בדיוק  את המהלך הזה כבר ניסינו, ומה קיבלנו? ה'פרגמטיות' קצרת-הראות הרסה את העתיד בעבור כמה הבזקי מצלמות על המדשאות.

זה היה כמו זרם חשמלי שהרטיט מיליוני לבבות של יהודים ברחבי העולם כולו. רבים עדיין זוכרים את הצמרמורת שאחזה בגופם ביום השלישי למלחמת ששת-הימים, כאשר שודרה קריאתו הנרגשת של מוטה גור: "הר-הבית בידינו!". כתב 'קול ישראל', שאינו שומר מצוות, דיווח בקול חנוק על שחרורו של הר-הבית. ירושלים והר-הבית חזרו לידי יהודים.

באותם ימים עדיין לא היינו יפי-נפש. עדיין לא הכרנו את כל הססמאות בדבר הצורך להקים מדינה פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל. היינו פשוט יהודים, חשבנו כיהודים, התרגשנו כיהודים וניסינו לעשות מה שטוב ליהודים. שחרור ירושלים, חברון, קבר רחל וחבלי התנ"ך האחרים נגעו בנקודה יהודית פנימית ועמוקה, שבה כולנו שווים.

זה לא ימין

חלפו שלושים ושש שנים, ובדיוק בשבוע שבו שוחררה ארץ-ישראל מידי הכובש הזר, עומד ראש-ממשלה יהודי, ומסביר לחברי סיעתו ששלטון יהודי בארץ-ישראל הוא – לא פחות ולא יותר – כיבוש. יום קודם לכן העביר בממשלתו החלטה 'היסטורית', שבה הממשלה מקבלת את התכנית להקים בלב הארץ מדינה פלסטינית.

הטיעונים שבפיו היו מוכרים מאוד. אלה בדיוק המילים והמושגים של מפלגות השמאל הקיצוניות, רק"ח ושל"י בימים רחוקים, מרצ ומפם בימים אחרים. באלה הקלישאות ממש השתמשו אדריכלי אסון אוסלו. גם הם דיברו על הצורך בתהליך מדיני כדי להאיץ צמיחה כלכלית. אין כל חדש תחת השמש, מלבד העובדה המרה שהפעם אומר את הדברים נציג ה'ימין' (או הימין לשעבר, ליתר דיוק, שכן עם עמדות כאלה הוא כבר ממוקם עמוק בשמאל).

מנסים להציג את המהלכים הנוראים האלה כפרגמטיות. אין ברירה, טוענים, חייבים למצוא פשרה בין האידאולוגיה ובין המציאות. אכן, זו ארצנו ונחלת אבותינו, אבל האמריקנים לוחצים, והאירופים רוטנים, וצריכים למצוא פתרון לאוכלוסייה הערבית. אלה 'ויתורים כואבים', כדי להשיג שקט וביטחון, אהדה בין-לאומית ושגשוג כלכלי.

אלא שעל זה נאמר הפתגם – גם אכל דגים באושים, גם לקה, גם שילם. לא זו בלבד שיש כאן התכחשות לזיקה העמוקה של עם-ישראל לארצו, והכרזה שכולה חילול שם-שמים; אלא שגם מבחינה פרגמטית זו טעות מחרידה. וכי מדינה פלסטינית תביא לנו ביטחון, תמיכה בין-לאומית ושגשוג כלכלי? האם אחרי הניסיון המר של אוסלו מישהו עוד מסוגל להאמין בכך?

הלוא בדיוק  את המהלך הזה כבר ניסינו, ומה קיבלנו? יותר מאלף הרוגים, אלפי פצועים, ערעור הביטחון האישי, מלחמה של יותר משנתיים וחצי, משבר כלכלי מהקשים בתולדות המדינה, הרס התיירות, ירידה ברמת החיים, מצוקות חברתיות. המדינה כולה הידרדרה לעברי פי-פחת דווקא בגלל ה'פרגמטיות' קצרת-הראות, שהרסה את העתיד בעבור כמה הבזקי מצלמות על המדשאות.

תורת חיים פרגמטית

תורת ישראל היא פרגמטית, שכן היא תורת חיים. היא אינה עוסקת באידאולוגיות מופשטות, אלא כשמה כן היא – תורה מלשון הוראה, הוראה בחיים. היא מתמודדת עם המציאות הריאלית, עם הקשיים, עם הלחצים, אבל היא מעניקה לאדם מטען של חזון ואמונה לדבוק במטרתו, להתקדם לעבר היעד, לא להיכנע ולא להישבר. כך הבטיחה התורה את קיומו של העם היהודי, נגד כל הסיכויים.

שוב מתברר כי ארץ-ישראל, תורת ישראל ועם-ישראל הם יחידה אחת, שאין להפרידה. זה הצופן הפנימי של הקיום היהודי, ועלינו לשמור את שלוש השלמויות הללו, אם אכן חפצים אנו להישאר כאן עד הגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו.