הוויכוח הקולני בין השניים הפר את שלוות הבוקר. שמש בית-הדין פתח את הדלת בנחת והופתע למראה עיניו. זה היה בית-דינו של רבי יוסף חיים מבגדד, הנודע על שם ספרו 'בן איש חי'. אף-על-פי שלא כיהן כרב העיר היה נערץ בעיני כול. דרשותיו היו מוקד משיכה לאלפים, ולקולו נשמעו מגדול ועד קטן. גם ביתו היה פתוח לרווחה לכל נזקק ולכל שואל.
מראה בעלי הדין שהתייצבו בפתח היה חריג למדיי. עמדו שם יהודי עני מבני הקהילה וערבי מקומי. הערבי היה התובע והיהודי הנתבע. בעומדם לפני ה'בן איש חי' פתח הערבי וסיפר כי היהודי גנב את כספו ואינו מוכן להשיבו לו.
"היינו בבית המשפט העיראקי", המשיך הערבי, "ושם הכחיש היהודי את דבר הגנֵבה והשופט פסק לטובתו. בעקבות זאת ביקשתי ממנו לבוא אל בית הדין של הרב, אולי כאן יודה באשמה". כל העת האזין ה'בן איש חי' לדבריו ברוב קשב, התבונן היטב בשניים והעביר את מבטו מזה לזה.
לאחר מכן ביקש ה'בן איש חי' לשוחח עם היהודי ביחידות. הוא פנה אליו ישירות ושאל: "האוּמנם כספו של הערבי מצוי בידך?". היהודי לא היה יכול להעז פניו מול עיניו של ה'בן איש חי'. הוא השפיל את מבטו וענה: "כן. רציתי להחזיר לו את כספו, אך עני מרוד אני ואין לי מניין להשיג את הכסף. לכן הכחשתי את החוב בבית המשפט, כי ידעתי שאם לא אחזיר את הכסף מיד אושלך אל בית-הכלא".
קרא הרב לערבי. שקט השתרר בחדר והרב שקע במחשבות. הוא ידע כי עליו למצוא דרך להחזיר לאיש את כספו. הרב הוציא ממגֵרתו צרור שטרות, הושיטו לערבי ואמר כי מאחר שכל ישראל ערֵבִים זה לזה ישלם הוא את חובו של היהודי, וכאשר ישתפר מצבו של היהודי, יחזיר לו את הכסף.
מעשהו האציל של ה'בן איש חי' עורר התפעלות גדולה אצל הערבי. על-פי מצבו הכלכלי של היהודי היה ברור כי הכסף לא יחזור לידי הרב במהרה, אם בכלל. הערבי הביע את התפעלותו מיושרם של דייני ישראל, והוא שב אל ביתו שמח וטוב לב.
חלפו שנים. ה'בן איש חי' עלה בקודש. הוא היה ראש לכל רבני בבל. ממדינות קרובות ורחוקות הריצו אליו שאלות ובירורי הלכות. אולם בליבו בערו כיסופים גדולים לעלות לארץ-הקודש. דוגמה לכמיהתו הייתה הקפדתו לשלוח את כל כתבי-היד של ספריו לירושלים, להדפיסם שם דווקא. בכ"ה בניסן תרכ"ט החליט להוציא את רצונו אל הפועל, ויצא עם אחיו וכמה מעשירי בגדד לעבר ארץ-הקודש.
הדרך עברה במדבריות שטמנו סכנות רבות. החשש הגדול היה מפני כנופיות שודדים שארבו לנוסעים. עוברי הדרכים לא העזו לחצות את המדבר לבדם, אלא היו ממתינים עד שנוצרה קבוצה גדולה, ואז היו יוצאים יחד בשיירת גמלים גדולה ובליווי שומרים.
בבוא חבורתו של ה'בן איש חי' למקום כינוס השיירה התברר כי השיירות עושות את דרכן גם בשבת. ה'בן איש חי' החליט לוותר על ההצטרפות לשיירה, וחיפש בדואי שיסכים ללוותם תמורת תשלום נכבד, ויעצור מלכת ביום שישי עד מוצאי שבת. לבסוף מצא אחד כזה שהסכים לתנאי, אם כי לא בקלות, והשיירה יצאה למדבר.
ביום שישי אחר-הצהריים, בהיותם בלב המדבר, הודיע ה'בן איש חי' כי כאן יחנו וישבתו בשבת. הוא ביקש מהבדואי לעצור, אך האיש סירב. הוא החל לצעוק כי המקום מסוכן מאוד ושורץ שודדים ובשום אופן לא יישאר שם יממה שלמה.
בלי אומר ודברים ירדו ה'בן איש חי' ומלוויו מעל הגמלים, ערכו את חפציהם לקראת השבת הנכנסת והדליקו נרות זמן-מה לפני שקיעת השמש. בחריקת שיניים נשאר גם הבדואי במקום, אך מהפחד מפני התקפת שודדים התרחק והתחבא בין הסלעים, ומשם צפה אל ה'בן איש חי' ומלוויו.
ליל שבת. את קבלת-שבת התפלל ה'בן איש חי' בדבקות, ואחר-כך עמד לומר קידוש בנעימה. במהלך הסעודה זימר זמירות שבת בקול. פתאום שמע הבדואי רחש. הוא הפנה את ראשו וראה חבורת שודדים מתגנבת בשקט למקום. דמו קפא בעורקיו. לא היה לו ספק במה שעתיד להתרחש עתה לנגד עיניו. הוא עצר את נשימתו כאשר ראש השודדים הותיר את חבורתו מאחור והתקרב בלאט אל חבורת היהודים.
עברו כמה רגעים ופתאום סבב ראש השודדים על עקבותיו וסימן לחבריו לשוב על עקבותיהם. הללו הביעו את מחאתם על שהוא מורה להם לוותר על הטרף הקל שנזדמן להם. הבדואי שמע את מפקד השודדים אומר כי זה רב גדול וקדוש, שעמד לימינו בעת צרתו ושילם לו את הכסף שיהודי אחר היה חייב לו. בשום פנים ואופן לא יניח להם לפגוע בו.
אחרי שהשודדים נעלמו יצא הבדואי ממקום מסתורו ורץ בהתרגשות אל ה'בן איש חי'. הוא נפל על ברכיו וביקש את סליחתו, בראותו כי איש אלוקים קדוש הוא.
אחרי השבת המשיכה החבורה בדרכה, ובמהרה הגיעה לארץ-ישראל. ה'בן איש חי' ביקר בקברי האבות ובעוד מקומות קדושים, ובשלהי אלול באותה שנה חזר בשלום לביתו שבבגדד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
