חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:37 זריחה: 6:30 כ"ב באלול התשע"ט, 22/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 946 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תבוא, כ' באלול ה'תשע"ב (07/09/12)

נושאים נוספים
התקשרות 946 - כל המדורים ברצף
מסירות נפש כדי "לשכן שמו שם"
"ושלמו ימי אבלך"
הוצאת קה"ת
פרשת כי-תבוא
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 946, ערב שבת-קודש פרשת תבוא, כ' באלול ה'תשע"ב (07.09.2012)

  דבר מלכות

מסירות נפש כדי "לשכן שמו שם"

המצוות שקיימו ישראל במדבר, וכך המצוות שמקיימים בגלות, הן בבחינת 'ציונים' והכנה לקיום העיקרי שיהיה בזמן הכניסה לארץ, לעתיד לבוא * את תורות הבעש"ט שנאמרו בגן-עדן שמעו כל החסידים עד סוף כל הדורות, והעצה להיזכר בהן כראוי היא עבודת התשובה * מדוע צריך לדרוש מנשמות שלמעלה ושלמטה מסירות נפש כדי "לשכן שמו שם"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת פרשת השבוע נאמר1 "והי' כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'", "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"2. והיינו, שציווי זה נאמר אמנם בהיותם במדבר, אבל קיומו הוא רק לאחרי הכניסה לארץ.

ובאמת, כן הוא גם בכל המצוות, ולא רק במצוות התלויות בארץ, אלא גם במצוות שאין תלויות בארץ – שעיקר קיומם הוא בכניסה לארץ דווקא, כמו שכתוב3 "וזאת המצוה . . אשר צוה ה"א ללמד אתכם לעשות בארץ".

כלומר: התורה עצמה ניתנה אמנם במדבר, ודווקא במדבר, להורות שהתורה היא הפקר לכל4, והיינו, שאין זה כמו דבר שהוא בבעלותו של פלוני והרוצה להשתמש בו צריך לבקש רשות מבעליו, אלא התורה שייכת לכל בני-ישראל, ובכוחו של כל אחד ואחד לקיים התורה  והמצות; אבל עיקר קיומה הוא בכניסה לארץ דווקא.

וראיה לדבר – ממצות מילה וקרבן פסח:

בנוגע למצות מילה – הרי בהיותם במדבר לא מלו בני-ישראל את בניהם, כמו שכתוב5 "כל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" (מלבד שבט לוי שמלו את בניהם גם בהיותם במדבר6). ואף שהטעם שלא מלו הוא "משום דלא נשיב להו רוח צפונית . . דלא נבדור ענני הכבוד"7, והיינו, שהיה סכנה למול במדבר – מכל מקום, הא גופא שלא היו יכולים למול, מהוה הוכחה שאז לא היתה המצוה בתקפה כל כך.

ועל דרך זה בנוגע למצוות קרבן פסח – שמלבד הפסח שהקריבו בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, שאז נתחדש הציווי של פסח שני, לא הקריבו קרבן פסח במשך כל השנים שהיו במדבר8. והיינו, שאף-על-פי שקרבן פסח הוא קרבן יחיד [אלא לפי שמקריבים אותו כל ישראל, "אתי בכנופיא"9, נקרא קרבן ציבור, אף שעיקרו קרבן יחיד10], ויכולים להקריבו אפילו בבמה11, ועל אחת כמה וכמה בהיותם במדבר שהיה המשכן עמם היו יכולים להקריבו במשכן, מכל מקום, לא הקריבו קרבן פסח עד שנכנסו לארץ.

והרי במצוות אלו, מילה ופסח, יש חומר לגבי כל שאר מצוות עשה – שרק בהם יש חיוב כרת12, אשר, עניין הכרת הוא "שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' . . כמו שכתוב בפרשת אמור13 ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה', מלפני דייקא" (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן14), והיינו, שמצוות אלו הם עניינים כלליים (ולא כשאר המצוות שהם עניינים פרטיים) שמקשרים את בני-ישראל עם עצמותו יתברך, ואף-על-פי-כן, גם מצוות אלו לא קיימום בני-ישראל עד שנכנסו לארץ.

ב. והנה, כשם שבמדבר, קודם הכניסה לארץ, לא היה עיקר עניין קיום המצוות – כן הוא גם בנוגע לזמן הגלות (שגלו מארץ-ישראל) – כידוע15 שקיום המצוות בזמן הגלות אינו עיקר עניין קיום המצוות, כי אם בבחינת "ציונים", כמו שכתוב16 "הציבי לך ציונים", "שלא יהיו חדשים עליכם לעתיד לבוא", ואילו עיקר עניין קיום המצוות בשלימות יהיה לעתיד לבוא, כמבואר בדרושי חסידות17 בפירוש מה שכתוב "ושם נעשה לפניך . . כמצות רצונך".

אמנם, אף-על-פי שהמצוות שבזמן הגלות אינם אלא בבחינת "ציונים", מכל מקום יש בהם מעלה מיוחדת – שדווקא על ידם נעשית ההכנה לשלימות קיום המצוות לעתיד לבוא.

ועל דרך שמצינו בנוגע לעבודת האבות ביחס למתן-תורה – שאף-על-פי שהעיקר הוא קיום המצוות שלאחרי מתן תורה, וכמו שכתוב הרמב"ם18 בנוגע למצות מילה, ש"אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציוה אותנו על-ידי משה רבינו" במתן תורה [וכמו כן בנוגע למצוות שנצטוו במרה, שאנו מקיימים אותם בגלל הציווי במתן תורה19], מכל מקום, דווקא על-ידי מעשה האבות נעשתה ההכנה למתן תורה.

וכמו כן לאחרי מתן תורה גופא – שאף שעיקר עניין קיום המצוות היה בכניסה לארץ, מכל מקום, ההכנה לזה היתה במדבר דווקא.

ועל דרך זה בנוגע למצוות שבזמן הגלות, שעם היותם ציונים בלבד, מכל מקום, גדלה מעלתם לפי שדווקא על ידם נעשית ההכנה לקיום המצוות לעתיד לבוא שיהיו באופן נעלה יותר גם מקיום המצוות בארץ-ישראל בזמן הבית, כמובן מזה שבית-המקדש לעתיד יהיה נעלה יותר, כמו שכתוב20 "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שבנינו היה בידי אדם, ולכן שלטו בו ידי זרים, מה שאין כן הבניין לעתיד שיהיה בנינא דקוב"ה21.

ומזה מובן גודל מעלת קיום התורה ומצות בזמן הגלות – שאין זה עניין של יגיעה ("אַ מאַטערניש") ועונש ח"ו, אלא הכנה לשלימות קיום המצוות לעתיד לבוא.

וכל זה – מלבד גודל שכר העבודה עצמה, במכל שכן וקל וחומר משכרו של נבוכדנאצר, שבשביל שהלך ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה פסקו מלוכה לו ולבנו ולבן בנו22, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לשכרו של כל אחד ואחד מישראל23.

* * *

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם בהתוועדות של שמחת תורה24 אודות מה שאירע בח"י אלול שנת תרנ"ב שחל ביום השבת-קודש [. .] – שאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עסק אז בעניין מסוים ואמר, שכיון שהקב"ה לא נשאר בעל-חוב, הנה בגלל ההתעסקות בעניין הנ"ל, שילם לו אביו, אדמו"ר מהר"ש, בשבת ח"י אלול, באמרו אליו: בוא נלך לשמוע תורה מהבעש"ט [מאורע זה אירע תשע שנים לאחר הסתלקות אדמו"ר מהר"ש בשנת תרמ"ג, וריבוי שנים לאחרי הסתלקות הבעש"ט], ולקחו עמו להיכל הבעש"ט, ושמע מהבעש"ט באותו ש"ק שבעה תורות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בפרטיות אודות זמני אמירת שבעת התורות, מי היו המסובים בעת אמירת שבעת התורות, וכללות ציור הדברים ("ווי ס'האָט אויסגעקוקט"), וגם חזר על שבעת התורות – לא לשונם, אלא תוכנם.

ד. תורת הבעש"ט הראשונה – היתה אחר קבלת שבת – על פסוק1 והיה כי תבוא אל הארץ גו', ופירוש ארץ לשון מרוצה, כי בתיבת ארץ יש ב' פירושים, כדאיתא במדרש25 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ לשון מרוצה26,

והיה כי תבוא אל הארץ – אַז דו וועסט צוקומען צו דעם רצון ומרוצה – אשר ה"א נותן לך נחלה וירשתה – וואָס דאָס איז אַ מתנה מלמעלה בירושה27 בכל אחד מישראל, דאַרף זיין די עבודה אין דעם – וישבת בה – דאָס זאָל זיין בהתיישבות – ולקחת גו' ושמת בטנא – מלביש זיין די אורות אין כלים – והלכת אל המקום – הוא עניין השגחה פרטית – אשר יבחר ה' אלקיך – אַז אַ איד גייט אין אַן אָרט, איז דאָס ניט וואָס ער גייט נאָר מי פירט עם, די השגחה העליונה. איז אַז ער קומט אין אַן אָרט איז די כוונה – לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם [=כאשר תבוא אל הרצון והמרוצה . . שזהו מתנה מלמעלה בירושה . . צריכה להיות העבודה בזה . . שיהיה בהתיישבות . . להלביש את האורות בכלים . . כאשר יהודי הולך למקום, אין זה שהוא הולך אלא מוליכים אותו . . וכשמגיע למקום הכוונה היא לשכן שמו שם...].

התורה השנייה היתה אחר תפלת ערבית. אמר עוד הפעם התורה הקודמת והוסיף: והיה כי תבוא – בכדי אויף צוקומען צו דעם רצון וואָס איז במתנה באַ יעדערן, הוא על-ידי – לשכן שמו שם – מוסר נפש זיין זיך לפרסם אלקותו בעולם [=בכדי להגיע לרצון שנמצא במתנה אצל כל אחד, הוא על-ידי . . למסור נפשו בעצמו לפרסם אלקותו..].

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אז, ששאר התורות אמר הבעש"ט במעמד יחידי סגולה ונשיאי ישראל, אבל שתי התורות הראשונות נאמרו "בהקהל", ופירש הכוונה – במעמד תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם.

והנה, בפירוש "תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם" נכללים כל אלה שלומדים תורת הבעש"ט עד סוף כל הדורות, והיינו, שכל אלו שלמדו תורתו, לומדים תורתו וילמדו תורתו מכאן ולהבא – שמעו שתי התורות הנ"ל.

כשם שבמתן-תורה במעמד הר סיני היו נוכחים כל בני-ישראל, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה"28, כל נשמות בני-ישראל עד סוף כל הדורות (כדאיתא בפרקי דר' אליעזר29), כך גם במעמד אמירת התורות על-ידי הבעש"ט בח"י אלול היו נוכחים הנשמות של כל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם, כל הלומדים תורת החסידות, וכל אלה שילמדו תורת החסידות עד סוף כל הדורות, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה", שכולם היו נוכחים במעמד אמירת שתי תורות הנ"ל.

ו. אמנם, אף שכל החסידים עד סוף כל הדורות שמעו תורות אלו, מכל מקום, כיון שישנם עניינים המעלימים ומסתירים כו', לכן לא זוכרים את מעמד שמיעת התורות מהבעש"ט. ועל דרך מאמר רז"ל30 "הולד כו' במעי אמו כו' מלמדין אותו כל התורה כולה כו' כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כו'".

והעצה לזה – עבודת התשובה שבחודש אלול, כי, עבודת התשובה ענינה השבת הנפש לשרשה ומקורה31, שעל-ידי זה מתבטלים העניינים המעלימים ומסתירים על האמת,

– ועל דרך פסק דין הרמב"ם32 בעניין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שרצונו האמיתי של כל אחד ואחד מישראל הוא "להיות מישראל . . לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני . . (הרי זה) לרצונו", כיון שמתגלה רצונו האמיתי –

ואז יכולים "לשמוע" מחדש התורות שאמר (ואומר) מורנו הבעש"ט.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון הבעש"ט (ג' תנועות, דהבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן), ואחר כך המשיך:]

ז. ויש לבאר תוכן התורה "והלכת אל המקום גו' לשכן שמו שם", על-ידי עניין המסירות נפש:

כשם שבנוגע לכללות עניין ירידת הנשמה בגוף נאמר "על כרחך אתה חי"33, כיון שהנשמה אינה רוצה לירד למטה להתלבש בגוף, כדי שלא תצטרך להיות במעמד ומצב ד"המתאבק עם מנוול כו'"34 [ובפרט על פי מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר35 שקודם הירידה וההתלבשות בגוף מוליכים את הנשמה דרך פתחי גן עדן וגיהנם, כדי שתדע במה המדובר כו', שמצד זה בודאי אין רצונה של הנשמה לירד ולהתלבש בגוף], וירידתה למטה להתלבש בגוף אינה אלא מצד גזירתו יתברך – כך גם לאחרי ובזמן ירידתה בגוף, יש מקומות שאין הנשמה רוצה לילך לשם.

לשם מה – טוען הוא – צריך אני לילך למקום ההוא, בה בשעה שלא תהיה תועלת מזה לא לי ולא לעולם, וגם לא להקב"ה ופמליא של מעלה. – בשלמא על תועלת גשמית מוכן הנני לוותר, אבל אין בזה תועלת לא בגשמיות ולא ברוחניות, לא בשבילי ולא בשביל העולם, ואם כן מוטב לי להיות "במקום תורה" – כדברי ר' יוסי בן קיסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה"36.

ועל זה אומר הבעש"ט: "והלכת", שצריך לילך במסירת נפש. והיינו, שגם כאשר אינך מבין את הדבר בשכל,

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בהתוועדות הנ"ל שבאותיות תורת החסידות הרי זה נקרא "חב"ד" –

אף-על-פי-כן, צריך אתה ללכת, וטעם הדבר – "אשר יבחר ה' אלקיך" – שכן הוא רצונו של הקב"ה.

ח. ויש להוסיף בביאור הצורך וההכרח בעניין המסירות נפש:

תורת הבעש"ט הנ"ל נאמרה בגן עדן, לנשמות בלא גופים, ונשמות גבוהות, כולל ובמיוחד נשיאי החסידות [אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר נ"ע, ומסתמא היה גם אדמו"ר הזקן נוכח במעמד זה], ששמעו התורה מהבעש"ט עצמו, בהיותו במעמד ומצב שלאחרי ההסתלקות, שאז היתוסף אצלו העילוי של "אל עפר תשוב"37 [כידוע38 מאמר הבעש"ט שהיה יכול לעלות בסערה השמימה כאליהו הנביא39, אלא שרצה להגיע לעילוי יותר גדול שנעשה על-ידי "אל עפר תשוב"], ונעשה במעמד ומצב ש"אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"40.

ולכאורה, כאשר הבעש"ט, בהיותו בתכלית העילוי, אומר תורה לנשמות בגן-עדן, שצריך להיות "והלכת אל המקום" – הרי זה צריך להיות הרצון והתשוקה שלהם. ואם כן, למה הוצרך הבעש"ט לדרוש מהם עניין של מסירת נפש?

אך העניין הוא – שכאשר מדובר אודות עניין שקשור עם ירידה, ולא עניין של "גילויים", יש צורך במסירות נפש.

והגע עצמך:

אם נשמות בגן עדן ששומעים מהבעש"ט עצמו שצריך להיות "והלכת אל המקום", אין הדבר נקלט בשכלם, וזקוקים למסירת נפש – כיצד יובן הדבר לנשמה שירדה למטה והתלבשה בגוף חומרי, שמצד זה נמצאת היא במעמד ומצב שצריכה תיקון41, ומהו הפלא שכאשר הנשמה היא למטה בהתלבשות בגוף, אינה מבינה את התועלת שבעניין "והלכת אל המקום".

ועל דרך זה בנוגע לעניין "לשכן שמו שם" – שזוהי הכוונה ב"והלכת אל המקום" – שאין לו ידיעה כלל מהו עניין שמו יתברך,

– כי כשם שבנוגע לעניין הדעת מבאר הרמב"ם ש"הוא ודעתו אחד"42, ולכן, "כשם שאין כוח באדם להשיג למצוא אמיתת הבורא . . כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא"43, כן הוא גם בנוגע לשמו יתברך, שכשם שאין אנו יודעים עצמותו יתברך, כך אין אנו יודעים שמו יתברך, כיון ש"הוא ושמו אחד" –

ואם כן, מהו הפלא שאינו מבין כיצד ביכולתו "לשכן שמו שם".

ט. ועל זה אומר הבעש"ט שיש לקיים את הציווי "והלכת אל המקום" מתוך מסירת נפש, היינו, שלא להתחשב עם השכל, אלא לילך במסירות נפש.

וכיון שכוח המסירות נפש ישנו אצל כל אחד ואחד מישראל בכל הדורות, ובפרט בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא, שאז מתגלה יותר כוח המסירות נפש, וכמשל הידוע44 שנקל להכניס את הרגל למים חמים יותר מאשר את הראש, כיון שרגל הוא עניין המסירות נפש,

– אין הכוונה שכח המסירות נפש ישנו רק ברגל ולא בכל הגוף, בודאי ישנו כוח המסירות נפש בכל הגוף, אלא שברגל הרי זה מאיר בגילוי יותר –

הרי בכוחו וביכולתו של כל אחד ואחד לנצל את כוח המסירות נפש כדי לקיים את ההוראה "והלכת (הליכה ברגל) אל המקום אשר יבחר ה' גו'", לילך במסירת נפש אל המקום אליו נשלח על-ידי ההשגחה העליונה, כדי "לשכן שמו שם".

י. וכאשר הולכים מתוך מסירת נפש "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך" – אזי פועלים "לשכן שמו שם":

גם כאשר נמצא יהודי אחד בכל העיר, או יהודי אחד בכל המדינה – הרי הוא משַכן שמו יתברך שם, כמובן ממאמר חז"ל45 "ומניין אפילו אחד (שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו) שנאמר46 בכל המקום אשר אזכיר את שמי".

ומזה מובן גם גודל העילוי ב"לשכן שמו שם" – "כמה שכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי"47:

"המקום אשר אזכיר את שמי" – קאי על שם המפורש שניתן רשות להזכירו רק בבית המקדש48, שכן, בדרך כלל שמו של הקב"ה הוא באופן ש"לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת", ורק לעולם הבא יהיה "כולו כאחד"49, וכמו כן בבית המקדש, ששם ניתן רשות להזכיר שם המפורש (והיינו, ששמו יתברך נמצא אמנם בכל העולם, אבל התגלותו היא בבית המקדש דווקא).

וזוהי גם שייכות תורת הבעש"ט הנ"ל לעניין הביכורים (שאודותם מדובר בפסוק הנ"ל) – שהרי מצות ביכורים היא בבית המקדש דווקא50 (לא בנוב וגבעון, אלא בשילה ובבית עולמים51), ומזה מובן גם בנוגע למה שכתוב בעניין זה "לשכן שמו שם", שקאי על השם שהיו מזכירים בבית המקדש.

ועל זה נאמר "לשכן שמו שם" – ששמו יתברך שהיו מזכירים בבית המקדש, הרי הוא משכן גם שם (במקום שהלך אליו במסירת נפש), וסוף-סוף בא הדבר בגילוי, שגם הוא רואה בעיני בשר איך שנשלמת הכוונה ב"לשכן שמו שם".

ועוד זאת, שעניין "לשכן שמו שם" נמשך ופועל גם בעניינים גשמיים, וכמו בביכורים שהם "מראשית כל פרי האדמה"1, פירות מובחרים שבאים מהשדות והכרמים המובחרים52, והיינו, שהמשכת שמו יתברך באה בגילוי באופן שרואים את כל הטוב גם בעיני בשר.

וכל זה נעשה על-ידי המסירות נפש ב"והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", שעל-ידי זה נעשה "הוי' אלקיך", היינו, ש"הוי'" שלמעלה מהשתלשלות, נעשה "אלקיך", כוחך וחיותך53, בפועל ובגילוי.

(מהתוועדות ש"ק פרשת תבוא, ח"י אלול ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ט עמ' 158-167 – בלתי מוגה)

___________________________

1)    כו, א-ב.

2)    פרש"י עה"פ.

3)    ואתחנן ו, א. וראה רמב"ן שם לעיל ה, כח. ד, ה. בהקדמתו לספר דברים. אחרי יח, כה.

4)    ראה יל"ש יתרו רמז ערה.

5)    יהושע ה, ה.

6)    ספרי זוטא – הובא ביל"ש ברכה רמז תתקנה. ספרי בהעלותך ט, ה. פרש"י ברכה לג, ט. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ב.

7)    יבמות עב, רע"א.

8)    ספרי הנ"ל – הובא בפרש"י בהעלותך ט, א. תוס' יבמות שם.

9)    יומא נא, א. פרש"י פסחים סו, סע"ב.

10)  ראה לקו"ש חי"ח ע' 104 ואילך. וש"נ.

11)  ראה הנסמן באנציק' תלמודית ערך במה (ע' שמא ואילך).

12)  משנה כריתות בתחילתה.

13)  כב, ג.

14)  תניא אגה"ת פ"ה.

15)  ראה רמב"ן אחרי הנ"ל – ע"פ ספרי ופרש"י עקב יא, יח.

16)  ירמי' לא, כ.

17)  ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.

18)  פיהמ"ש חולין ספ"ז.

19)  ראה לקו"ש ח"ח ע' 49 הערה 6, שכן מוכרח בכוונת הרמב"ם שם.

20)  חגי ב, ט.

21)  ראה זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א.

22)  סנהדרין צו, א.

23)  ראה תו"א מקץ לא, ג.

24)  שיחת ליל שמע"צ תרצ"ז (סה"ש תרצ"ז ע' 189 ואילך). וראה גם כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סתי"ט ואילך. וש"נ. וראה גם שיחת ח"י אלול דאשתקד ס"כ ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ו ס"ע 170 ואילך).

25)  ב"ר פ"ה, ח.

26)  ראה תו"א בראשית ד"ה כי כאשר (א, סע"ג ואילך). סה"מ תקס"ה ח"ב ע' תשיב. אוה"ת בראשית ח"ג תפא, ב ואילך. ח"ו תתרמג, א ואילך. וראה גם סה"מ עטר"ת ע' תקכג. ועוד.

27)  ראה ב"ב (קכט, ב. קלג, א) בענין מתנה במי שראוי ליורשו. ונת' באוה"ת בראשית ח"א טז, ב ואילך.

28)  נצבים כט, יד.

29)  פרק מא.

30)  נדה ל, ב.

31)  ראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

32)  הל' גירושין ספ"ב.

33)  אבות ספ"ד.

34)  תניא ספכ"ח.

35)  לקו"ד ח"א קעג, סע"א ואילך.

36)  אבות פ"ו מ"ט.

37)  בראשית ג, יט.

38)  סה"ש תורת שלום ע' 46. לקו"ד ח"א צו, ב.

39)  מ"ב ב, א.

40)  זח"ג עא, ב. הובא ונת' בתניא אגה"ק ביאור לסז"ך.

41)  דמ"ש שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל (תניא פל"ז (מח, ב) – מע"ח שער כ"ו פ"א) – הרי זה בנוגע לנשמה מצד עצמה, משא"כ לאחר ירידתה למטה, שלאח"ז שולחים אותה למטה עוד פעם בשביל ענין של תיקון כו' (וראה גם לעיל ע' 71).

42)  הל' יסודי התורה פ"ב ה"י. הל' תשובה ספ"ה.

43)  הל' תשובה שם.

44)  ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ד ע' קפח.

45)  אבות פ"ג מ"ו.

46)  יתרו כ, כא.

47)  או"ת להה"מ עה"פ (נו, רע"ג).

48)  פרש"י עה"פ.

49)  פסחים נ, א. וש"נ.

50)  ראה ביכורים פ"ב מ"ג. שקלים פ"ח מ"ח.

51)  ראה רמב"ן עה"פ. הנסמן באנציק' תלמודית ערך ביכורים ע' ש.

52)  ראה ביכורים פ"א מ"ג.

53)  ראה לקו"ת בלק עג, ג. פינחס פ, א. ובכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

"ושלמו ימי אבלך"

שלימות בעבודת הגלות

בהפטרת פרשת כי תבוא שבה מדובר אודות ביאת המשיח – נאמר "ושלמו ימי אבלך", והיינו, שיגמרו ימי אבלך.

וצריך להבין: מהו דיוק הלשון "ושלמו ימי אבלך", שהוא על דרך מה שכתוב "כי לא שלם עון האמורי" – דלכאורה, כיון שמדובר כאן אודות עניין בלתי-רצוי דבני-ישראל, "ימי אבלך", מתאים יותר לומר "ותמו", שהוא לשון גמר וסוף, או (כיון שהלשון "ותמו" יש לפרשו גם מלשון תמימות, מתאים יותר הלשון) "וכלו", לשון גמר וכליון, וכלשון בברכת השנה (לפני "תחל שנה וברכותיה") "תכלה שנה וקללותיה", ומדוע נאמר "ושלמו", מלשון שלימות?

[. .] והביאור בזה:

עניין האבלות – "ימי אבלך" – קשור עם עניין המיתה, והוא עניין שבירת הכלים דתהו, שעל זה נאמר "וימלוך גו' וימת", ועניין זה הוא שרש כללות עניין החטאים והגלות כו'. והנה, כללות עניין שבירת הכלים דתהו (עניין המיתה) הוא באופן דסותר על מנת לבנות, והיינו, שכוונת הסתירה מתחילתה אינה אלא בשביל התיקון והבניין.

ומזה מובן גם בנוגע לעניין הגלות – שכוונת הגלות, היינו פנימיות עניין הגלות, היא – עבודת בני-ישראל בבירור הניצוצות (שנפלו בשבירת הכלים), שלכן, כאשר בני-ישראל מסיימים את עבודתם בבירור הניצוצות, אזי באה הגאולה על-ידי משיח, כמבואר בתניא ש"כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל . . תקיים . . כל תרי"ג מצות התורה וכו'" אזי באים לה"תכלית של ימות המשיח כו'".

ועל פי זה יש לבאר מה שכתוב "ושלמו ימי אבלך", "ושלמו" דייקא – דקאי על שלימות מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, והיינו, שהעבודה דזמן הגלות, שזהו העניין הפנימי של הגלות ("ימי אבלך"), צריכה להיות באופן של שלימות ("ושלמו"), ועל-ידי זה באים לימות המשיח.

החסידות – נתינת כוח להביא את הגאולה

והנה, כללות העבודה שעל-ידה יוצאים מהגלות, היא, עבודת התשובה, שעל זה נאמר "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – "נתנה" דייקא, מלשון מתנה, שזהו על דרך מה שכתוב בפרשת השבוע "אשר הוי' אלקיך נותן לך", וכמו שנתבאר לעיל . . שעניין המתנה הוא למעלה גם מעניין הירושה ("וירשתה").

[...] ועניין זה נעשה על-ידי לימוד פנימיות התורה שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד:

[...] ומזה מובן, שכאשר לומדים פנימיות התורה, תורתו של רשב"י, כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד על-ידי רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו, והלימוד הוא (לא מן השפה ולחוץ, אלא) באופן שמתעצם עם העניין שלומד עד עצם הנפש – אזי יוצא גם הוא מהגלות כמו בעל התורה, ועל-ידי זה בכוחו לפעול בעבודת הבירורים עד לגמר ושלימות העבודה ("ושלמו ימי אבלך") שעל-ידי זה נעשית היציאה מהגלות בפועל ממש.

(מהתוועדות ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך כ, עמ' 248-250 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

הוצאת קה"ת

הקפדתו הגדולה של הרבי שספרי חב"ד יודפסו אך ורק על-ידי הוצאת קה"ת ובאי כוחה * למי שביקשו לפרסם דברי חסידות של רבותינו הורה כי יש לקבל רשות מראש; שלא לשנות; וכן התחייבות לציין על גבי ההעתקות את זכויות היוצרים של קה"ת * הדפסה שלא ברשות גובלת במחלוקת ובאיסור השגת גבול * על הוצאת הספרים החב"דית "קרני הוד תורה", שהרבי עמד בראשה מראשיתה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

להם ניתנה הרשות

בשיחת שבת פרשת תרומה תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב, עמ' 1039) אמר הרבי:

הדפסת ספר התניא בכל מקום ומקום תהיה אך ורק על-ידי הנהלת קה"ת ובאי כוחה, שלהם ניתנה הרשות – על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקומו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא – להדפיס את ספר התניא, וכן שאר ספרי חסידות, וכן ספרי נגלה שנדפסים על-ידי הנהלת קה"ת, ולכן, יש להתדבר עם הנהלת קה"ת אודות כל פרטי הדברים ולקבל רשות וכו'.

היו אלה דברים ברורים שנאמרו בפעם הראשונה ברבים ובפומבי.

כחודש ימים קודם לכן כתב הרבי בכתב-יד-קודשו הערה בשולי שיחת ש"פ בא תשד"מ (לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 325 הע' 41) ובה נאמר:

על-פי מה שנאמר בסיום "הקדמת המלקט" להתניא "שלא להדפיס קונטרסים הנ"ל לא על-ידי עצמן ולא על-ידי גירא דילהון בלתי רשות הנקובים"

שזוהי הוראה ברורה מבעל התניא, שהוא גם בעל השולחן-ערוך, בכל פעם שיש החשש שכותבו שם – בטוחני אשר בטח לא ידפיסו בני-ישראל את ספר התניא... בלתי רשות הנקובים... הנהלת "קה"ת" ובאי כוחה... ולשומעים יונעם ותבוא ברכת טוב...

(הדברים הודפסו כנראה על פי הוראת הרבי בצורה בולטת ומודגשת בעמוד בפני עצמו בלקוטי שיחות שם עמ' 319).

להזהיר בכל תוקף

עוד קודם הנשיאות (ספר 'ליקוטי סיפורי התוועדויות' עמ' 559) כותב הרבי לרב גרינגלאס להזהיר חוגים מסויימים בירושלים שביקשו לעשות שימוש בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ולהדפיס מכתביו וכו':

וכדאי היה להזהירם בכל תוקף, אם יש לו יכולת בזה, שבל יהינו להשתמש בשם כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א (כמו לחזור ולהדפיס מכתביו מאז) מבלי שיקבלו ממנו תחלה רשות על זה...

ביום כ"ג טבת תשכ"ד כותב מזכירו של הרבי הרב חודוקוב לרב עזריאל-זליג סלונים את הוראת הרבי בעניין הדפסת ספרי חסידות חב"ד (ספר 'עבד מלך' עמ' 342) – בעקבות שמועה על כמה אברכים שביקשו להדפיס בלי רשות כתבים שהגיעו ממקור "לא ידוע", ושלא נדפסו ולא עברו ביקורת, ואף מכתבים פרטיים ביותר שאינם מתאימים לפרסום:

ובזה הננו לבקש את כת"ר להשתדל ולמצוא את כל מי שיש להם יד בהנ"ל ולהוכיחם – בתחילה בנעימות – על העוול שהם עושים ולהבטיח שככה לא יעשה. ויש לקוות אשר אחר שיבינו את זה יתחרטו על העבר – באם כבר עשו זאת – ויחדלו מזה.

ומובן שאם – היל"ת – ישנם כאלה אשר זדון לבם השיאם לזה ובשביל כבוד מדומה לא יתרצו לשמוע בקול כת"ר, יצטרכו, כמובן, לחשוב אודות אמצעים תקיפים – בהשכל ודעת – שיצטרכו לנקוט נגדם.

השגת גבול חמורה ומושללת

בהזדמנות מסויימת כתב הרבי לאחד מעסקני חב"ד (נדפס בספר 'נזר התניא' להרא"ש בוקיעט כרך ב, עמ' רעא – מ'כפר חב"ד' גיליון 1175 עמ' 14):

הפליגה תורה ובפרט בתורת החסידות – בשלילת ענין המחלוקת ובענין דהשגת גבול (מי"א "הברוכים" (בפרשת תבוא)) זה מכמה וכמה שנים שהוציא לאור במדינתם כמה וכמה ענינים מ"קה"ת" –

ובודאי תיכף ומיד יפסיק התעסקותו בכל זה, ויודיע ע[ל] ד[בר] ז[ה] בהקדם ות[שואת] ח[ן].
גודל השלילה וחומרתה נזכר בקיצור נמרץ לעיל – ומבהיל שמכניסים לזה הדפסת דברי רבותינו נשיאינו!!
הפ[דיון] נ[פש] יקרא על הציון. כולל שיעשה הנ"ל מתוך שמחה ובשלימות.

לציין זכויות קה"ת

וכך הורה הרבי לבא-כוחו הרב בנימין אליהו גורודצקי, ביום כ"ב מנחם-אב תשי"ג (אגרות-קודש כרך ז, עמ' שמג):

בנוגע לבקשת הרב... אודות העתקת איזה מאמרים וסיפורים מהשמועסין וכו', הנה אל בינתו אשען שידון על אתר ואם ימצא לנכון להרשות להם... אזי בטח ידרוש מהם מכתב רשמי ובו התחייבות שעל כל מאמר וסיפור צריכים להורות שזהו ברישיון של 'המרכז לעניני חינוך' ואשר הקופירייט [=זכות היוצרים] הוא רק ברשות ה'מל"ח', ועל דרך זה עשו זה מכבר איזה פעמים במדינות שונות...

פעם כתב מזכירו של הרבי, הרב חיים-יהודה שי' קרינסקי, לרבי שפנה אליו מישהו וביקש רשות להדפסת חומר מתוך ספר של קה"ת, וכתב ש"המדובר הוא שלא ישנו כלום" מהתוכן. הרבי השיב בכתב-יד-קודשו (תשורה יו"ד סיון תשס"ט עמ' 19):

באופן זה [שלא ישנו כלום] באם ידפיסו בכמות רבה (ופשוט שגם להבא ה[קאפירייט] דקהת.

ולאחד ששאל אודות הדפסת חומר מתוך 'התמים', כתב הרבי (שם עמ' 19):

בהלקוח מהתמים וס[פר] הניגונים כדאי שיציין שהקופירייט שייך ל"קה"ת".

אישור הזכויות במשרד האמריקאי

סיפר הרב קרינסקי: בד בבד עם העמידה על המשמר כפי הוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, "אשר הדפסת הספרים בנגלה ובדא"ח נמסרה על-יד המוסד להוצאת ספרים קה"ת" (איגרת קודש מי"ד כסלו תש"ח, נדפסה ב'ספר המאמרים תשי"א' עמ' 286), דייק הרבי שכל קונטרס, ספר וכיוצא-בו, שיצא-לאור מטעם קה"ת או 'מרכז לענייני חינוך' יהיו מאושרים בקופירייט על-ידי המשרד המיוחד לשמירת זכויות יוצרים בוושינגטון.

ב'תשורה' יו"ד סיון תשס"ט נדפסו צילומים מהודעותיו של הרב קרינסקי על אישור המשרדים לשמירת זכויות היוצרים של קה"ת והרבי מאשרם.

העתקה שלא ברשות

בשלהי שנת תשכ"ו הדפיס מישהו בארץ-הקודש מחזור פורמט כיס, צילום ממחזור של הוצאת קה"ת. הרב אפרים וולף דיווח על כך לרב חודוקוב ('ימי תמימים' כרך ג, עמ' 386) וזה הורה לו (שם עמ' 412): "ובשאלתו אם יש לנקוט איזה צעדים בקשר לזה, אין ספק בזה שכל מה שאפשר יש לעשות".

בכ"א אדר-ראשון תשל"ו כותב הרב חודוקוב לרב אפרים וולף ('ימי תמימים' כרך ז, עמ' 71):

הגיעני קונטרס בשם "סדור תהלת ה'" לתפלת מנחה לחול ולתפלת ערבית לחול, יוצא לאור על-ידי...

מעניין לדעת:

א) ה[אם] קיבלו המו"ל רשות וממי להוציא לאור את הנ"ל?

ב) באם כן, מה הטעם שלא נדפס גם סדר אמירת קטורת לפני מנחה, וכן הודו ופתח אליהו, הכול כפי שנדפס בהסידורים למנחה ולערבית שיצאו לאור על-ידי ה'מרכז לעניני חינוך' בפורמט כיס?

והוסיף על-כך בב' אדר-שני (שם עמ' 74):

הנני לבקשו אשר הסניף דהמל"ח שבארץ הקודש ת"ו יברר אצל המו"ל דהנ"ל את כל מה שנשאל במכתבנו הקודם המצורף בזה, ובכל אופן להבטיח שלא הנ"ל ולא אחרים יעשו כדברים האלה באיזה ספר שהוא מהשייכים לקה"ת או למל"ח.

נא להודיענו מהנעשה בזה.

המו"ל של אותם סידורים כתב לרב חודוקוב את נימוקיו, והוא כתב לו בתגובה בי"ב אייר תשל"ו (שם עמ' 86-85):

כל הטעמים המובאים במכתבו אשר לפי דעתו הוא מצדיקים את הצורך להדפסת הסידורים בצורה זו שהדפיסם אינם מצדיקים את ההדפסה ולא קיבל הרשות לזה מקה"ת...

והנה הפעם – ובדיעבד – רשאי הוא לעשות כהצעתו במכתבו... היינו להשאיר אותם עבור המועדון בלבד, ולצרף להסידורים הקיימים עלון מיוחד הכולל קטורת ופתח אליהו.

וכדי שגם מוסדות אחרים לא יעשו כמוהו בחשבם שזה בהיתר של קה"ת, נחוץ להניח חותם בשער הסידור אשר נדפס בצורה זו באופן יוצא מן הכלל, ומיועד רק למועדון פלוני אלמוני.

[וראה גם בשיחת הטלפון מיום י' אלול תשמ"א – אושרה ע"י הרב וולף בט"ו אלול תשמ"א – 'ימי תמימים' כרך ח' עמ' 98; ועוד].

בשם הרבי נכתב ונחתם?!

ולא יתכן להוציא-לאור (אפילו גם בתרגום כמובן) ספרים וכתבות בצורה הנ"ל בלי הוראת המקור וכו' וכו' כדת וכדין וכנהוג בכל העולם כולו... לא זו הדרך ולא זה הסדר... ובסיכום כל הנ"ל מטובו להודיענו: א) ברשיון והסכמה מי ומי יצאו לאור הספרים הנ"ל? ב) מה בדעת הנהלת קה"ת דכפר חב"ד לעשות לתקן המעוות? ג) ובאיזה אופן יבטיחו שלא ישונה ולא ייעשה כן מכאן ולהבא?.

אלה קטעים ממכתבו של הרב חודוקוב מיום ט' כסלו תשמ"ח ('ימי תמימים' כרך ח, עמ' 374-373) בקשר לספרים שהתפרסמו בארץ הקודש ("ועוד יותר מבהיל על הדעת שמדפיסים ומפרסמים... שמוציאים "בעידודו ובברכתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א"!!").

וראה שם ההסברים בעמ' 375.

השימוש בסמל

הרב קרינסקי כתב פעם שאלה לרבי:

"ועד הנחות בלה"ק שואלים אם יכולים להשתמש בסמל 'קה"ת' בספר 'מעייני הישועה' שמוציאים-לאור לחג הסוכות הבא עלינו לטובה

"יודל,

"ח' אלול".

הרבי סימן חץ תוך מחיקת המילה "האם" והקיף בעיגול את המילים "יכולים להשתמש בסמל".

אין להדפיס כלום בלי רשות!

בערב חג השבועות תש"ו (אגרות-קודש כרך ב' עמ' קלב) כתב הרבי מכתב מפורט ובו נאמר בין השאר ("בהתאם לפקודת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א"):

א. כל ההוצאה לאור של ספרים, קובצי מאמרים וכיוצא-בזה מטעם המוסדות... מרוכזת בידי הוצאת הספרים "קה"ת", מלבד במקרים יוצאים מן הכלל.

ב. רשיון מיוחד בפרט מכ"ק אדמו"ר שליט"א דרוש בכל פעם כשמדפיסים איזה ממכתביו, שיחותיו או מאמריו.

ג. שימת לב מיוחדה דרושה לחומר הנדפס ביחד עם מאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א.

בהתאם עם כל הנ"ל... הסדר דלקמן:

א. כל החומר צריך טרם הדפסתו להשלח לכאן לקה"ת... ולהכניס לעלון רק החומר שיתאשר מכאן.

ב. בכל עלון צריך להיות החותם "קה"ת", כמו שהוא בהוצאותינו... סניף...

בהמשך אותו חודש, בי"ז סיון תש"ו (שם עמ' קלד), כותב הרבי [המעיין שם יראה את החריפות שבדבר]:

כבר כתבתי... שלא להדפיס שום דבר... מבלי לבקש רשיון ממנו מראש... ואין נפקא מינה באיזה שפה שתהיה...

ושוב כתב בב' חול-המועד סוכות תש"ח (שם עמ' רנג-ד):

על פי הוראת כ"ק... אין בכלל רשות למי שהוא להדפיס איזה ספר דא"ח או ספרי חנוך שלנו בלי קבלת רשות על זה מהנהלת "קה"ת" שבברוקלין, נ.י. ...

אשר לכן, אל נא תדפיסו לעת-עתה, ובאם יש לכם איזו הצעה בזה תודיעו נא אותה לנו ותציעו לפנינו.

 ממעייני החסידות

פרשת כי-תבוא

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,א-ב)

בח"י באלול תרנ"ב זכה כ"ק אדמו"ר הרש"ב לעלות להיכל המשיח ולשמוע שם שבע תורות ממורנו הבעל-שם-טוב.

התורה הראשונה הייתה על פסוק זה:

"כי תבוא אל הארץ" – כשיתעורר בך הרצון לאלוקות (ארץ מלשון מרוצה);

"אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה" – אותו רצון הניתן מלמעלה לכל יהודי בתור ירושה;

"וישבת בה" – יש להביא את הרצוא בהתיישבות;

"ושמת בטנא" – ולהמשיך את האור בכלי.

"כי תבוא אל הארץ" – אם רצונך להגיע אל הרצון;

"והלכת אל המקום... לשכן שמו שם" – מסור את נפשך לפרסם אלוקות ולהשכין את שמו של הקב"ה בעולם.

(היום יום, ח"י באלול)

את ה' האמרת (כו,יז)

בני-ישראל גורמים, כביכול, לכך שהקב"ה "יאמר" וידבר (האמרת – לשון מפעיל).

שכן כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות הרי בזכותם "אומר" הקב"ה את עשרה המאמרות והוא ממשיך להוות ולקיים את העולם. כמאמר רז"ל (אבות פ"ה) שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים) "מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

(אור-התורה – דברים, עמ' תתרסה)

אלה יעמדו לברך את העם (כז,יא)

הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה... כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (רש"י)

בהמשך הפרשה נאמר אכן "ארור האיש", אך "ברוך האיש" לא נאמר.

אלא: בנוגע לברכה סתם אין כאן חידוש, שהרי פשיטא שהקב"ה מברך את ישראל בכל מילי דמיטב. החידוש הוא שיש ברכה שבאה על-ידי הפיכת הקללה לברכה, שהיא ברכה נעלית יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תבוא תשמ"ה. התוועדות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2948)

והלכת בדרכיו (כח,ט)

ההליכה בדרך התורה מביאה את הנשמה לדרגת 'מהלך'. כמבואר בחסידות, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה היא בבחינת 'עומד', לפי שכל עליותיה מדרגה לדרגה אינן אלא בסדר והדרגה. רק בשעה שהנשמה יורדת למטה ועוסקת בתורה ומצוות היא נעשית 'מהלך', כי אז התעלותה מדרגה לדרגה היא באופן של אין-ערוך בין דרגה אחת לשנייה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1132)

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (כח,י)

רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (מנחות לה)

מסופר שחסיד אחד שאל פעם את הרבי: גם אני מניח תפילין, אך אין הדבר משפיע כלל על הגויים...?

השיב הרבי: הגמרא אומרת "אלו תפילין שבראש", לא "שעל הראש".

(מפי השמועה)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כח,מז)

כלום מגיע עונש מר כזה על העדר השמחה בלבד?

אלא השמחה למטה מעוררת שמחה למעלה, וכאשר יש שמחה למעלה מתבטלים הדינים, ככתוב (משלי טז) "באור פני מלך חיים". מובן אפוא שמי שעובד את ה' בשמחה אינו נענש על חטאיו, ואילו כשחסרה אצלו השמחה אין השמחה מגינה עליו מפני העונש.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' כ)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (כח,מז)

"כל" – רומז לתענוג שבעולם הבא, כמאמר רז"ל (בבא בתרא טז) "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא . . יעקב, דכתיב ביה כל".

"מרוב כל" – רומז לדרגה שלמעלה מחיי עולם הבא.

"בשמחה ובטוב לבב" – קיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה רבה, "מרוב כל" – משום שהם נעלים מחיי עולם הבא. שכן בעולם הבא נהנין הנשמות מזיו השכינה בלבד, ואילו קיום המצוות מאחד את האדם עם מהותו ועצמותו יתברך.

(אור התורה שמות עמ' רסז)

והיו חייך תלאים לך מנגד (כח,סו)

זה התולה תפיליו (שהתפילין חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו, רש"י) (ברכות כד)

תפילין – לשון התחברות (כמו "התופל כלי חרס"), רומז לאדם שמקשר שכלו בחוזק בהתבוננות בגדלות הבורא.

מי ש'מניח תפילין' מעורר בליבו אהבה ויראה, שהם חייו הרוחניים של האדם; ואילו 'התולה תפיליו', שאינו מתבונן בגדלות הבורא והעניין רחוק ממנו, "חייו תלואים לו מנגד" – אהבת ה' מוסתרת בנשמתו אך אין היא מאירה בגלוי בלב.

(אור התורה שמות עמ' א'רנג)

בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד (כח,סז)

חסידים הראשונים פירשו:

"בבקר תאמר מי יתן ערב" – שאהיה באותה דרגה שהייתי אתמול בערב, "ובערב תאמר מי יתן בקר" – הלואי שאהיה באותה דרגה שהייתי הבוקר. ומדוע תרגיש כך? "מפחד לבבך" – בגלל פחד ה' ויראתו.

(מפי השמועה)

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות (כט,ג)

אף שנאמר לעיל "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'", הנה שם מדובר בראייה שבאה באמצעות עבודה, וכאן – בראייה שנותנים מלמעלה.

(לקוטי תורה)

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע (כט,ג)

שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (רש"י)

"חכמת" – חכמה, "משנתו" – לימוד בהבנה, בינה, "סוף דעתו" – דעת. ושלושת הדברים נרמזים בכתוב: "עיניים לראות" – חכמה, ראיית עין השכל, "אזניים לשמוע" – בינה (שמיעה מלשון הבנה), "לב לדעת" – דעת.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106)

ושמרתם את דברי הברית הזאת... למען תשכילו את כל אשר תעשון (כט,ח)

"ושמרתם את דברי הברית הזאת" – שמירת התורה והמצוות. "למען תשכילו את כל אשר תעשון" – עשיית דברי הרשות לשם שמים.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106)

 פרקי אבות

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו

רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת (פרק ג, משנה ט)

והנה... צריך להיות לימוד האדם בהקדמת עניין היראה וקבלת-עול...

ובזה גופא ישנם שני אופנים – לימוד נגלה דתורה, ולימוד פנימיות התורה:

בלימוד נגלה דתורה – יראתו רק קודמת לחכמתו, ואילו בשעת הלימוד עצמו, היראה היא בהעלם.

אבל בלימוד פנימיות התורה – לא זו בלבד שיראתו קודמת לחכמתו, אלא גם לאחרי הקדימה, בשעת הלימוד עצמו, הרי כיוון שהלימוד אינו אודות "שניים אוחזין בטלית" וכיוצא-בזה, אלא אודות ענייני אלקות, עניין הספירות, השתלשלות העולמות וכו', אזי גם בשעת הלימוד ישנו עניין היראה.

וזוהי המעלה שבפנימיות התורה על נגלה דתורה... שבנגלה דתורה, הנה בשעת הלימוד חושבים אודות עניני העולם, ובמילא עניין האלקות הוא בהעלם, ואילו בפנימיות התורה, הנה בשעת הלימוד וההבנה וההשגה גופא מונחים בענייני אלקות.

ועל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב" – כיוון שגם הלימוד עצמו (נוסף על ההקדמה ללימוד) הוא עניין של יראת שמים. וזהו שיראה עילאה היא באותו מקום כמו חכמה עילאה.

(תורת מנחם כרך כא, עמ' 225-226, בלתי מוגה)

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא: תורה שבכתב היא למעלה מעניין של שכל. הכול יודעים, שתורה שבכתב נתן הקב"ה למשה רבינו בהר סיני, ומובן מאליו שהגישה לתורה שבכתב היא לא מתוך חקירות ופלפולים של שכל, אלא מתוך אמונה.

לעומת זאת, התורה שבעל-פה ענינה לבאר בסברות של שכל את העניינים שנאמרו בקיצור בתורה שבכתב, וכן ללמוד ממנה דינים שלא נאמרו בתורה שבכתב בפירוש, על-ידי השוואות וראיות שכליות.

[...] יכולים לטעון: הייתכן? אילו היה מדובר בעניין של תורה שבכתב, לא ניתן הדבר לשכל; אבל מכיוון שבתורה שבכתב לא נאמר דין זה בפירוש, אלא זהו עניין של תורה שבעל-פה, שניתנה לשכל, והרי הפוסקים שפסקו דין זה בדור שלפניו פסקו כן, לכאורה, רק משום שהיו להם ראיות שכליות על כך, וכיוון שאצלו, בשכל שלו, מתקבל באופן אחר – מדוע עליו להתחשב עם הפסק שלהם?

והמענה לזה, שגישתם של ישראל גם לתורה שבעל-פה היא – אמונה ויראת שמים, כמאמר רז"ל: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת". ודאי שצריך ומוכרח להיות "חכמתו", שהרי זהו ענינה של תורה שבעל-פה, חכמה ושכל; אבל מתי "חכמתו מתקיימת", מתי יכול להיות לחכמה קיום – בשעה ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו", כאשר יראת-החטא היא אצלו לפני והקדמה להחכמה.

...מה שאין כן כאשר מתחילים מעניין החכמה, ואחר כך בא עניין היראה, אזי אין קיום להחכמה, ועל-דרך המשל "לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו כו'".

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 103-104, בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תבוא1
כ"א באלול – 'שבת סליחות'

שחרית: מנהג הקוראים בתורה להגביה את קולם בפסוק 'השקיפה' שבסיום 'שני'2.

לעליית 'שישי' עולה הבעל-קורא, ומעצמו – בלי קריאה בשמו – ומברך לפניה ולאחריה3. לאחר מכן מברכים אותו בשמו, כרגיל4.

מנהג הקוראים להנמיך את קולם (אך באופן שהציבור ישמע) בקריאת התוכחה, וחוזרים ומגביהים קולם ב"אלה דברי הברית" שבסיום 'שישי'5.

אחרי התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כפי שנהגו חסידים להתוועד בכל שבת-קודש ערב-סליחות6, ואף במוצאי-שבת-קודש – כהכנה לאמירת הסליחות.

מנחה. פרקי-אבות – פרקים ג-ד. צ"ע אם יש לומר את המשניות 'כל ישראל' (שלפני הפרק) ו'רבי חנניה' (שבסופו) – לכל פרק בנפרד (וראה בסוף ההערה)7.

יום ראשון
כ"ב באלול, א' דסליחות

מוצאי שבת-קודש

ימי הסליחות המעוררים לתשובה, הם מהזמנים הידועים שבהם היו מנגנים את ניגונו של אדמו"ר הזקן, בעל 'ארבע הבבות'8.

סליחות9 הראשונות, מתחילים אחר ובסמוך לחצות הלילה10.

יש לפרסם בכל בתי הכנסת (ולא רק לחסידים), שכדאי לקשר את אמירת הסליחות (=תפילה) – בכל אחד מימי הסליחות – עם תורה וצדקה: לפני אמירתן, ללמוד (הפעם – קודם חצות) את מאמר אדמו"ר הזקן ד"ה 'לך ה' הצדקה' הנדפס בתחילת הסליחות, ולפחות תחילתו וסופו, וכן עניין בתורה עם מסקנה להלכה; ולתת צדקה (הפעם – מיד לאחר חצות. וניתן לדחות את אמירת הסליחות בזמן מועט, שבו יקיימו את מצות הצדקה), כדי שיפעל בהבנה והשגה של הלימוד והתפילה, ואז פועלים את בקשת הסליחות וההמשכה שלאחריה11.

השליח-ציבור מתעטף בטלית בלי ברכה12.

יש להתחיל 'אשרי' בעשרה כדי שיוכלו לומר אחריו קדיש מיד, ואם השלימו לעשרה מיד אחרי סיום אשרי, יאמר כמה פסוקים וחצי קדיש. אם היו עשרה באמירת הסליחות, אסור לצאת באופן שלא יישארו עשרה לקדיש. אך אם יצאו ונשארו אפילו שישה, יאמר הש"ץ קדיש תתקבל13.

"הנשמה לך" – הש"ץ מתחיל בקול רם14.

באמירת 'א-ל רחום שמך' אמר הרבי תמיד כש"ץ: "למען אמיתָך, למען בריתָך" – ת' בקמץ, וכן בכולם.

באמירת 'עננו' מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בשתי נקודות, דלא כמנהג העולם15.

אומרים 'קדיש תתקבל' אחר הסליחות, גם אם מתפללים שחרית מיד לאחריהן16.

באמירת סליחות בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לאחר קדיש תתקבל, מסיימים בשירת "רחמנא דעני לעניי ענינא", והרבי היה מעודד את השירה כדרכו בקודש17.

האומר סליחות ביחיד, לא יאמר י"ג מידות18, גם לא בניגון ובטעמים19.

יום שני,
כ"ג באלול, ב' דסליחות

מהיום ואילך עד ערב ראש-השנה ועד בכלל – אמירת הסליחות "באשמורת הבוקר"20. ידוע מנהגנו לברך ברכות-השחר בבית21, ועל-כל-פנים יש לברכן, ולפחות את ברכות-התורה, קודם הסליחות22.

מכיוון שלמעשה הש"ץ מתעטף בטלית לאחר שהאיר היום, יברך עליה.

הוראת נשיאינו הקדושים ומנהג משנים רבות, אשר היורד לפני התיבה, ובפרט בימים הנוראים, יעבור תחילה על כל התפילות, ובפרט על כל הפיוטים, לדעת לכל הפחות פירוש המילות כפשוטו, וכמובן מאליו לדעת דיני התפילה בכלל, ודיני הש"ץ בפרט23. ואף אם עשה כך לפני שנה, יעשה כן גם בכל שנה כמה ימים קודם שיורד לפני התיבה בתור ש"ץ24. כמובן, על התוקע והמקריא ללמוד היטב את דיני התקיעות כהלכתן, כולל הטעויות והספקות השכיחות בהן25.

יום שלישי
כ"ד באלול, ג' דסליחות

מדברי הרבי נשיא דורנו: "ג' דסליחות הוא יום מיוחד, ולכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר חסידות ביום זה"26.

יום רביעי
כ"ה באלול, ד' דסליחות

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר, שחסידים הראשונים היו לומדים ביום כ"ה באלול בפרשת בראשית עד "יום אחד"; בכ"ו באלול – עד "יום שני" וכו'; בכך התכוונו להביא תוכן של 'עבודה' גם בעניינים של "בראשית ברא…" (אתערותא דלעילא)27.

____________________________

1)    הרבי כתב: "כך נקראת בכל החומשים שראיתי (ולא 'כי תבוא'), ועד לדרושי רבותינו נשיאינו דפרשה זו בהתחלתם" (לקוטי-שיחות, כרך יט, עמ' 611 בהערה למכתב כללי. ושם עמ' 244 בהערה 8: "כ"ה בטאו"ח סו"ס תכח. וברמב"ם 'סדר תפילות' – 'והיה כי תבוא' ואכ"מ". כ"ז מופיע גם להלן כרך כד עמ' 641. וזאת למודעי, שלא ניתן לומר שהכוונה כאן ברמב"ם היא (רק) להתחלת הפרשה ולא לשמה, כי זאת כבר כתב הרבי כהסבר על השינוי בשמות הפרשיות המופיעות בהל' תפילה ר"פ יג, מול 'סדר תפלות' שבו כן מציין הרמב"ם את שם הפרשה – ראה בלקוטי-שיחות כרך ה' עמ' 57 בשוה"ג הראשון להערה 1).

2)    לוח כולל-חב"ד.

3)    היום-יום ח"י אלול. ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. וראה שערי-אפרים שער ז סעיף כג, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי, עמ' יט, וש"נ.

4)    לפי המורגל בהרבה ממנייני אנ"ש לברך כל עולה לתורה ב'מי שבירך' (הרבי כתב על זה: "כי כמדומני בליובאוויטש לא נהגו כן" – אג"ק כרך ב עמ' שכז. ומכך משמע, ששלילת האמירה היתה לא רק כדי שלא לבטל מזמנו של הרבי. וראה בזה ב'התקשרות' גיליון תקי"ב, ב'לוח השבוע' הערה 2). אגב, בהמשך הדברים שם כתב הרבי: "נוסח... היותר מדוייק שראיתי, הוא בסידור תורה-אור", וגם שם, לפחות בדפוס שלפניי, ד"צ ברוקלין תשמ"ז, יש לתקן "בעבור שעלה לתורה לכבוד...", כבמחזור-השלם.

5)    כנה"ג בהגהת ב"י סי' תכח, הובא במ"א ס"ק ח, לעניין משנה-תורה במיוחד. פר"ח שם ס"ק ז. אם כי בשער-הכוונות ובפע"ח הובא שהאר"י עלה וקרא את התוכחה בפיו ובקול רם כמנהג חכמי ספרד (ואולי ס"ל לרבותינו שהנהגה זו שלו אינה הוראה לרבים ולדורות, וע"ד לשון אדמו"ר האמצעי "כשאבא קורא, אין נשמעות קללות", היום-יום, יז אלול). וראה שו"ת מנחת-אלעזר ח"א סי' סו ד"ה ובפרט - ס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד, סעיפים נא-נה, וש"נ.

6)    'התוועדויות': תשי"א ח"ב עמ' 327, תשמ"ב ח"ד עמ' 2253, תשמ"ג ח"ד עמ' 2045 ועוד.

7)    לראשונה מצאנו את הנושא בשיחת ש"פ תצא תשמ"א (הנחה בלה"ק סכ"א), שם הביא הרבי ראיה מהנהוג בזה: "מאחר שבשבת זו לומדים שני פרקים בהמשך אחד, ובאופן שאמירת משנת 'כל ישראל' (קודם הלימוד) ומשנת 'רבי חנניא בן עקשיא' (לאחרי הלימוד) היא רק פעם אחת, על שני הפרקים כאחד [משנת 'כל ישראל' – קודם התחלת פרק ראשון, ומשנת 'רבי חנניא בן עקשיא' – לאחרי סיום פרק שני] – מובן, שישנו קשר ושייכות בין שני הפרקים, ועד שלומדים אותם בהמשך אחד".

לאחר מכן, במשך השנים, דן בזה הרבי פעמים רבות, ודרש לחקור ולברר זאת, ללא מסקנה סופית ('התוועדויות' תשמ"ה ח"ה עמ' 2887 ואילך, תשמ"ז ח"ד עמ' 352 ואילך. תשמ"ט ח"ד עמ' 279. סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 681, תנש"א ח"ב עמ' 797). ראה סיכום בלוח השבוע בגיליון תתצ"ה הערה 17.

ולכאורה, כיוון שבשיחות המוגהות אין הכרעה בזה, ובבלתי-מוגהות יש הכרעות לכאן ולכאן, צריך להישאר במצב המקורי שאותו תיאר הרבי בשנת תשמ"א – לומר זאת תמיד רק פעם אחת, ובפרט שכך נוטים הדברים מסה"ש תש"נ ותנש"א הנ"ל.

8)    ספר-השיחות תש"א עמ' 86-85 (ספר-הניגונים ח"א, ניגון א).

9)    כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו יצא לסליחות בבגדי הש"ק – 'אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' כג, וש"נ (וכן מובא מס' לקט-יושר).

י"א שצ"ל הסליחות בעמידה, וכן נפוץ בין אנ"ש. ובפרט באמירת 'אשמנו' (מדינא – שו"ע אדה"ז סי' תר"ז ס"ז. ועד"ז לכאורה גם באמירת "אשמנו מכל עם"; "סלח לנו" שאחרי י"ג מידות, וכיו"ב). וכן י"ג מידות, שמע קולנו.

10)  ספר-המנהגים עמ' 54 (מפני שאומרים 'במוצאי מנוחה'), וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כג. וכדי שתהא לסליחות שייכות לשבת, יש לעשות זאת מייד אחר חצות (שיחה דלהלן הע' 15, וראה בקטע הבא בפנים).

11)  ע"פ 'שערי המועדים – אלול', סי' עו, משיחות קודש תשל"ד ח"ב עמ' 435.

12)  לוח כולל-חב"ד. וגם אם הוא בחור, מתעטף בה (ע"פ שערי הל' ומנהג ח"א עמ' רכו, מר"ה יז,א ותנא-דבי-אליהו זוטא פכ"ג. וראה באריכות ב'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתנ"א עמ' 50 ואילך, ובפרט בעמ' 62).

הט"ז (סי' תקפ"א ס"ק ב, ונעתק במטה אפרים שם סי"ד, במשנ"ב ס"ק ו ועוד) כתב ליטול טלית מחבירו בהשאלה כדי לצאת מספק ברכה (על בגד יום בלילה. והוא כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' יד ס"ח, שהשואל טלית ללבשה לכבוד הציבור אינו חייב לברך. וצ"ב בשערי הל' ומנהג או"ח סי' נז שכתב בכיו"ב ש"נכנס בגדר שאלה ע"ד הברכה"). מאידך יל"ע בשו"ע אדה"ז סי' יח ס"ג שגם בליל יו"כ, שאז אין מתעטפים לשם מצות ציצית אלא להידמות למלאכים, מברכים על הטלית מבעוד יום. וכן ברשימות היומן עמ' רי; שיחות קדש תשי"א (מהדורת תשנ"ט עמ' 182); והיכל מנחם ח"ג עמ' רמה, שם ברור שעקרונית לבישה כיו"ב חייבת בברכה.

13)  כדין חזרת הש"ץ וכיו"ב, מטה-אפרים ואלף-המגן סי' תקפ"א סעיף י"ז.

14)  'סליחות - לקוט טעמים ומקורות' ממטה-אפרים תקפ"א סי"ח.

15)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כח.

מנהגנו שלא ליפול ע"פ כלל בסליחות נובע מכך שאין נופלין בוודאי לילה (כדברי הרקנטי שבמג"א סי' קלא ס"ק ט, ובשו"ע אדה"ז שם מובאים כ"יש נוהגין"), אף שלמעשה נאמרות הסליחות בדורותינו אצל הרבי ובין אנ"ש ביום ממש. וכן מה שמרבים בסליחות ער"ה (יחסית למנהגנו בשאר הימים) ואומרים בו "ויאמר דוד אל גד" אף שלאחר עלות השחר ודאי נחשב יו"ט (ראה שם בסי' תר"ד), כיוון שהסליחות שייכות ללילה.

16)  'סליחות – לקוט טעמים ומקורות'. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט.

17)  'אוצר מנהגי חב"ד' שם (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

18)  שו"ע הב"י סי' תקס"ה ס"ה.

19)  'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסה (למרות האמור בעניין זה בשו"ע שם. ראה כף-החיים סי' קלא ס"ק ג. גם בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' כב מסיק שלא לומר גם בניגון ובטעמים, וכן נהג  בפועל – 'דרכי חיים ושלום' אות קצ).

לעניין אמירת 'מחי ומסי', 'מרן דבשמייא' ביחיד, בלוח כולל-חב"ד הביא שידלגם, כיוון שיחיד מנוע מלהתפלל בלשון ארמי כמבואר בשו"ע רבינו סי' קא ס"ה [המקורות מובאים בשל"ה מס' ר"ה (פרק נר מצוה אות כח, בדפוס אמשטרדם רטו,א), ועוד ראשונים דס"ל כן צויינו בשו"ת יביע אומר ח"א סי' לה אות יא. וראה בשו"ת תורה לשמה סי' מט]. ואף שאדה"ז בסידורו הסתייג רק מאמירת 'יקום פורקן' השני ביחיד (ולא הראשון),  כבר ציינו לשו"ע שלו סי' רפד סי"ד "שאין זו תחינה אלא ברכה", וא"כ אין מזה ראיה לענייננו. ורק יש להעיר מהלימוד זכות (של רבינו יונה) המופיע בשו"ע רבינו שם, ש"תפלה הקבוע לציבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון" וכש"כ בלשון שנתקנה בו.

20)  ספר-המנהגים, מנהגי ר"ה. (למעשה, במניין של הרבי אמרו סליחות בשעה 07:00).

21)  אג"ק חי"ט עמ' שצ, וראה ספר-השיחות תש"ד עמ' 20.

22)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ח.

23)  לכאורה – הוראה זו שייכת גם לפיוטי הסליחות. ראה באג"ק ח"ז עמ' שנא, שרצוי שלא להתפלל  [כנראה – גם כל השנה] במניין שבו אומר הש"ץ פיוטים באמצע ברכות ק"ש (כנהוג בכמה קהילות אשכנזיות). אולי יש להתיר כשהציבור  זקוקים לו כתוקע וכיו"ב. וראה בקשר לש"ץ מאנ"ש המתפלל בביהכ"נ דנוסח אחר ב'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ'  14 ואילך, ובפרט בהערה 12.

24)  אגרות-קודש חי"א עמ' שנג, תטז וש"נ.

25)  ראה ספר-המנהגים ס"ע 56.

26)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 2254. וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה פעמים. וראה לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 347 ואילך, וש"נ.

מהנכון שבמשך המעל"ע של יום זה ילמדו עכ"פ חלק מאחד המאמרים הללו (איש כחפצו, שהרי ישנם ריבוי מאמרים דיום זה) – ר"ד משיחת ג' דסליחות תנש"א. והעיקר שכל אחד יוסיף עוד עניין של לימוד, הנהגה טובה וכיו"ב – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 373.

27)  לקוטי-שיחות חט"ז עמ' 488.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)