר המוסר-השכל מהעניין דספירת-העומר בפשטות ביותר - נוסף לכך שבכל עניין שבתורה ישנם שישים ריבוא פירושים בפרד"ס התורה²:

תוכנה של מצוות ספירת-העומר הוא - ספירת הימים, מניין הזמן. ועל-פי הידוע שהמניין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמניין אינו בטל"³, הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת⁴.

אילו היה זמן מיותר, אזי היה מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כל-כך, כי, גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צורכו;

אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמו שכתוב⁵ "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיוון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.

ואין זה רק חיסרון של פרט מסויים, אלא החיסרון הוא בכללות השלימות שהיה צריך להגיע אליה, כך, שבגלל החיסרון של רגע מסויים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו.

וזוהי ההוראה מעניין ספירת-העומר - שכאשר מחסירים יום אחד, הרי זה נוגע לכללות עניין ה"תמימות"⁶.

וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם ("א שטומער מוסר-זאגער"). - הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת-מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן.

ב. והנה, טבע בני אדם הוא שכאשר מתבגרים אזי מתחילים לחשוב שחבל על הזמן שעבר, שבו היו יכולים לפעול ולעשות דבר פלוני ופלוני, ואילו כאשר צעירים אזי עושים חשבון שיש מספיק זמן, ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום. ולכן, התבוננות הנ"ל נוגעת ביותר להצעירים, כדי שלא יטעו בדבר.

האמת היא, שצריכים להזהיר על זה את כולם, גם את הזקנים, כי, כל אחד, הנה לגבי הימים והשנים שכבר עברו, נחשב לזקן, ולגבי הימים שלא באו עדיין, הרי הוא צעיר, כך, שגם יהודי בן קי"ט שנה ושנ"ג ימים, זקוק להתבוננות בעניין יוקר הזמן, כדי לייקר את הרגע האחרון שנותר לו לחיות ולעבוד עבודתו;

אבל, בעיקר צריכים להזהיר על כך את הצעירים, כי, לצעירים יש מעלת המרץ, ולכן צריכים לחטוף ולנצל את הזמן שהם במלוא המרץ, וגם בגלל שאצלם ישנם פיתויי היצר כו', כנ"ל.

וכן הוא בנוגע לעניין שהזמן גרמא:

בימים אלו חוגגים את יום ההולדת של "צעירי אגודת חב"ד" בב' אייר. ובכן, יש להתבונן בכל הנ"ל ולייקר את הזמן וכו'.

ועל-ידי-זה זוכים להוספה בעניין הזמן - על דרך שמצינו בחזקיה שניתוספו לו חמש-עשרה שנה⁷, ולדעה אחת ניתוספו לו חמש-עשרה שנה חדשים⁸, שהוא-עניין המשכת בחי' י"ה⁹ שלמעלה מהעולמות, ועד להמשכה חדשה ממש שלמעלה גם מבחינת י"ה.

* * *

ג. אודות מצוות ספירת-העומר נאמר הלשון בתורה¹⁰: "תספרו חמישים יום". וידועה הקושייה¹¹: הרי סופרים רק ארבעים ותשע ימים? ומבארים בזה, שבני-ישראל על-ידי הספירה שלהם, על-ידי עבודתם, ממשיכים רק מ"ט שערי בינה - "שבעה שבועות תספר לך"¹² (בחינת שבעת ימי הבניין);  אבל בגלל שממשיכים על-ידי עבודתם מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם שער החמישים (שהוא על-דרך "שמיני" - למעלה משבעה (שבועות), שלכן, המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן-תורה, שבשעת מתן-תורה היה מעין הגילוי דלעתיד¹³). ולכן נאמר "תספרו חמישים יום", כיוון שגם שער החמישים מקבלים בני-ישראל על-ידי עבודתם¹⁴.

ד. באמת, מהווה ספירת-העומר הכנה לא רק למתן-תורה, שהוא מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם להגילוי דלעתיד גופא.

ידוע הדיוק בלשון הפסוק¹⁵ "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": היציאה ממצרים היתה לכאורה ביום אחד, ט"ו בניסן? ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶, ששלימות היציאה מ"מצרים" תושלם רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדיין מצרים וגבולים שמוכרחים להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, ממשיכים בני-ישראל לצאת ממצרים - ככל שנמשך הזמן הולכים בעילוי אחר עילוי¹⁷, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז ייצאו לגמרי ממצרים.

העבודה הראשונה של בני-ישראל מיד לאחרי היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה על-דרך ספירת-העומר¹⁸. והיינו, שספירת-העומר היא הצעד הראשון בעבודה לבוא ל"כימי צאתך" בשלימות, לגאולה העתידה.

ה. על-פי זה יובן הטעם לכך שספירת-העומר היא בלילה, והיום הולך אחר הלילה¹⁹. הקרבת העומר היא קורבן, ובקורבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום²⁰, אבל בספירת-העומר, אף-על-פי שעניינה שסופרים כמה ימים עברו מהבאת והקרבת העומר²¹, מכל-מקום, הדין הוא שהיום הולך אחרי הלילה. ואינו מובן: כיוון שהספירה היא ספירת הימים מההקרבה, למה²² יהיה הדין בספירה שונה מהדין בהקרבה?

והביאור בזה:

החידוש של הגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן-תורה הוא, שביציאת-מצרים ואפילו במתן-תורה היה הגילוי מלמעלה שלא על-ידי עבודה (דאף שספרו מ"ט ימים, הרי במשך זמן קצר כזה לא היה שייך שבכוח עבודתם עצמה ייצאו ממ"ט שערי טומאה²³, ויזדככו כל-כך להיות ראויים לקבל התורה), ולכן, "במשוך היובל"²⁴, לאחרי מתן-תורה, נשאר העולם בחומריותו²⁵, ועד שהיה יכול להיות לאחרי-זה חטא העגל - השורש של כל החטאים שלאחרי-זה²⁶;

מה-שאין-כן בגאולה העתידה, כיוון שתבוא על-ידי עבודתם של ישראל, שהתחילה מיציאת-מצרים, לזכך לא רק את עצמו אלא גם כל אחד את חלקו בעולם²⁷ - הנה על-ידי זה יהיה העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמו שכתוב²⁸ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה "כבוד הוי'". ואף-על-פי שעבודת הנבראים אינה כלי להגילוי דלעתיד, מכל-מקום, לאחר שלימות העבודה יתנו את הגילויים מלמעלה גם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.

ונמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: (א) גילוי אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ואפילו על-ידי עבודה הכי נעלית אי אפשר לקחתו: (ב) ואף-על-פי-כן יהיה הגילוי בעולם, בפנימיות.

וכיוון שספירת-העומר היא העבודה הראשונה בהכנה לגאולה העתידה, הנה "משכרה נדע מהותה"²⁹: כיוון שהשכר עבור עבודה זו (באופן של מתנה) היא הגאולה העתידה, הרי מזה ראיה שגם בעבודה עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים דגאולה העתידה: (א) עניין הספירה הוא ספירת הימים מעת ההקרבה, שהוא-עניין המשך של קדשים. (ב) ואף-על-פי-כן, הספירה עצמה - העבודה שמכשרת את העולם אל הגילוי - היא דוקא כפי סדר הבריאה³⁰: "ברישא חשוכא והדר נהורא"³¹, היום הולך אחר הלילה.

ו. והביאור בזה:

הסדר בקדשים הוא ש"הלילה הולך אחר היום", היפך מסדר העבודה בבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר"³² - כי, סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך, ועל-ידי עבודה צריך לזכך את העולם שיהיה כלי לאור האלוקי; אבל בקדשים, סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה: ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחרי היום, הרי זה עבודת הבירורים שבאה מצד הגילוי אור, שהגילוי ד"יום" נותן כוח שיוכלו לירד אל החושך ולברר אותו³³.

בספירת-העומר שהיא העבודה של בירורים מלמטה למעלה, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה - הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אבל אף-על-פי-כן הספירה היא המשך להקורבן, היינו, שבעבודת הספירה ישנו הכוח דקדשים, גילוי אור מלמעלה, שיומשך על-ידי עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר ה'תש"כ
 - בלתי מוגה; יצא לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) ראה שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשי"ט ס"ט (תו"מ חכ"ה עמ' 257). וש"נ.

2) ראה שער-הגלגולים הקדמה יז. ועוד.

3) ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג,ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.

4) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 59.

5) תהילים קלט,טז. וראה לקו"ש חט"ז עמ' 273. וש"נ.

6) ראה גם שיחת ש"פ אחרי הנ"ל ס"י (שם עמ' 258). וש"נ.

7) מלכים-ב כ,ו. ישעיה לח, ה.

8) ראה יבמות מט, סע"ב ואילך. הובא ברד"ק מלכים שם.

9) ראה סה"ל להאריז"ל ישעי' שם. קה"י ערך חזקיה. מג"ע אופן קפ, ור"ס נח.

10) אמור כג,טז. וראה לקו"ת במדבר י,ד. שה"ש לה,ג.

11) ראה ג"כ תו"כ עה"פ. תוד"ה כתוב - מנחות סה,ב. רא"ש סוף פסחים.

12) פ' ראה טז,ט.

13) תניא פל"ו (מו,א).

14) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 996 הערה 8.

15) מיכה ז,טו.

16) ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח (סה"מ תש"ח עמ' 159 ואילך).

17) ראה לקו"ש ח"ג עמ'  הערה 19 - משיחת יט אייר ה'תשי"ב (תו"מ ח"ה עמ' 191 ואילך).

18) ראה ר"ן סוף מסכת פסחים. ועייג"כ זח"ג צז, סע"א וברע"מ שם.

19) מנחות סו,א. שו"ע אדמוה"ז או"ח סתפ"ט ס"ג.

20) חולין פג, סע"א. תמורה יד,א.

21) ראה משנה ספ"ו דמנחות ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, דנקצר ביום טו כשר.

22) נלמד מ"תמימות" (מנחות שם), אבל טעמא מאי?

23) ראה זו"ח ר"פ יתרו.

24) יתרו יט,יג.

25) ראה ד"ה אד' שפתי שבסידור עם דא"ח (דר"ה - רלח, ג ואילך). ד"ה וכל העם רואים תש"ד (סה"מ תש"ד עמ' 214 ואילך). ובכ"מ.

26) שלכן "וביום פקדי (על איזה חטא שיהיה) ופקדתי גו'" (תשא לב,לד). וכמרז"ל "אין לך כל פורענות כו' של עגל" (סנהדרין קב,א. הובא בפרש"י עה"פ).

27) תניא פל"ז.

28) ישעיה מ,ה.

29) תניא פל"ט (נג,א).

30) ברכות בתחלתה.

31) שבת עז,ב.

32) בראשית א,ה. ועוד.

33) ולבד זאת, הנה עיקר עניין העבודה במקדש היא ביום, ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר (ראה לקו"ש ח"ג עמ' 949).   

משיח וגאולה בפרשה

ציפייה תמידית לגאולה

גלות אינה מצבם הטבעי של ישראל

ההוראה מקריאת ב' הפרשיות - "תזריע" ו"זאת תהיה" - ביחד:

כאשר מדובר אודות כללות עניין הגאולה - "זאת תהיה", הרי זה דבר ברור ומוחלט שבוודאי תבוא הגאולה, כי הקב"ה הגביל את עצמו (כביכול) שהוא מוכרח להביא את הגאולה, אפילו אם בני-ישראל יהיו במעמד ומצב ד"לא זכו" ח"ו, ואפילו כאשר מדובר בדור ש"כולו חייב" ח"ו.

אבל אף-על-פי-כן, צריכים להשתדל שהעניין ד"זאת תהיה" (כללות עניין הגאולה) יבוא בד בבד עם העניין ד"תזריע" - כללות עבודת בני-ישראל בזמן הגלות, היינו, שהגאולה תבוא על-ידי ולאחרי הקדמת עבודתם של בני-ישראל בזמן הגלות, כמרומז בחיבור ד"זאת תהיה" עם "תזריע", שהגאולה ("זאת תהיה") באה בסמיכות ולאחרי ההקדמה דעבודת בני-ישראל ("תזריע").

ועל דרך זה לאידך - שהעניין ד"תזריע" צריך להיות מחובר עם העניין ד"זאת תהיה", היינו, שכללות עבודת בני-ישראל בזמן הגלות ("תזריע") צריכה להיות מתוך תקווה וציפייה תמידית (חיבור) לגאולה העתידה ("זאת תהיה").

זאת אומרת... ישנם יהודים שלא איכפת להם שהם נמצאים עדיין בגלות, באומרם שהעיקר הוא שניתנת להם האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולכן לא איכפת להם להימצא בגלות עוד משך זמן ח"ו!

יהודי הנ"ל אומר אמנם בתפילתו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", והוא שומע את פירוש המילות, אבל אף-על-פי-כן, אינו חש רגש של ציפייה לגאולה העתידה, ולא איכפת לו שנמצא בגלות!

וטעם הדבר - לפי שהוא "יהודי גלותי"! גופו הוא "גוף גלותי", ונשמתו היא "נשמה גלותית" (בחיצוניותה על-כל-פנים), ולכן לא איכפת לו להימצא בגלות!

יהודי צריך לדעת שהגלות אינו מקומו האמיתי, וכידוע מה שכתב המהר"ל שמאז שבני-ישראל יצאו מארץ מצרים נשלל אצלם כל מציאות העבדות לגמרי, היינו, שלא ייתכן שבני-ישראל יהיו במעמד ומצב של עבדות ח"ו, וכמו שכתוב "כי לי בני-ישראל עבדים" - "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים"!...

 (שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, ב' דר"ח אייר ה'תשמ"ב;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב, כרך ג עמ' 1381 ואילך - בלתי מוגה)

לידת והתגלות המשיח בשבת זו!

ובפשטות - שביום השבת-קודש פרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר"... תהיה לידת והתגלות משיח צדקנו ("חיוורא דבי רבי" כפי שהוא "ביום טהרתו") - שזוכים לשמוע ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא", והנה זה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בא (כיוון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", וצדיקים קמים לתחייה מיד), וכל רבותינו נשיאינו, וכל צדיקי ונשיאי ישראל, ומשה ואהרון עמהם.

...ועוד והוא העיקר - שכל זה נעשה בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, ו' באייר ה'תנש"א,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ג עמ' 164)

לחיות עם הזמן

"לכתחילה אריבער"

בכל ה"מבצעים" ובמיוחד בעניין החינוך

מובן שאין לחשוב שהיות שנמצאים כבר על דרך סלולה (בנוגע לכל הפעולות דהפצת היהדות והמעיינות) שוב אין צורך לעסוק בזה מתוך השתדלות גדולה כו', ויכולים ללכת בדרך הסלולה תוך כדי שינה - אלא צריכים להוסיף בכל הפעולות הנ"ל במשנה מרץ, ובאופן ד"הרחב פיך".

ובפרט על-פי הפתגם הידוע שאמר בעל יום ההולדת דב' באייר - "די וועלט זאגט אז אויב מ'קען ניט ארונטער גייט מען אריבער, און איך זאג אז מ'דארף גיין לכתחילה אריבער", היינו, לא לנסות ללכת "ארונטער", ורק כאשר אין ברירה הולכים "אריבער", אלא צריכים לילך "לכתחילה אריבער".

ועל-דרך זה מובן בנוגע להתעסקות בכל הפעולות דהפצת היהדות והמעיינות - שעניין זה צריך להעשות באופן ד"לכתחילה אריבער".

וכל עניינים אלו צריכים להיות באופן ד"תפארת שבתפארת" - נוסף על פסק-דין הרמב"ם (סוף הלכות איסורי המזבח) והשולחן-ערוך (ריש הלכות צדקה) שכל דבר הקשור עם ענייני קדושה צריך להיות מן היפה והטוב כו', וכמו שכתוב, "כל חלב לה'".

ובנוגע לפועל - להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בנוגע לכל ה"מבצעים" הכלליים [...] ועל-דרך זה בנוגע לעניין שהזמן גרמא - "מבצע חינוך":

היות שמתקרבים לימי הקיץ, שאז ישנו "חופש" מלימודי חול - מתחילים כבר לחשוב מה לעשות עם הילדים בימי הקיץ (לאיזה "מחנה קיץ" לשלוח אות, וכיוצב בזה). ולכן, צריכים לנצל ימים אלו כדי להשפיע על ההורים שיישלחו את ילדיהם למוקמות שבהם מחנכים את הילדים בחינוך על טהרת הקודש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, ב' דר"ח אייר ה'תשמ"ב
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ב כרך ג, עמ' 1396 - בלתי מוגה)

הוספה בעניינים שמזרזים את הגאולה

כיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, דרושה ההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחד מישראל להביא את המשיח. וזאת - על-ידי שכל אחד ואחד מישראל, אנשים נשים וטף, יוסיף בלימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה. הן בתורה שבכתב, הן בתורה שבעל-פה, בגמרא (במיוחד במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, והן (ובמיוחד) בפנימיות התורה, החל מספר הזוהר, ובפרט בתורת החסידות. ומה טוב שהלימוד יהיה ברבים, בעשרה, כי נוסף על המעלה שב"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניינים הנ"ל ברבים, לגבי התפעלות ושמחה ברגש הלב, שעל-ידי זה הולכת וגדלה התשוקה והציפיה לביאת המשיח.

כמו-כן - להוסיף בקיום המצוות בהידור, ובמיוחד בהידור במצוות הצדקה, שמקרבת את הגאולה. וכדאי ונכון לקשר את ההוספה בצדקה עם ההוספה בתורה בענייני הגאולה, על-ידי זה שההוספה בצדקה היא מתוך כוונה לקרב ולזרז את הגאולה, שאז הרי כוונה זו כשלעצמה היא חלק מלימוד התורה בענייני הגאולה - יש כאן "לימוד" של מאמר חז"ל (ב"ב י,א): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". וזה יהיה מעין ודוגמה והכנה ללימוד תורתו של משיח, שילמד את כל העם פנימיות התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תנש"א)

ניצוצי רבי

'המאור' בשירות ליובאוויטש

הרבי מפנה במכתביו לפרסומים שונים ב'המאור' * 'המאור' חושף מכתבים של הרבי לאישים תורניים שונים, מפרסם מודעות שבהן מוזכר שמו של הרבי, קורא להתפלל לרפואת הרבי, מפרסם דברים על הרבנית חנה ע"ה, ועוד * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בט' בתמוז תשי"ג ('שערי הלכה ומנהג' כרך א עמ' קצח-ט) כותב הרבי:

במה שהעיר במכתבו אודות מחיצה בבית-הכנסת, הנה זה מכבר נדפס מאמר בזה הירחון 'המאור' המופיע בברוקלין, טבת תשי"א, מהרב אברהם שי' וויינפעלד דנויארק, ומעיר שם מהרמב"ם. ומציין גם-כן לשו"ת מהר"ם שיק. ועיין... ובירחון הנ"ל דחדש אייר - סיון תשי"ג מדובר ג"כ בהנ"ל.

"נודעתי שמדפיסים שיחה זו בהמאור"

בהתוועדות י"ט בכסלו תש"כ נכח הגאון הרב אפרים-אליעזר הכהן יאלעס מפילדלפיה. במהלך ההתוועדות דיבר הרבי בעניין "שנה עליו הכתוב - לעכב", והזכיר כי הוא בהקדש דווקא. לאחר מכן כתב הרב יאלעס לרבי מכתב שבו הוא דן בדברים שנאמרו בהתוועדותו. באגרת התשובה (אגרות-קודש כרך יט עמ' קיג) כותב הרבי להרב יאלעס (ראה לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1253 ובהערה 3):

במה-שכותב בעניין דשנה עליו הכתוב לעכב דיש לפרש שהוא לאו-דווקא בקדשים - הרי הכל בהשגחה-פרטית, ונתקבל המכתב כשנודעתי שמדפיסים שיחה זו ב'המאור'. ובקשתי לציין המראי-מקומות ל...

ד"ש ממוסדות חב"ד באירופה וצפון-אפריקה

בחודש תשרי תשכ"ה שהה הרב בנימין גורודצקי, בא-כוחו של הרבי, ב-770. 'המאור' פירסם על כך (בגיליון קמז במדור "ידיעות מעולם התורה" עמ' 35-36) ידיעה בכותרת "הרב גורודצקי עושה גדולות באירופה ובאפריקא הצפונית":

"בימים הנוראים הללו שהה כאן לביקור קצר הרב הגאון המפורסם מוה"ר בנימין  גורודצקי שליט"א מנהל לשכת מרכז חב"ד לאירופא ולצפון אפריקא בפאריז. הרב גורודצקי, אשר עיקר דירתו בברוקלין ומצודתו פרושה בפאריז על כל ארצות אירופא, ובעיקר על ארצות אפריקא הצפונית, רגיל לבוא לברוקלין פעמיים בשנה, ומדי פעם לתת דין וחשבון פרטי לנשיאם ומייסדם של כל מוסדות חב"ד בכל העולם כלו, כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש. הפעם באו עמו להקביל את פני רבם האדמו"ר שליט"א, כמה אורחים חשובים מראשי מוסדות וישיבות חב"ד באפריקא ובראשם הרב הגאון ר' שלמה מטוסוף שליט"א מגדולי הרמי"ם במרוקו, וכן הרב ר' לייב ראסקין נ"י מקסבלנקה והרב ר' שמחה זירקין נ"י מטוניס.

"בכינוס הגדול של צעירי חב"ד שהתקיים בחודש תשרי, בהשתתפות צירים מכל תפוצות העולם, מסר הרב מטוסוף דו"ח על שגשוגם של מוסדות וישיבות ליובאוויטש במרוקו, המשמשים בית יוצר לאלפים ילדי ישראל, וכן המוסדות בית-רבקה לאלפי ילדות כ"י.

"בכינוס הזה נתכבד גם הרב גורודצקי להביא את ברכת הארגונים והישיבות של אירופא וצפון אפריקא, שהוא מנהלם הראשי. בנאומו המעניין מסר על דבר המעשים הגדולים בשדה החינוך של מוסדות חב"ד באירופא, והפליג מאוד במעשיהם הגדולים של הישיבות ובתי החינוך בברינואה בצרפת, וכן בשבח הסמינריון בית-רבקה ביערס בפאריז, המבשילים פירות מפוארים לשם ולתפארת התורה והחסידות...

"כדאי לציין שמפעולותיה הראשיות של הלשכה בפאריז הוא יסוד וארגון והחזקת ישיבות ותלמודי תורה ובתי-רבקה וכן בתי-ספר ללימוד מקצועות שונים. בהרבה מקומות באירופא ובאפריקה הצפונית, מוסדות ליובאוויטש האלו משמשים מבצרים אדירים לתורה ולחסידות, לגאון ולתפארת היהדות החרדית בכל העולם כולו.

"הלשכה ההיא בפאריז מטפלת כמו כן במשלוח כל מיני דברים שבקדושה, ספרים, תשמישי קדושה לכל הארצות הזקוקות לכך ומה גם אל ארצות שמאחורי מסך הברזל".

מסכת קשריו של הרב דייטש עם הרבי

אחד האישים התורניים שהיה קשור אל הרבי בקשר אמיץ היה הרה"ג הרב חנניה יום-טוב ליפא דייטש, מחבר הספר 'טהרת יום טוב' ומגדולי בוני המקוואות ברחבי ארצות-הברית. בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך א (עמ' 127-125) הוקדש לו ערך מיוחד. אולם מסתבר שישנם כמה וכמה מכתבים וקטעי מכתבים מהרבי אל הרב דייטש שנשמטו בסדרת אגרות-קודש וגם ב'שמן ששון' שם, על-אף שהופיעו ב'המאור' גיליון ריט (תמוז אב תשל"ד) עמ' 19-20:

ב"ה, שישי בשבט תשכ"א, ברוקלין.

הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ רב פעלים בעל מרץ מו"ה חנניא יום טוב ליפא שי' מלפנים גאב"ד העלמעץ

שלום וברכה!

במענה למכתבו והידיעה הטלפונית שלאחרי זה.

בעת רצון יזכירוהו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מתאים לתוכן כתבו, ובעניין יום זה - להצלחת הטיפול הרפואי לרפו"ק ורפו"ש, שהרי מעלין בקודש, והיות והגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא (רמב"ם הלכות דעות ריש פרק ד').

ויהי-רצון אשר בכל העניינים שאינם בטוב הנראה והנגלה, ענייני גלות, יהיה בהם כיתרון האור מתוך החושך.

ובסגנון רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע בפירושו בפרשת השבוע: בשלח פרעה, שהיה משלח וכו' ועושה פרי למעלה וכו' להצמיח ישועות ישראל וכו' שהקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים (תורה-אור ריש פרשת בשלח),

יהיה כן בכל העניינים שלע"ע נראים לעיני בשר למונעים ומסתירים ויתהפכו לקצה השני, שהם ירבו בהצלחה בהעניינים אודותם כותב, בתוככי כלל ענייני תורה ומצווה, שיתהפכו למסייעים לטוב הנראה והנגלה.

בכבוד ובברכה לבשו"ט מתוך בריאות הנכונה.

מנחם שניאורסאהן

בניית מקוואות-טהרה בעולם

מכתב נוסף (חתום על-ידי המזכיר):

ב"ה, ט"ז תמוז תשכ"ג, ברוקלין.

הרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו' מו"ה חנניא יו"ט ליפא שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבו מיום ד' הנני להודיעו שכתבנו היום להרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מו"ה ירמי' שי' אלאי ביוהנסבורג, ובקשנוהו לקרב את כת"ר ולעזור לו בפעולותיו לטובת המקווה.

הרב אלאי שי' הנ"ל מכיר היטב גם את המצב בערים שמחוץ ליוהנסבורג ובטח יוכל להורות לו למי שכדאי לפנות בביקורו את הערים האלו.

בכבוד ובברכת כט"ס

הרב ח.מ.א. חדקוב

והנה מכתב שלישי המובא ב'המאור' הנ"ל.

ב"ה, ו' שבט תשכ"ד ברוקלין

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ רב פעלים ובעל מרץ וכו'

מו"ה חנניה יום טוב ליפא שי'

שלום וברכה!

במענה על הודעת כת"ר אודות קשו"ת של בתו תי' עם ב"ג שי' בשעה טובה ומוצלחת,

הנה יה"ר מהשי"ת שיהיה בשעה טובה ומוצלחת ולבנין עדי עד על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

וירוו מהם רוב נחת יהודי אמיתי נחת חסידותי

בכבוד ובברכת מזל טוב ולרפוקו"ש

מנחם שניאורסאהן

תמהתי ונצטערתי לראות במכתבו שחושדני שפעולתו בטהרת בני-ישראלי בעיר פ' גרמה להיפך הקירוב בינינו וכו'. ח"ו לומר כן. ואדרבה. ואין להאריך בדבר הפשוט, ובוודאי קלא דפסיק הוא (מו"ק יח,ב). ורק מפני דברי חז"ל במשנתם (שקלים פ"ג מ"ב) כתבתי שלילת החשד דאנ"ש שי' בעיר ההיא - רק ממכתב זה דכת"ר נודעתי ע"ד דברי ד.פ. שי' וכו'.

זריזות מביאה לידי טהרה

המכתב דלהלן הוא מכתב כללי-פרטי וצוטטו כאן הקטעים שיש בהם חידוש (ונכתבו במיוחד להרב דייטש):

ב"ה, מוצש"ק פ' ראה, ר"ח אלול, ה'תשכ"א

ברוקלין, נ.י.

הרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ

רב פעלים כו' מו"ה חנניא יו"ט ליפא שי'

מלפנים אב"ד דק"ק העלמעץ.

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכתבו מיום ב' בבשו"ט על-דבר הוספת מקוואות טהרה בתוככ"י בנ"י, ופעולותיו בזה, ובעמדנו בראש חודש אלול...

ומתרצה הקב"ה - מקווה ישראל ה' - לישראל בשמחה ובלב שלם, ונכתבים ונחתמים לשנה טובה ומתוקה.

בברכת כוח"ט ולבשו"ט אשר זריזות מביאה לידי כו' טהרה כו' חסידות כו' אליהו זל"ט

מ. שניאורסאהן

מקוה ישראל: חותם מס' יומא.

ב'המאור' גליון פד (תמוז ה'תשי"ח) עמ' 31 נדפס מכתב חתום על-ידי זלמן לעווין ומנחם-יוסף רוזינשטיין ובו מסופר: "כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א עוררנו לקרוא את הרב.. חי"ל דייטש שליט"א.. לשם תיקון המקווה כאן".

"כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו משתמש באתרוגים שלנו"

מודעות מעניינות על אתרוגי קאלבריה נדפסו במשך השנים בביטאוני 'המאור'. הראשונה (גיליון רך עמ' 63 - אלול תשל"ד), פורסמה על-ידי החסיד הרב ישראל דז'ייקובסון.

איחולים ותפילות לרפואה שלימה

בשמחת-תורה תשל"ח עבר הרבי, כידוע, אירוע בריאותי בליבו הטהור. בגיליון רמ של 'המאור' (תשרי-מרחשוון תשל"ח עמ' 28) מתפרסמת מודעה מטעם 'איגוד הרבנים באמריקה' ובה איחולים לרפואה שלמה ואריכות ימים.

"מוחה היה אוצר בלום"

בו' בתשרי תשכ"ה הסתלקה הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, אימו של הרבי. בגיליון הסמוך, קמז (תשרי-מרחשוון תשכ"ה), פורסם (עמ' 36) מאמר זיכרון קצר, הניתן כאן.

"הרבנית חנה שניאורסאהן ע"ה

"בשבת שובה לפנות ערב נפטרה בברוקלין הרבנית הצדיקת מרת חנה ע"ה, אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר לוי-יצחק שניאורסאהן זצ"ל אב"ד יעקאטערינאסלאוו ברוסיה, הוריו של כ"ק הגה"צ האדמו"ר מוהר"ר מנחם-מענדל שליט"א מליובאוויטש.

"בהלווייתה ביום א' השתתף קהל גדול ועצום מנו-יארק רבתי והאבל היה כבד מאוד. לרגל עשי"ת לא נאמרו שום הספדים.

"הרבנית היתה אשת חיל משכלת וצדיקה מפורסמת בעלת מעשים כבירים ומוחה היה אוצר בלום של כל מיני זיכרונות ומעשיות ושיחות של עולם החסידות.

"בשנות המלחמה גירשו הרוסים את הרב והרבנית למרחקי רוסיא והוא נפטר שם בשנת תש"ד ואחרי יגיעות וטלטולים הגיעה הרבנית לארה"ב.

"בנה, כ"ק האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש היה רגיל לקיים בה מצוות כיבוד אם מדי יום ביומו, בלכתו לבקרה ולשוחח אתה ענייני תורה וחסידות.

"כדאי לציין שהאדמו"ר שליט"א שאל את פי כמה מורי הוראה אם יש איזה מקום היתר לטבול בערב יום-הכיפורים קודם מנחה, ולבסוף עשה כחומרת המג"א בסי' תר"ו".

בזכות 'המאור'

בגליון 4 של 'פרדס חב"ד' מחודש כסלו-טבת תשנ"ח, עמ' 24, התפרסמו עלי הגהה של הרבי לשיחה שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז תשי"ח (ראה פיענוחה, שם עמ' 23). השיחה הודפסה לראשונה ב'המאור'.

דוגמה זו לא על עצמה בלבד באה ללמד, אלא על שיחות רבות המודפסות בהוספות ללקוטי-שיחות, הוגהו מלכתחילה בשביל 'המאור' ובזכות בטאון זה יש לנו שיחות מוגהות מהרבי.

ממעייני החסידות

פרשת תזריע-מצורע

אשה כי תזריע (יב,ב)

"אשה" - רומז לתשוקתה של הנשמה לחזור לשורשה האלוקי. שכן השם 'אשה' הוא על שם מקורה של האשה, "כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב).

"כי תזריע" - הזריעה אינה אפשרית אלא בארץ. לומר לך: למרות התשוקה האמורה, אין אדם רשאי 'לברוח' מן העולם, אלא עליו לעבוד עם העולם ובתוכו כדי לבררו ולהעלותו.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 237)

אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב)

מפרש ה'אור-החיים':

"אשה" - זו כנסת-ישראל שנמשלה לאשה.

"תזריע" - היינו קיום המצוות, כדכתיב (הושע י) "זרעו לכם לצדקה".

"זכר" - רומז לגאולה העתידה, שתהיה גאולה נצחית - בחינת "זכר".

"אשה כי תזריע וילדה זכר" - על-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, נזכה לגאולה אמיתית, גאולה שאין לאחריה גלות.

אדמו"ר הצמח-צדק מוסיף ומבאר, מדוע נמשלו המצוות לזריעה:

א) על-ידי זריעת גרעין בארץ צומחת כמות גדולה של תבואה, וכך גם על-ידי קיום מצווה 'צומח' גילוי אלוקות בעולמות העליונים.

ב) הגרעין אינו צומח אלא במקום הראוי לזריעה (ולא במדבר, לדוגמה), וכך 'זריעת' המצוות אינה אפשרית אלא בישראל; דווקא מעשה המצוות של ישראל פועל 'צמיחת' האור והגילוי למעלה.

(אור-התורה ויקרא עמ' תצז)

זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)
זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו)

כל יהודי נקרא "ישראל", כמאמר (סנהדרין מד) "אף-על-פי שחטא, ישראל הוא". אך יש אנשים המתייחסים אל השם הזה כאל שם הכינוי בלבד, "בשם ישראל יכונה" (ישעיה מד), והם ממציאים לעצמם איזה שם אחר, שם זר.

"מוציא שם רע" - אצל יהודי כזה יש להוציא ולבטל את השם הרע והזר ולגלות בו את שמו האמיתי, "ישראל".

(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע תשל"ו)

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)

מי שרואה רע מסויים בזולתו חייב להסיק מכך שגם בו עצמו מצוי מעין של רע זה, ולכן ישתדל לתקנו. וכאשר הוא עושה זאת הרי הוא מתקן גם את חברו (במידה מסויימת), שהרי הרע שבחברו הביא לתוצאה טובה.

זהו שרמז הכתוב:

מצורע - רומז למי שמוציא את הרע מחברו ומתקנו (מצורע - מוציא רע).

"זאת תהיה תורת המצורע" - כיצד ניתן להוציא את הרע מהזולת?

"ביום טהרתו - על-ידי זה שמתקן ומטהר את עצמו ("טהרתו") מהרע שראה בחבירו.

(כתר-שם-טוב עמ' נד)

והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד,ב-ג)

מדוע נאמר "והובא אל הכהן", בה-בשעה שהכהן יצא אל המצורע (שכן, למצורע היה אסור להיכנס למחנה כהונה) ? וכן: מדוע נאמר "והובא", שמשמעו שהובא בעל כורחו?

אלא:

"והובא אל הכהן" - אפילו יהודי שנטמא ב"טומאת צרעת" החמורה, והוא נמצא "מחוץ לשלוש מחנות" דקדושה, יובא בסופו של דבר "אל הכהן" וייטהר, שכן דבר ברור הוא ש"לא יידח ממנו נידח" (שמואל ב יד). והדבר יתבצע אפילו אם אין רצונו בכך, כנאמר (יחזקאל כ): "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" - בשלב מתקדם יותר מגיע ה"כהן" עד ל"מקומו" של ה"מצורע". כלומר: התעוררות התשובה חודרת לפנימיותו של ה"מצורע", רצונו שכלו ומידותיו, כך שאין הוא זקוק עוד לסיועו של הכהן.

(לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 100)

ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית גו' (יד, יד)

אנו רואים שהדם ניתן בשלשה מקומות (באוזן, ביד וברגל), ואילו השמן ניתן בארבעה מקומות (באוזן, ביד, ברגל ובראש).

אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון: רבותינו ז"ל אמרו (נדרים סד) שהמצורע חשוב כמת, וגם במת מצינו המספרים שלוש וארבע: "שלוש לבכי וארבע להספד".

('תורת לוי-יצחק' עמ' שס)

חיבור הפרשיות תזריע-מצורע

"תזריע" מורה על יישוב העולם, ואילו "מצורע" - על הפך יישוב העולם (שכן צרעת באה על עוון לשון-הרע, שמפריד בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו). כיצד אפוא יכולות שתי פרשות אלה להיות מחוברות?

אלא: "תזריע" מורה על עבודת ה' בדרך חיובית, "עשה טוב", ואילו "מצורע" מורה על עבודה בדרך השלילה, "סור מרע". החיבור של "תזריע" ו"מצורע" מלמדנו, שיש לעסוק בשניהם (לא רק בזמנים שונים, אלא גם) בעת ובעונה אחת.

ובמילים פשוטות: העבודה דשלילת הרע אינה דורשת יגיעה והתעסקות נפרדות ובזמן המיוחד לכך, אלא העבודה בקו החיוב היא שפועלת בדרך ממילא את ביטול ושלילת הרע.

(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשמ"ח)

פרקי אבות

חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי

חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן-הורקנוס, ורבי יהושע בן-חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן-נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחם: רבי אליעזר בן-הורקנוס - בור סוד שאינו מאבד טיפה, רבי יהושע בן-חנניה - אשרי יולדתו, רבי יוסי הכהן - חסיד, רבי שמעון בן-נתנאל - ירא חטא, ורבי אלעזר בן-ערך - כמעין המתגבר... (פרק ב, משנה ט)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

בור סוד, גרסינן ולא בור סיד כלומר כבור טוח בסיד,  שאינו מאבד טיפה, כך הוא אינו שוכח דבר אחד מתלמודו. אשרי יולדתו, מאושר במידות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו, ויש אומרים, על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי-מדרשות שבעירה, ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעיי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה ערישתו מבית-המדרש, כדי שלא יכנסו באוזניו אלא דברי תורה. חסיד, שעושה לפנים משורת-הדין. ירא חטא, מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו, שמא יבוא לידי חטא, דאם לא כן מאי רבותיה אפילו עם-הארץ אפשר להיות ירא חטא. מעין המתגבר, ליבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו.

ביאור כ"ק אדמו"ר:

רז"ל אמרו שיש דמיון מסויים בין רבי יוחנן בן-זכאי למשה רבינו: שניהם חיו מאה ועשרים שנה שנחלקו לשלוש תקופות של ארבעים שנה. משה היה במצרים ארבעים שנה, ובמדין ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה; ורבי יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה.

במשנתנו ניתן למצוא צד-השווה נוסף:

התורה, שנקראת "תורת משה", מחולקת לחמישה חומשים (וכן הלוחות שניתנו על ידי משה נחלקים לשתיים, כשבכל צד מצויות חמישה דברות); וכן תורתו של רבי יוחנן בן זכאי נחלקה לחמישה סוגים של תלמידים, וכל אחד מהם הוא כנגד אחד מחמשה חומשי תורה.

רבי אליעזר בן הורקנוס, שנקרא "רבי אליעזר הגדול", הוא כנגד חומש בראשית, כמאמר רז"ל "הגדולה - זו מעשה בראשית".

רבי יהושע בן חנניא, עליו אמר רבו "אשרי יולדתו", הוא כנגד חומש שמות, שבו מסופר על גאולתם של ישראל ממצרים, שנמשלה ללידה. קשר נוסף: רבי יהושע בן חנניא נהג להרבות בוויכוחים עם חכמי אומות העולם, ומסתבר שדווקא רבי יהושע בן חנניא עסק בכך להיותו "קרוב למלכות"; וזה קשור לוויכוחים שניהל משה - שגדל בביתו של פרעה - עם פרעה מלך מצרים, עליהם מסופר בחומש שמות.

רבי יוסי הכהן, הוא כנגד חומש ויקרא, שנקרא "תורת כהנים".

רבי שמעון בן נתנאל, היה "ירא חטא", היינו שפחד מעצם החטא והחיסרון, לא מעונש או מניעת שכר. וזהו כנגד חומש במדבר, שנקרא "חומש הפקודים", כי הדרך להגיע לדרגת "ירא חטא" הוא על-ידי מניין ומספר: כשאדם סופר תמיד את הימים שניתנו לו כדי למלא את שליחותו בעולם, אזי הוא מנצל את זמנו בשלמות, ללא "חטא" וחיסרון.

רבי אלעזר בן ערך, שהיה "כמעין המתגבר", הוא כנגד חומש דברים, שאמרו משה "מפי עצמו", היינו שעל-ידי שקיבל את ארבעת החומשים הראשונים מפי הקב"ה, נעשה "כמעין המתגבר" ואמר משנה-תורה "מפי עצמו".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים ה'תשמ"ב - בלתי מוגה)      

אוצרות דור ודור

המהר"ש מעמיד חסיד על טעותו

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אגרות-קודש ריי"צ כרך ז עמ' כ):

מעשה בחסיד יליד העיר פולוצק, שמקצועו היה  צורף כסף ומתקן שעונים, שעבר להתגורר בעיר ולאדימיר שברוסיה הפנימית. כשהגיע פעם אל אדמו"ר מהר"ש, שאל אותו הרבי אם יש לו קביעות ללמוד ברבים. ענה החסיד שהוא לומד לעצמו שעה בכל יום, מה גם שעליו להתכונן לקריאת התורה, שכן אין מלבדו שום אדם בעיר שיודע לקרוא בתורה...

הוא הוסיף וסיפר לרבי כי יהודי עירו הם אנשים פשוטים ובורים גמורים, רובם 'קנטוניסטים' שבגרו ומיעוטם חיילי הצאר ניקולאי, שמדברים בשפה הרוסית ומתנהגים כשכניהם הרוסים, ועל-פי רוב אינם יכולים להתפלל אלא רק עונים אמן, ובקושי יכולים לברך ברכת התורה.

שאלו הרבי: "ומה מעשיך בעיר כזו? למה עזבת את פולוצק שהיא עיר ואם בישראל, והחלפת אותה בוולאדימיר, שהיא שוממה מיודעי תורה ומחבבי מצווה?".

ענה החסיד: "הגעתי לשם כדי לעסוק במלאכתי - הנני צורף כלי כסף וזהב וכן מתקן שעונים. ובוודאי ליבי כואב על שהחלפתי את עיר הולדתי פולוצק, שמלאה בני תורה ויראי אלוקים, ויש בה שתי ישיבות והרבה 'חדרים' וכן בתי-כנסיות שמתפללים בהם מעלות השחר עד חצות לילה - בעיר ולאדימיר השוממה, אבל מה לעשות? פרנסתי שם היתה בדוחק, וגם שאלתי בשעתו את הרבי והוא הסכים לכך ובירך אותי, וב"ה הברכה התקיימה ויש לי פרנסה ברווח".

אמר לו הרבי:

"טעות בידך. לא לשם פרנסה גשמית הביאך ה' יתברך לוולאדימיר . המאמין בה' ובתורתו ובהשגחה פרטית יכול ומוכרח להבין שבגלל פרנסה גשמית לא ינתק הקב"ה יהודי ממשפחתו, מעיר יהודית, ויוביל אותו למדבר שממה, בין עמי-הארץ ובורים. טעותך נובעת מטעות נוספת - אתה סבור שעבודתך היא להיות צורף זהב ומתקן שעונים. טעות גדולה היא זו. עבודתו של יהודי היא תורה ועבודה. ה' יתברך הוביל אותך בין קנטוניסטים פשוטים וחיילי ניקולאי כדי שתפעל עמם משהו בענייני יהדות".

"יהודי הסבור כי ה' יתברך מוביל יהודי ממקום למקום לשם פרנסה, הריהו מקטני אמנה. הוא בעל חיסרון באמונה, משום שבכל מקום ה' יתברך נותן לחם לכל בשר, ומה ההבדל בין פולוצק לוולאדימיר?

"בירכתי אותך שתצליח. ברכה מועילה כשפועלים, אבל כשאין פועלים, אין הברכה יכולה להועיל".

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי,
ב' באייר

קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום": יש לקרוא 'ראשון' או גם 'שני' בליל שישי (יום חמישי בלילה)¹. בעש"ק אחר חצות קוראים את כל הפרשה, ואומרים (בסיום שתי הפרשיות) את שתי ההפטרות²: דפרשת תזריע "ואיש בא מבעל שלישה", ודפרשת מצורע "וארבעה אנשים". בשבת-קודש לפני תפילת שחרית קוראים שוב 'שביעי'¹.

שבת-קודש - פרשת תזריע-מצורע³
ג' באייר

גם בשבתות שבספירה אם נערכת בבית-הכנסת ברית-מילה, או שמתפלל שם אחד מבעלי-הברית (אבי-הבן, הסנדק והמוהל), וכן אם נוכח במקום חתן (שנישא בל"ג בעומר או לנוהגים להינשא לאחר מכן) - אין אומרים 'אב הרחמים'⁴.

פרקי אבות - פרק ב⁵.

יום שני,
ה' באייר

תענית 'שני' קמא⁶.

יום חמישי,
ח' באייר

תענית 'חמישי'.

----------

1) ע"פ מנהג רבותינו נשיאינו, היום-יום ד' בטבת (שהרבי הורה "בהנוגע לפועל" לנהוג כמותו, אג"ק סוף כרך ח"י, אם כי שם מדובר רק בנוגע לזמן קריאת שמו"ת), אף שבהיום-יום ל' בסיוון ובספר-המנהגים עמ' 25 לא נזכרה הנהגה זו לקרוא גם בליל שישי ובש"ק שחרית.

2) בספר-המנהגים נזכר במפורש "פרשיות מחוברות" (ולכאורה יש לקרוא קודם הפטרת פ' תזריע ואח"כ דפ' מצורע). אך לפי מנהג רבותינו הנ"ל, יש להסתפק אם צריך להשאיר את ההפטרה דפ' מצורע (שהיא הנקראת בפועל בבית-הכנסת) לשבת שחרית אחרי ה'שביעי', כמו ההפטרה ד"שבת ראש-חודש ומחר-חודש וכו'" שבהיום יום ד' טבת הנ"ל, או שיש לחלק, שרק ההפטרות דער"ח ור"ח שייכות לשבת דווקא כ'עניינא דיומא', אך הפטרת הסדרה הראשונה שאינה נקראת בפועל שייכת גם ליום ו' עש"ק ויש לקוראה בסיום שמו"ת כרגיל.

3) "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה משתמט מלהזכיר את שם הפרשה [מצורע]. בספרים שונים היא נקראת "פרשת טהרה", אבל... [הוא] בכלל לא רצה לקוראה בשם כלשהו, אלא לכל היותר כתב או אמר את היום בחודש וכדומה" (לקוטי-שיחות ח"א עמ' 239). מאוחר יותר אמר הרבי: בדורות האחרונים, מנהג ישראל (טור ושו"ע או"ח סי' תכח [וכן נדפס בלקוטי-תורה, היום-יום, לקוטי-שיחות, ועוד]) לקוראה בשם זה (לקו"ש ח"ז עמ' 100), והסביר הטעם: כיוון שקרוב כבר הגילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא, לעשות מ'מצורע' - תורה, "תורת-המצורע" (שם עמ' 103). מאוחר יותר הוסיף, ששם זה רומז שכבר מרגישים קרוב לביאת משיח צדקנו, שנקרא כך (ישעיהו נג,ד. סנהדרין צח,א-ב. לקו"ש חכ"ב עמ' 79, וביותר בסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 490 ואילך, עיי"ש).

4) לוח כולל-חב"ד. זאת מלבד שבת מברכים סיון (שתכפו בו הצרות וההריגות למאוד), שגם אם יש ברית-מילה אומרים בו 'אב הרחמים', ראה בס' 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' הל' שבת במילואים עמ' פא-פב, שהוכיח דלא כמ"ש בקצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן ס"ק יג.

5) בר"ד משיחת ש"פ נשא תנש"א התוועדות א', שההוראה (שנדפסה בשבוע שעבר, גיליון תקח) ללמוד עכ"פ משנה אחת בעיון - שייכת במיוחד לתלמידי התמימים. ובר"ד משיחת ש"פ קורח תנש"א, שההולכים להקהיל קהילות בבתי-הכנסת יעוררו ע"ז.

בר"ד משיחת ש"פ נשא תנש"א, שיש להמשיך את לימוד פרקי-אבות בימי השבוע, כפי שכמה נוהגים, שכשיוצאים לנסיעה לוקחים עמם ספר משניות "ובלכתך בדרך".

אלו שעד עתה לא נזהרו בזה - התיקון לזה הוא שישפיעו עכ"פ על יהודי אחד שלא ידע ממנהג זה, שיתחיל באמירת פרקי-אבות. ומה טוב - כל שבתות הקיץ (ר"ד משיחת ש"פ שמיני תנש"א - כ"ז בלתי מוגה, ולא מצאתיו בשיחות המוגהות וגם לא ב'התוועדויות' מהנ"ל. וצ"ע).

6) במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע-אדה"ז סי' תצב). ואין מברכין את המתענים בשבת-מברכין-החודש, ולא בשבת ר"ח אייר וחשוון, ולכן בקביעות כמו שנה שעברה שחל ר"ח בשבת מתחילין להתענות בי' באייר ולא בג' באייר (שו"ע אדה"ז שם ס"ד).