גיליון 508, ערב שבת פרשת שמיני, כ"ה בניסן ה'תשס"ד (16.4.2004)

דבר מלכות

מרגע לרגע מתקרבים יותר לזמן שבו "ועבדי דוד מלך עליהם"

שמחתו של דוד המלך מחוץ לעיר היה בה 'מבוקש' ולכן היתה מוגבלת, אבל בתוך העיר הייתה באופן ד'מפזז', בלי 'מבוקש' ולמעלה מהגבלה * שאול המלך, שהלך אחרי הטעם, הפסיד את המלוכה לדוד שעבודתו הייתה בקבלת-עול - "דוד עבדי" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהפטרת¹ פרשתנו² מסופר אודות העברת ארון האלוקים על-ידי דוד המלך מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד. בדרכם - מסופר בכתוב³ -  "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד". ובהגיעם לעיר דוד - נאמר⁴ הלשון "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

וצריך להבין הרמז בהשינויים בלשון הכתוב בין חוץ לעיר לבין עיר דוד: א) תחילה נזכר "ודוד חגור אפוד בד", ובעיר דוד לא נזכר. ב) תחילה נאמר רק "מכרכר", ובעיר דוד - "מפזז ומכרכר".

גם צריך להבין המסופר לאחרי זה, שכשראתה מיכל בת שאול ש"המלך דוד מפזז ומכרכר" - לעגה לו על כך, וענה לה דוד: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך גו' ונקלותי עוד מזאת גו'"⁵ - לשם מה הקדים "אשר בחר בי מאביך"? הלא היה לו רק לבאר את הסיבה לשמחתו.

ב. בעניין "אפוד בד" כתב הרמב"ם⁶ שאין זה אחד משמונה בגדי כהונה, שהרי האפוד של בגדי כהונה לא נעשה מבד - פשתן - בלבד, אלא גם מ"תכלת⁷ וארגמן גו'"⁸. ומביא ראיה לזה - "שהרי שמואל הנביא⁹ לוי היה ונאמר בו¹⁰ נער חגור אפוד בד".

ומסיים הרמב"ם: "אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח-הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח-הקודש".

כלומר: מכיוון שנבואה היא מדריגה נעלית ביותר, שהרי "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ובעל קומה"¹¹ ושאר המעלות שמנו בו, ונוסף לזה נוגע אז עניינם של הלבושים ובאיזה אופן הם, עד שאומרים על כך "ויפשט גו' את בגדיו"¹² - לכן, כסימן לכך שמוכנים וראויים לכך "שתשרה עליו רוח הקודש", היה העניין דחגירת אפוד בד.

עניין זה שכתב הרמב"ם - יש לו מקור בירושלמי¹³: בנוב עיר הכוהנים היו שמונים וחמשה כוהנים "נושאי אפוד בד"¹⁴. שואל הירושלמי: והרי אין כוהן גדול אלא אחד? ומתרץ "מלמד שהיו כולם ראויין להיות כוהנים גדולים". והן הם דברי הרמב"ם.

ג. אחת מההכנות לנבואה היא - התבודדות¹⁵, שבדרך כלל נעשית מחוץ לעיר. בשעה שהיה דוד בדרך, מחוץ לעיר - שם הוא עיקר המקום שהכין עצמו לנבואה, ולכן שם נזכר שהיה גם "חגור אפוד בד".

וזהו גם הטעם שהיה "מכרכר בכל עוז לפני ה'", כיוון ש"אין שכינה שורה... אלא מתוך שמחה"¹⁶. ונוסף לזה, "מכרכר" פירושו גם משבח, אומר שירים ותשבחות לפני הקב"ה, כדי לעורר את גילוי הנבואה, שהרי תשבחות והילולים מעוררים את הכוחות הנעלמים, כידוע¹⁷.

בהשמחה דעיר דוד - נזכר גם "מפזז", המורה על ריבוי הריקוד¹⁸. מחוץ לעיר לא היה כך, ואולי לא היה שם ריקוד כלל. ריקוד - מבואר בחסידות¹⁹ - נובע מכך שהשמחה חודרת את כל כולו של האדם ("די שמחה נעמט אים דורך, דורך און דורך"), עד שמגיעה גם לרגליים.

ולכן נזכרת תיבת "מפזז" רק בהפסוק הב': השמחה מחוץ לעיר היה בה מבוקש - נבואה והשראת השכינה, וממילא - היתה בהגבלה, ולא חדרה לגמרי את כולו ("עס איז ניט אין גאנצן דורך און דורך"). השמחה דעיר דוד דווקא - שמחה ללא 'מבוקש'²⁰, ובמילא בלי גבול - היה בה גם העניין ד"מפזז".

ד. ובזה יובן גם-כן הטעם שלא נתקבל בדעתה של מיכל בת שאול זה שדוד היה "מפזז ומכרכר לפני ה'" בעיר דוד²¹:

בנוגע לשמחה שיש בה חשבון - הרי אף שאין רואין את המלך²² כשהוא עוסק בעניינים שפועלים חלישות בהעניין ד"שום תשים עליך מלך"²³, "שתהא אימתו עליך"²² - אף-על-פי-כן, מכיוון שיש בה מבוקש, יש לזה מקום בטעם ודעת, על-פי שכל.

אבל העניין ד"מפזז ומכרכר", בעיר דוד, שהיה למעלה מהגבלה, למעלה מטעם ודעת - אינו מתקבל בשכל.

ה. ובזה יובן גם-כן מה שדוד ענה לה "אשר בחר בי מאביך" - שבכך הצביע על החילוק בסדר העבודה:

עבודתו של שאול היתה על-פי טעם ודעת²⁴, ולכן לא רצה שאול להחרים לגמרי את עמלק, כיוון שעל-פי שכל הסתבר לו שיש צורך ב"מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלוקיך"²⁵, כפי שאמר לשמואל²⁶.

וזהו שאמר דוד "אשר בחר בי מאביך": שאול, שהלך אחרי הטעם - ניטלה ממנו המלוכה, וניתנה דווקא לו, "לצוות אותי נגיד"²⁷, דוד דווקא, שעבודתו בקבלת-עול, כמו שכתוב²⁸ "ודוד עבדי". ולכן, אם רוצים שמלכותו תהיה מלוכה קיימת - צריך להיות קבלת-עול, "ונקלותי גו' והייתי שפל גו'", ללא הגבלה של שכל.

ו. עניין זה הוא גם סיוע להנהוג אצל חסידים, וכן ראו גם אצל רבותינו נשיאינו, שבשבת ויום-טוב רוקדים, מוחאים כפיים וכו', אף שעל-פי המשנה דורש הדבר ביאור מיוחד על-פי נגלה²⁹ - אף-על-פי-כן עושים זאת בפשטות. ויש צורך לומר טעם פנימי, כנ"ל:

מכיוון שמתקרבים יותר ויותר לביאת המשיח ("עס ווערט דאך אלץ נענטער צו משיח'ן"),

- מיד לאחר החורבן התחילו כבר ללכת לקראת משיח³⁰, כסיפור המדרש³¹ שמרגע החורבן נמשך רק כגעייה של פרה ונולד מושיען של ישראל. ומרגע לרגע מתקרבים יותר ויותר לזמן שבו "ועבדי דוד מלך עליהם", על כל ישראל, "נשיא להם לעולם"³² -

לכן נוהגים³³ - וכפסק הרמב"ם³⁴ - בהסדר ד"ודוד עבדי", "מפזז ומכרכר לפני ה'".

* * *

ז. בנוגע להחקירה אודות כתיבת שם החודש "אייר"³⁵ - ידוע³⁶ הסימן ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, שעל-ידי זה זוכרים שתיבת "אייר" נכתבת בשני יודי"ן.

ותוכן העניין בעבודה:

ידוע ש"האבות הן הן המרכבה"³⁷. והרמז בכך ששמות האבות רמוזים בחודש אייר, הוא - שהעבודה בחודשי הקיץ, מיד לאחר הפסח (זמנו של חודש אייר), צריכה להיות בקבלת-עול וביטול, בדוגמת מרכבה³⁸.

ובפרטיות יותר:

לאחרי הגילויים דחג הפסח - יש מקום לחשוב שיש להתעסק בעניינים נעלים דווקא, בענייני הבנה והשגה; ועל כך באה ההוראה, שלאחרי כל הגילויים - צריכה להיות עבודה פשוטה דווקא, מתוך ביטול, בדוגמת מרכבה.

וזהו הרמז בכך ש"אייר" ראשי-תיבות אברהם, יצחק, יעקב, רחל - שגם אצל האבות מצינו דוגמת זה:

אף-על-פי ש"אחד היה אברהם"³⁹, והיה בעל-השגה גדול, עד שהגיע לאלוקות על-ידי השגה (כמוזכר לעיל⁴⁰ המשל⁴¹ מ"אחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה") - הרי לאחרי כל מעלות אלו, הנה "האבות הן הן המרכבה", היינו שהיה בביטול.

וזהו גם-כן הטעם שמיד בשבת הראשונה שלאחרי חג הפסח מתחילים לומר פרקי-אבות, שהתחלתם "משה קיבל תורה מסיני"⁴² - להורות, שאף שמשה רבינו היה זה ש"קיבל תורה מסיני ומסרה" לכל ישראל, אף-על-פי-כן היה בביטול, כמרומז בתיבת "קיבל", דהיינו שהיה צינור ומרכבה בלבד כדי לקבל את התורה.

ודווקא על-ידי ביטול והתעסקות עם עניינים פשוטים - מתעוררים גם המדריגות הנעלות. וכמשל כוח הצומח המתלבש בגרעין, שדווקא על-ידי ההגשמה (ההתלבשות בגרעין הגשמי) - מתעורר כוח הצומח⁴³.

ח. בשבת זו מתחילים ללמוד מסכת אבות, שעניינה מידות ודרך-ארץ⁴⁴, ש"דרך ארץ קדמה לתורה"⁴⁵, ולכן לומדים מסכת זו קודם חג השבועות, כהקדמה למתן-תורה שבחג השבועות.

יתן ה' יתברך שתהיה ההקדמה כדבעי, ונזכה לקבלת התורה - כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לומר - בשמחה ובפנימיות.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר ה'תשט"ו,
תורת-מנחם – התוועדויות ה'תשט"ו כרך יד עמ' 57-66 - בלתי מוגה)

----------

1) שיחה זו (עד סוס"ו) הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 228 ואילך. במהדורא זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ על-ידי המו"ל.

2) שמואל-ב ו,א ואילך.

3) שם,יד.

4) שם,טז.

5) שם, כא-כב.

6) סוף הל' כלי המקדש. נתבאר בארוכה בלקו"ש חל"א עמ' 156 ואילך.

7) תצוה כח,ו.

8) ועד ש"חוטן כפול עשרים ושמונה" (פרש"י עה"פ, מיומא עב,א) - מהנחה בלתי מוגה.

9) הטעם שלא הביא הרמב"ם ראיה מדוד שלא היה משבט לוי כלל*, דלכאורה היא ראיה אלימתא יותר - נתבאר בהשיחה בארוכה**. ואכ"מ.

-------

*) וממילא לא היתה לו כל שייכות לזה, מה-שאין-כן שמואל שהיה לוי - היתה לו שייכות כלשהי לקודשים (מהנחה בלתי מוגה).

**) לקמן סי"ב (בגוף השיחה). וראה גם לקו"ש שם עמ' 158.

10) שמואל-א ב,יח.

11) שבת צב,א. וש"נ.

12) שם יט,כד.

13) סנהדרין פ"י ה"ב.

14) שם כב,יח.

15) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ד.

16) שבת ל,ב. וש"נ. רמב"ם שם.

17) הוספות לתו"א ויחי (קב,א. קג,ג). דרך-מצוותיך מצוות הלל (קמח,א ואילך).

18) ראה רד"ק שם (ש"ב ו,טז). ובתרגום שם.

19) ראה גם לקו"ת שה"ש מח, סע"ג.

20) דמכיוון שהיה זה בעיר - לא היה עוד צורך בהכנה לנבואה (ולכן לא נזכר שם העניין ד"אפוד בד"), ולכן בהכרח ששמחה זו היתה ללא מבוקש, אלא רק שמחה מצד זה שעובד את הקב"ה (מהנחה בלתי מוגה).

21) מה-שאין-כן זה שהיה "מכרכר" בשדה - לא היה איכפת לה (מהנחה בלתי מוגה).

22) סנהדרין כב,א (במשנה).

23) פ' שופטים יז,טו.

24) כמ"ש (וישלח לו,לז) "שאול מרחובות הנהר", ש"נהר" קאי על בינה (מהנחה בלתי מוגה).

25) שמואל-א טו,טו.

26) ולכן גם מיכל, בהיותה בת שאול - לא יכלה לסבול שמחה בלי גבול, שאין לה מקום בטעם ודעת (מהנחה בלתי מוגה).

27) שמואל-ב ו,כא.

28) ירמיה לג,כו. יחזקאל לז,כה.

29) ביצה לו,ב. שו"ע או"ח סשל"ט ס"ג. שו"ת מנחת-אלעזר ח"א סכ"ט.

30) ראה לקו"ש ח"ב עמ' 359 ואילך.

31) איכ"ר פ"א, נא. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.

32) יחזקאל לז, כד-כה.

33) בנ"י בכלל, ובפרט אלו שיש להם שייכות למלכות בית דוד (מהנחה בלתי מוגה).

34) סוף הל' לולב: שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל כו' וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי כו' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'* כו'.

-------

*) עפ"ז יובן ג"כ הטעם שמביא הפסוק הב' (ולא הפסוק הא') - כי, מעלת עבודת ה' בשמחה (שמפליג בה ביותר ברמב"ם שם), דהיינו שמחה לא כדי להשיג דבר, אלא שמחה מעצם העניין שהוא עובד את הקב"ה, ובמילא היא שמחה בלי גבול - מודגשת דוקא בהעניין ד"מפזז ומכרכר" בתוך העיר דווקא, שהיא שמחה שאין בה מבוקש אחר, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

35) ראה גם שיחת ש"פ קדושים מבה"ח אייר ה'תשי"ד סט"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"א ס"ע 251).

36) ראה רמ"א אה"ע סקכ"ו ס"ו ובב"ש שם סק"כ.

37) ב"ר פמ"ז,ו. פפ"ב,ו.

38) ראה גם לקו"ש ח"א ס"ע 264 ואילך. ועוד.

39) יחזקאל לג,כד.

40) ד"ה ונגלה גו' דאחרון-של-פסח ה'תשט"ו פ"ה.

41) ב"ר רפל"ט.

42) ראה גם לעיל הערה 43 (בגוף השיחה).

43) אין זוכרים אם קטע זה שייך לכאן (המו"ל).

44) ראה פירוש הרע"ב ריש מסכת אבות.

45) ויק"ר פ"ט, ג. וראה מד"ש בהקדמה (בשם "מצאתי כתוב").

ניצוצי רבי

'המאור' בשירות ליובאוויטש

בחודש אדר תש"י הופיע בארה"ב לראשונה בטאון 'המאור', ומני אז, במשך עשרות שנים, זכה להיות 'שופר' לפרסום דברי הקודש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו * מדי פעם אף הגיה הרבי במיוחד שיחות-קודש לצורך פרסומן ב'המאור' * על יחסו המיוחד של הרבי לביטאון זה, על עורכו, הגאון הרב מאיר אמסעל, ועוד *  רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בכמה וכמה שיחות של הרבי אנחנו מוצאים ניסוחים בדוגמת אלה הבאים להלן:

"משיחות שבת פרשת מסעי ושבת פרשת דברים (בעניין גר בזמן הזה) תשד"מ; הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א (נדפס בקובץ 'המאור' אב-אלול ה'תשד"מ)" - 'התוועדויות' תשד"מ,  כרך ד, עמ' 2698-2701.

"משיחת עשרה בטבת - ייהפך לשמחה - ה'תשמ"ג, אודות המצב בארץ-הקודש; הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א (נדפס בקובץ 'המאור' שבט-אדר שנה זו" - 'התוועדויות' תשמ"ג, כרך ד, עמ' 2089-2095.

"ביאור בסיפור הגמרא 'קם רבה ושחטיה לר' זירא' משיחות שבת פרשת שמיני ושבת פרשת תזריע ה'תשד"מ - שיחה זו הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה ב'המאור' אדר ה'תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו כרך ב עמ' 871 ואילך).

אלן הן רק שלוש דוגמאות המעידות על חשיבותו של 'המאור' אצל הרבי, והמקום שמילא ביטאון זה בהפצת מעיינות הרבי חוצה. במשך עשרות שנות הופעתו אין כמעט גיליון של 'המאור' שבו לא פורסמו דברים של חב"ד או על חב"ד.

"מנהיג דורנו"

כבר בגיליונו הראשון, אשר הופיע בחודש אדר תש"י, הופיעה הידיעה הבאה (עמ' 3):

הצילום מופיע במהדורה המודפסת

אפילו אחד או שניים מישראל

כפי שכבר אפשר להבין מדברי הפתיחה, הקשר החם ותחושת ההערצה העמוקה של עורך 'המאור', הגאון הרב מאיר אמסעל, נמשך והתעצם בתקופת נשיאות הרבי. אזכורים ראשונים ברורים על הקשר בין העורך לבין הרבי מצויים באגרות-קודש:

בי"ב תשרי תשט"ז (אגרות-קודש כרך יב עמ' יז) כותב הרבי במענה לשאלת  הרב אמסעל, שראה את מכתבו של הרבי (מלא בציטטות מחז"ל ופסוקי תנ"ך וזוהר הק') "נדפס בעיתון שיש חשש שעיתונים אינם נשמרים"; הרבי משיב כי יסוד להנהגתו זו הוא מנהג גדולי ישראל במדינות רוסיה ופולין, וגם הנהגת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בארצות-הברית - להדפיס דברי תורה והתעוררות בעיתונים (למרות שנכללו בהם פסוקים ומאמרי חז"ל) אם כי נזהרים בכללי הלכה (כגון, שלא לכתוב את השם כצורתו וכו').

[להשלמת תוכן המכתב כדאי לעיין גם באגרות-קודש כרך יג עמ' רג] "והמטרה היא: בלבד שיגיעו אפילו לאחד או שניים מבני ישראל ויעמידוהו על האמת ובקרן אורה".

פרסום בעקבות 'יחידות'

בחודש סיוון תשי"ט מקבל הרב אמסעל איגרת מהרבי; האיגרת נדפסה באגרות-קודש כרך ח"י עמ' תכג-תכד בענין קריאת זכר-זכר ונאמר בה בין השאר:

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו'

מו"ה מאיר שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבו מיום ג', כבקשתו מועתק בזה מהנדפס בחסידות על-דבר הקריאה זכר-זכר...

לאחר העתקת קטע מ'בונה ירושלים' (מאמר של אדמו"ר הזקן) והנהגות פורים, בתוספת הערות וציונים, נחתם המכתב "בכבוד ובברכה, מזכיר".

בגיליון צד של 'המאור' שנדפס בחודש תמוז תשי"ט מפרסם בעמודו הראשון "הערות מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א בדבר קריאת זכר-זכר", והעורך מספר:

"בביקורי בהיכל קודשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א עוררני על-דבר הנדפס ב'המאור' בדבר קריאת תמחה את זכר עמלק, ממה שמובא בספרי חסידות חב"ד בזה. ותודתי למזכירו הרב ר' אלי' קווינט שליט"א שהואיל להעתיק ולהמציא לי בזה דא"ח של כ"ק אדמו"ר שליט"א".

הן על הנהגות פורים והן על ההערות מצויין שהן "מכ"ק אדמו"ר שליט"א".

מאמר "באתי לגני"

בגיליון הארבעים שהופיע לחודש טבת תשי"ד פורסם בשלימותו המאמר "באתי לגני" תשי"א.

הצילום מופיע במהדורה המודפסת

"בעצת קודש"

בראש גיליון רכג (שבט-אדר תשל"ה) מודפס מכתב כללי-פרטי מיום שלישי שהוכפל בו כי טוב, ראשון דחודש אדר תשל"ה, והוא מנוסח פרטי המופנה אל עורך המאור:

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ כו' מו"ה מאיר שי'

שלום וברכה! מאשר הנני קבלת ספרו זכרונות המאור, ות"ח. ומצו"ב הוצאות המשלוח.

לקראת גיליון המאה של 'המאור' (תמוז תשי"ט) פירסם העורך מודעה (גיליון צד עמ' 48) ובה נאמר כי "בעצת קודש של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א יוקדש המאור המאה ליומא דהלולא המאתים של קה"ק [=קודש הקדשים]  מרן הבעש"ט זצ"ל...".

'הדרן' ודברי התעוררות

בסדרת אגרות-קודש אנו מוצאים כמה וכמה מכתבים של הרבי אל "כבוד המשתתפים בשיעורי גפ"ת הנלמד בבית עדת יעקב בברוקלין ה' עליהם יחיו" ובראשם "הרה"ח אי"א נו"נ רב פעלים בעל מרץ וכו' מו"ה משה פנחס שי' הכהן".

במוצאי שבת-קודש ט' בטבת תשכ"ב (אגרות-קודש כרך כב עמ' פד-פז) שולח הרבי מכתב למשתתפי השיעורים לאחר שהרב כ"ץ הודיע כי "במוצאי שבת-קודש ויחי הבע"ל מסיימת חבורתם מסכת תענית ומתחילים מסכת ראש-השנה".

הרבי כותב: "ועל-פי מנהג ישראל, אשר בגמרה של תורה, בסיום מסכת - אומרים הדרן כו' ודברי התעוררות, באתי בזה, בתור השתתפות בשמחתם, בשורותיי דלהלן, בסיום מסכת תענית".

וכך נכתב לאחר מכן ב'המאור' גיליון קיט (טבת תשכ"ב) בשולי המכתב הנ"ל של הרבי:

"מכתבו של כ"ק אדמו"ר שליט"א שהננו נותנים כאן במלואו, נשלח להרב רמ"פ כ"ץ שליט"א לרגל הסיום על מסכת תענית בביהמ"ד עדת יעקב של האדמו"ר הרה"צ ר' נחום-מרדכי פערלאוו שליט"א מנאוומינסק 1612 קעראל סט. ברוקלין נ.י. וזה דבר הסיום והחגיגה.

"בבית-המדרש זה מתקיים שיעור לימוד גפ"ת שלומדים שתי פעמים בשבוע ביום ב' וביום ה' בלילה, בקיץ ובחורף בלי הפסק. בהשיעור משתתפים אנשים מהביהמ"ד ומהשכונה, בני תורה, והשיעור הוא לימוד בעיון.

"המארגן ומגיד השיעור הוא הרב ר' משה-פנחס הכהן כ"ץ. כן הוא לומד בכל ליל ש"ק שיעור חומש ופרש"י ומפרשים, ובאים להלימוד הרבה אנשים מהמתפללים ומהשכונה.

"במוצש"ק פ' ויחי תשכ"ב. התאספו ת"ל עשיריות אנשים כ"י, בלי הבט על השלג והקור שהיה באותו לילה, ובהם רבנים, בעלי-בתים בני תורה, חסידים, יראי אלוקים ואנשי מעשה להשתתף בהסיום דמס' תענית.

"בעת הסיום היה נערך סעודת מלווה-מלכה נהדרת, שנערכה ע"י הפרעזידענט ר' משה נעמעט שי', הגבאים ר' הלל פלאצקער ור' חיים-מרדכי ווייס שיחיו והוועד.

"הרב רמ"פ כץ מגיד השיעור, סיים המסכת ואמר הדרן (פלפול בסוגיא ד'משנכנס אדר מרבין בשמחה', ובסוגיא ד'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, ובת כהן גדול מבת סגן', והחילוק שבין שיטת הבבלי בזה לשיטת הירושלמי, בנוי על שיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש משנת תשי"א).

"האדמו"ר מנאוואמינסק הרה"צ רנ"מ פערלאוו שליט"א אמר פלפול עמוק (בסוגיא 'אם שיר מעכב הקרבן וכו' גדולה ת"ת יותר מהקרבת תמידין' וכו').

"ההדרן והנאום של האדמו"ר מנאוואמינסק נשמעו בהקשבה מיוחדת ובשימת לב מכל הנאספים.

"עניין מיוחד היה להמלווה-מלכה והסיום הזה המכתב המיוחד הנ"ל, שכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש הואיל לתיתו, וזה מראה על גודל חשיבות השיעור הזה, המכתב נקרא על-ידי הרב ר' יוסף שי' ויינברג, בהטעמה ובהקשבה,  ועשה רושם עז ואדיר על כל הנאספים והתפלאו על תוכנו המיוחד.

"הנכבד ר' פייטיל גרינבערג מחשובי בע"ב בקראון הייטס, ומהמשתתפים תמידים בהשיעור גפ"ת, נתכבד באמירת רבנן קדיש לאחר סיום המסכת.

"בתור אות הכרה של חברי המשתתפים בשיעור ומתפללי ביהמ"ד, ניתנה מתנה סדר ש"ס ירושלמי, למגיד השיעור, הרב המ"פ כ"ץ, ע"י ר' פייטיל גרינבערג.

"המלווה-מלכה דהתוועדות, והסיום עשו רושם עמוק על כל הנאספים ובכל שכונת קראון-הייטס והסביבה, הנואמים קראו בקריאה של חובת שיתוספו משתתפים ההשיעורים".

כעבור שלוש שנים

ושוב בגיליון קמז (תשרי-מרחשוון תשכ"ה) עמ' 38-39:

"חגיגת סיום בחברת ש"ס של ביהמ"ד עדת יעקב בהנהלתו של הרב רמ"פ כ"ץ שליט"א:

"זה כמה שנים אשר בביהמ"ד עדת יעקב של הרה"צ ר' נחום-מרדכי פערלאוו שליט"א האדמו"ר מנאוומינסק (1612 קעראל סט. ברוקלין נ.י.) מתקיים שיעור לימוד גפ"ת פעמיים בשבוע ביום ב' וביום ה' בלילה. המארגן ומגיד השיעור הזה הוא הרב הגאון ר' משה-פנחס כ"ץ שליט"א. כן הוא לומד ברבים בכל שבת-קודש שיעור חומש ופרש"י ומפרשים ומשתתפים בהלימוד הרבה מהמתפללים והמשכונה (ראה 'המאור' מחודש טבת תשכ"ב קונטרס ג - קיט).

"ביום ב' עקב, ליל י"ט מנחם-אב העבר, התאספו ת"ל עשיריות אנשים כ"י ובהם רבנים, בעלי-בתים בני תורה, חסידים ואנשי מעשה ותלמידי הישיבות להשתתף בהסיום דמס' ביצה.

"הרב רמ"פ הכהן כ"ץ שליט"א סיים המס' ואמר הדרן בנוי בעיקרו על שיחת כ"ק האדמו"ר שליט"א משנת תשט"ו, כן נאמו הרב הגאון ר' מרדכי מענטליק שליט"א (חתנו השני של הרה"ח ר' דוד הלוי שטאקהאמער ע"ה), ר"מ בישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש ומחבר ספר "אמרי מרדכי" והרב ר' אריה-לייב ליש שליט"א.

(אדמו"ר מנאוואמינסק שליט"א היה אז באה"ק ב"כנסייה הגדולה").

"עניין מיוחד היה להסיום הזה - מכתבו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, שנשלח להרב רמ"פ כ"ץ נר"ו, והנדפס בראש הקונטרס הזה, שנקרא בהטעמה והקשבה ובסדר ע"י התמים זאב-יחזקאל הכהן כ"ץ שליט"א תלמיד ישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש (בנו של מגיד השיעור הרב רמ"פ כ"ץ שליט"א, ונכדו של הרב הרה"ח ר' דוד הלוי ז"ל שטאקהאממער), ואחרי קריאת המכתב של כ"ק האדמו"ר שליט"א דברו הרבה ופלפלו בדבריו הק'.

"עניין מיוחד היה הסיום הזה שנערך ביום ב' עקב, ליל י"ט מנ"א העבר, שהוא היא"צ הראשון של הרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ בעל מידות ועוסק במצוות ובמיוחד בענייני בית-הכנסת, מוה"ר דוד הלוי ע"ה שטאקהאמער. הרה"ח ר' דוד הלוי ע"ה היה מגזע השל"ה הקדוש, היה משרידי דור הישן, חסיד ועניו ובעל מעשים טובים, ועוסק בתורה ובמצוות באהבה וחיבה יתירה, וזה גופא שכ"ק האדמו"ר שליט"א הואיל לתת מכתב מיוחד להסיום הזה ולהיא"צ הראשון שלו מראה על חשיבותו, וכאן המקום לציין אשר אשתקד בש"ק בהתוועדות כ"ק האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש בכ' מנחם-אב הואיל להגיד ברבים על-דבר פטירת הרה"ח ר' דוד הלוי ע"ה שנפטר ונקבר ביום קודם, ביום ועש"ק י"ט מנ"א, ובין השאר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א היות שר' דוד ע"ה היה תמיד רצונו ללמוד תורה לשמה, הנה רצון יראיו יעשה ובטח ממלאים שם בקשתו.

"בשנת ת"ש כשבא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש נבג"מ זי"ע לארצות-הברית, ונכנס אליו הרה"ח ר' דוד וזוגתו הצנועה מרת לאה ע"ה, אמר להם כ"ק אדמו"ר: איהר פארדינט א יישר כוח, פאר פותח זיין דעם צינור אויף ברענגען קיין אמריקא חסידישע אינגעלייט [=ראויים אתם ל'יישר כוח', עבור פתיחת הצינור בהבאת אברכים חסידיים לאמריקה"].

"הסיום וסעודת מצווה עשו רושם עמוק על כל הנאספים והנואמים קראו בקריאה של חיבה להשתתף בשיעורי תורה לימוד ברבים".

הוזלת מחיר הספרים

בהתוועדות כ' במנחם-אב תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ד, עמ' 2441) אומר הרבי:

מזמן לזמן משתתפת הוצאת ספרים 'קה"ת' בהפצת המעיינות - על-ידי הוזלת מחירי הספרים, כדי שמספר גדול יותר של אנשים יוכלו לרכוש ספרים, או שאותו אדם יוכל לרכוש מספר גדול יותר של ספרים, ועל-ידי זה ייתוסף בלימוד התורה.

נוהג זה היה נהוג בעיקר בעשורים המאוחרים יותר. אך הנה מצאנו בגיליון קיט של 'המאור' (טבת תשכ"ב) מודעה (עמ' 49) מטעם 'קה"ת' ובה נאמר כי "בקשר ליו"ד שבט, יום ההילולא של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, תעניק הוצאת קה"ת הנחה של 10% אחוז על כל הספרים החסידיים שבהוצאתם", ועוד פרטים:

הצילום מופיע במהדורה המודפסת

הזרם בחוץ והזיעה בפנים...

הנה דיווח קצר (במדור "בעולם היהדות" שהתפרסם בגליון צד, תמוז תשי"ט, עמ' 30) על התוועדות י"ג בתמוז תשי"ט:

"חג הגאולה והשמחה

"זרם המטר הסוחף מבחוץ, וזרם הזיעה השופעת ומטבילה את כל הרמ"ח אברים כבמקווה-טהרה מבפנים, לא פעלו שום רושם על אלפי חסידי ליובאוויטש (כ"י), שנהרו מכל חלקי העיר וממקומות הכי רחוקים, לסוכה הגדולה באיסטרן-פארקווי ועמדו וישבו צפופים ודחוקים איש לגוף רעהו והקשיבו רב קשב לכל הגה ומילה היוצאת מפי רבם ומאורם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, שהשמיע דא"ח בשיחות ומאמרי קודש לכבוד חג הגאולה, ביום י"ג תמוז השתא, עד השעה הרביעית אחרי חצות הלילה.

"שיחתו הראשונה הקדיש כ"ק האדמו"ר שליט"א למהות החינוך ומוריו; התרעם בייחוד על העסקת מורים כאלו שהינם קלי הדעת בשמירת תורה ומצוות, שהשפעתם על החניכים הנה ארס ממש.

"קודם ואחר כל שיחה ושיחה, עורר כ"ק האדמו"ר שליט"א את הנאספים לשירה ולזמרה, שהתמסרו מיד לעבודת הקודש הזו בכל לבבם ונפשם בהתלהבות שאין לשער, וקול תרועת השמחה והריקודין בקעו את שקט הליל מסביב".

"מצווים לכבדו ולהעריצו"

לסיום רשימה זו נצטט מכתב של רב ישיש, ראב"ד העיר ליעדז שבאנגליה, אשר התפרסם בגיליון רלח (סיוון-תמוז תשל"ז) של 'המאור' עמ' 22:

"על-דבר מסירות-הנפש של כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש

"ב"ה יום ג' שלח לך תשל"ז.

"שלום וכל-טוב סלה אל כבוד יד"נ הרב הגאון המובהק והמפורסם עומד בפרץ ולוחם מלחמות ד', משנתו זך ונקי וקולע אל השערה וכו' כמוה"ר מאיר אמסעל שליט"א עורך 'המאור'.

"אחדשה"ט וש"ת. זה רק ימים אחדים שחזרנו מביקור מארץ-ישראל ומצאתי את מכתבו היקר מצורף פה, ימצא תשובה שחשבתי בשעתו ותקוותי שיתאים בשביל 'המאור'.

"מה שכתבתי בשם האדמו"ר הגה"ק מבלאזוב זצוק"ל, להניח תפילין ביום הבר-מצווה דווקא, הנה האדמו"ר הנ"ל היה מפורסם לגאון וקדוש ואני שזכיתי להיות מאנשי שלומו אני מקבל את דעתו.

אני רואה בקונטרסי 'המאור' מכתביו הק' של האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, רצוני לעורר שאני מעריץ מאוד את כבוד האדמו"ר שליט"א אף שלא היה לי עוד הזדמנות להכירו אישית, הוא מראה מסירות-נפש עד אין לשער בשביל תורה ודת כמעט בכל ארבע כנפות הארץ, ומעשיו הכבירים בכל תפוצות ישראל לחיזוק התורה והחסידות, הן ידועין לכל, כל אחד ואחד מאיתנו מצווים לכבדו ולהעריצו בשביל זה, ה' יתברך יחזק את כוחו להמשיך את עבודתו הקדושה והפוריה עד ביאת גוא"צ בקרוב.

"אני זכיתי בנעורי להכיר את האדמו"ר הגה"ק ר' יש"ד מבעלזא זצוק"ל ואת בנו הגה"ק ר' אהרון זצוק"ל, את האדמו"ר הזקן מטשארטקאוו זצוק"ל, את האדמו"ר הגה"ק ר' יעקב מקאמארנא זצוק"ל, ועוד ועוד גאונים וקדושים, זכיתי לדבר עמהם פנים אל פנים, ובסאנץ גופא גאונים וקדושים ובתוכם האדמו"ר הגאון הקדוש מאסטראווצא ובנו הגאון הקדוש ר' יחזקאל מנאשעלסק זצוק"ל כשבאו לסאנץ על חתונה של נכד הרב הק' מסאנץ ר' ארי' לייבוש זצוק"ל עם בנו של הגאון ר' דוד טבל מדוקלא זצ"ל וכו'.

"בשלום וישע רב דושה"ט וש"ת.

"הרב יוסף-יהושיע אפפעל, ראב"ד ליעדז, אנגליא".

כ"ח ניסן

עשו כל אשר ביכולתכם!

להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

...על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה - כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" - להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א כרך ב עמ' 474)

"דרך ישרה" להבאת הגאולה

...האמור לעיל קשור גם עם פרק שני דאבות (שלומדים ביום השבת-קודש זה) – שהתחלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"...

ויש לומר הביאור בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח.

רבי (רבינו הקדוש) – עליו נאמר (בזמנו) "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הווה", דאף שהיה "חסיד גמור", שגמר עבודתו, אף-על-פי-כן היה סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו "חיוורא דבי רבי", "מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות.

ותוכן מאמרו – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":

"האדם" – קאי על "אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה... שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים... רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד עניין הגלות – כמו רבי: ובדורנו זה – דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו במשך זמן הגלות – יש לומר שכל בני-ישראל הם בדרגה זו.

והשאלה היא: כיוון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני-ישראל) שגמר ענייני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?

והמענה לזה – "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם":

"תפארת" – קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכוחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושיה") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו וייתגלו בכלים, שעל-ידי זה מתגלה עניינה האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל עניין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחריה גלות.

לימוד ענייני משיח וגאולה

כיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה... של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על-ידי מלכות בטהרתה, עניינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על-ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, עניינו של מלך המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת)... שעל-ידי התורה (עניינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות העליונים דהגאולה (עניינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.

ובפשטות: "תפארת" – הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות,

– בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים... שכל הספרים מלאים בדבר זה") ובתורה שבעל-פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, וגם – ובמיוחד – בפנימיות התורה, החל מספר הזוהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמים"), ובפרט בתורת החסידות (שעל-ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי-שיחות) של נשיא דורנו – מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלוקות ("דע את אלוקי אביך"), כפסק-דין הרמב"ם ש"באותו הזמן... יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" – וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, ו' באייר ה'תנש"א –
  ספר-השיחות תנש"א כרך ב עמ' 497-498, 501)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שמיני
כ"ו בניסן

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך - התפילה¹.

מנהגי קריאת התורה²

"ותגלה ותראה..." אומרים בחול ובשבת [ב]מנחה. ובשבת ויום-טוב בשחרית - "ויעזור...". [אומרים] ותגלה - בוא"ו³.

"כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים היו מדקדקים ביותר אשר בכל קריאה, אפילו ביום שני וחמישי, מנחת שבת יהיה הסדר: כהן, לוי וישראל"⁴.

"כ"ק האדמו"רים היו מקפידים ביותר שבעלי הקריאה יהיו דייקנים, והיו מדקדקים על שני עניינים: א) דקדוק התיבות בהברה ברורה. ב) על שמירת טעמי הנגינה⁵.

מדקדקים לשמוע קריאת התורה מתוך החומש⁶.

"בקריאת התורה בשבת-קודש (או ביום-טוב), אם אין מספר העליות מספיק - יקראו בתורה בחדרים שונים, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים. גם לא לקרות 'אחרון' (נוסף על שבעת הקרואים)"⁷.

עלייה לתורה: הנקרא לעלות לתורה, הולך בזריזות ממקומו לבימה בדרך הקצרה ויורד בדרך הארוכה⁸.

הרבי היה נוגע בעצי-חיים ללא הטלית⁹, פותח הספר-תורה, נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה ובסופה¹⁰, נושק הטלית במקום שנגעה בספר-תורה¹¹, גולל (סוגר) הספר-תורה¹², מפנה פניו, קצת¹³, לימין, ומברך¹⁴.

פותח הספר-תורה, אומר בלחש, חוץ ממקומות מיוחדים¹⁵, אחר הקורא. בגמר הקריאה נוגע בטליתו בסוף מקום הקריאה, ואחר-כך בתחילתו. נושק הטלית במקום שנגע בספר-תורה. גולל, פונה לימין ומברך¹⁶.

ממתינים על הבימה עד שיעלה חברו ויסיים הקריאה שלו, ואז יורד בין גברא לגברא, וקודם ירידתו נוגע בטליתו את הספר-תורה מבחוץ ונושק במקום שנגע¹⁷.

"אצל חסידים לא נהגו לתת 'מפטיר' לקטן, אלא-אם-כן במקרים יוצאים מן הכלל כו'"¹⁸.

למעשה רגילים לברך בשבת כל חולה, גם מי שיש בו "סכנת היום", בנוסח הקצר "לשבת" הנדפס בשנים האחרונות בסידורי חב"ד¹⁹.

אבל, וכן בעל יארצייט כשחל היארצייט ביום הקריאה, משתדל לומר החצי-קדיש שאחר קריאת התורה²⁰.

המברך ברכת הגומל לאחרי הקריאה הסמוכה לאמירת קדיש, ימתין בברכתו עד אחרי אמירת החצי-קדיש ואז יברך²¹.

אחר ברכת 'הגומל' - קודם עניית "מי שגמלך..." - צריכים לענות אמן²².

הנוסע מעבר לים במטוס - מברך גם-כן ברכת 'הגומל'²³.

לעניין ברכת 'הגומל' של היולדת - ההוראה למעשה היא שלא תברך אשה 'הגומל' כלל²⁴.

מנהגנו בלידת בת - לעשות 'מי שבירך' ולקרוא שם בקריאה היותר סמוכה להלידה, ולאו-דווקא בשבת²⁵.

ב'מי שברך' ליולדת בת - הנוסח: "יגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים"²⁶.

'ברוך שפטרני' מברכים בלא שם ומלכות, ומברכים אותה גם ביום ב', ה', בראש-חודש, ולאו-דווקא בשבת²⁷.

הגבהה: המגביה את הספר-תורה להראות לעם, גוללה עד ג' דפין ומגביה²⁸.

"כשמגביהים הספר-תורה להראות הכתב לעם, כל אדם ישתדל לקרב עצמו לתיבה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה בעת הגבהת הספר-תורה, ויאמר: "וזאת התורה... ויאדיר"²⁹.

בעת הגבהת הספר-תורה ואמירת 'וזאת התורה' - אין מנהגנו להראות באצבע³⁰.

הרבי לימד את התמימים בבית חיינו, כשהתפלל עמם לפני שנת תש"י, את סדר הגבהת התורה, שפונים בה כמו ב'בואי בשלום', דהיינו מימין לשמאל, אבל עושים רק חצי סיבוב, דהיינו שהמגביה הופך פניו כלפי מערב עד האמצע, וחוזר למקומו. ואמר שזה הפירוש במה שכתוב שצריך להסתובב "משמאל לימין"³¹.

מנהגנו: מגביה הספר-תורה, ולאחרי שמראה אותו לקהל - חוזר ומניחו על הבימה וגוללו בעצמו, ואז יושב על הספסל ואחר כורך המפה³².

מדייקים לגלול הספר-תורה נגד התפר, שמקום התפר יהיה באמצע הספר-תורה מבחוץ³³.

האבנט חוגרים בתחילת שליש התחתון של הספר-תורה³⁴.

הפטרה: "ויוסף עוד דוד... וילך כל העם איש לביתו" (שמואל-ב ו,א-יט)³⁵.

"לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו, שחובה היא על הכול לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר-תורה, לפיכך לא יקראו שניים ההפטרה כאחד בקול רם, ששני קולות אין נשמעים. ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה לבדה אלא הם בעצמם קוראים את ההפטרה ושומעים את הברכות מפי המפטיר. ומכל-מקום צריכים להיזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת (מילה במילה עם המפטיר)"³⁶.

המולד: ליל שלישי שעה 9:35 ו-12 חלקים.

הש"ץ נוטל בידו את ספר-התורה (עדיף – ספר שני³⁶*) ומחזיקו בשעת ברכת החודש³⁶**.

מברכים חודש אייר³⁷: ראש-חודש ביום הרביעי וביום החמישי.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מוסר הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, וב'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'³⁸).

התוועדות בבית-הכנסת³⁹.

מי שלא הספיק לקיים המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארה"ק בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב⁴⁰.

ה'גזירה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'⁴¹. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין שישתו רק 'רוב כוס' ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'. כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"⁴², עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

"כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה - פורים⁴³ - איני רוצה להתערב"...

במקום אחר⁴⁴, נדפסו שני תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו למשפיע מותר לשתות יותר מכפי ה'גזירה':

מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא - אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו.

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק):

נבהלתי לשמוע, ובצנעה - גרוע מבפרהסיא.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות⁴⁵.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדה"ז בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו⁴⁶.

יום רביעי
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש רוכזו בגיליונות קודמים].

מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום⁴⁷.

יום חמישי
א' באייר, ב' דראש-חודש

יום שישי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד48.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 30.

2) הכנסנו כאן את המשך המנהגים דקרה"ת, שחלקם הראשון הופיע בגיליון תק.

3) ספר-המנהגים - מנהגי 'קריאת התורה' (עמ' 15-13). הערת הרבי: בסידורים: יעבץ (וע"פ הוצאה הראשונה שהיא של המחבר עצמו יש לברר אם אין זה הוספה מהמו"ל שלאחריו [א"ה: ואכן בסידור יעב"ץ הוצאת אשכול תשנ"ג, ח"א עמ' שי"ד ותש"ס, ברור שהדברים הם של המחבר]), חמדת ישראל, תפלת ישראל עם פירוש 'אור הישר', אוצר התפילות, כלבו, סידור של"ה ועוד - דבחול ובשבת במנחה אומרים 'ותגלה'. ובשבת ויום-טוב בשחרית - 'ויעזור'. ובכל הנ"ל - 'ותגלה'  (בוא"ו). ודלא כסידור עבודת ישראל (ע"פ מסכת סופרים פי"ד הי"ב) - 'תגלה' [א"ה: היעב"ץ שם גורס גם במסכת סופרים 'ותגלה', ומבאר שהנוסח בא בהמשך ל'אב הרחמים' שלפניו].

4) ספר-המנהגים שם, מליקוטי-דיבורים כרך ב עמ' 456 [וספר השיחות תרצ"ו עמ' 51]. והיינו לדאוג לכך שיהיו תמיד כהן ולוי בבית הכנסת. ובוודאי שלא לקרוא ללוי או לישראל לעלות ראשון כשיש כהן (אף שבלית-ברירה, הציע הרבי לנער בר-מצוה ישראל לעלות במניין שהרבי עלה בו לשלישי (קובץ 'היכל מנחם' ח"א עמ' ריב); ויתרה מזו, כשעמד נער בר-מצוה לעלות במניין זה, הורה הרבי להעלותו במקום כהן אף שזה לא יצא החוצה - פינת ההלכה, 'שיחת השבוע' גיליון 459. וראה בשו"ע הקצר פל"ה ס"ג וש"נ).

5) ספר-המנהגים שם, ומציינים להנ"ל וגם ל'ספר המאמרים - קונטרסים' כרך ב עמ' 790. למרות שמן-הדין יש לדקדק בקריאת-שמע, ואף בתפילה ובפסוקי-דזמרה (שו"ע אדה"ז סי' סא סכ"א-כב), הרי מסיבות היסטוריות, כיוון שה'משכילים' דגלו בשעתו בחכמת הדקדוק, מיעטו החסידים לעסוק בזה, והקפידו על הדקדוק בעיקר בקריאת התורה. ראה בנושא זה: הסכמת מהרי"ל אחי אדה"ז לסידור (נדפסה בסידור 'תורה אור' תשמ"ז עמ' 14). ספר-השיחות תורת-שלום עמ' 2. ספר-התולדות אדה"ז ח"ב עמ' 561. ובאריכות באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' קמב. וראה גם 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קח.

לגבי חזרה אם קרא בטעות (ליקוטי-דיבורים שם), מתי חוזרין וכיצד - ראה בירור ב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 18.

לגבי טעות בס"ת עצמו, ראה צמח-צדק שער המילואים ח"ד סי' ד, בהוצאת תשנ"ד - או"ח סי' עו (סיכום מעשי ממנו נדפס לאחרונה ב'קשר' בטאון רבני אירופה - חב"ד, גיליון יד).

6) ספר-המנהגים שם מסה"מ קונטרסים שם, וכן צויין ל'מודעה רבה' מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (נדפסה בהוספות ל'סידור עם דא"ח' [עמ' 642, וכן בסידור תו"א הנ"ל עמ' 490, ובאג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קעז]). וכ"כ בכף החיים סי' קמו ס"ק ח"י בשם החיד"א, עיי"ש.

7) ספר-המנהגים עמ' 31. ובהערה שם: "מכתב כ"ק אדמו"ר... [אג"ק ח"ד עמ' קמב. המשפט האחרון ("גם לא...") אינו נמצא בנוסח המכתב שבאג"ק שם ובס' המנהגים עצמו עמ' 95 ועוד, ותוכנו נעתק מאג"ק  ח"ג עמ' לא]. ומציין שם שזו "הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו. ועיין שו"ת צמח-צדק או"ח סי' לה" - שם מתיר לעשות הוספות כשיש צורך. וכן הביא בקצות-השולחן בבדי-השולחן סי' פד ס"ק ב, ומפרש כוונתו: "כשיש הרבה חיובים או חתן וקרוביו, ומוסיפין כדי להעלות כולם, דהי מינייהו מפקת". אבל רבותינו הנהיגו (במניין שלהם, כדמשמע בשו"ת הצמח-צדק שם אות ז. ובדורות האחרונים - כהוראה לרבים) למנוע זאת לגמרי. וראה המובא בשערי הל' ומנהג שם, ובס' 'חקרי מנהגים' עמ' קכא.

8) שו"ע הב"י סי' קמא ס"ז ואחרונים, וכן נהג הרבי.

9) ורק בשמח"ת נהג כמנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לאוחזם ע"י הטלית (ראה ספר-המנהגים עמ' 13 ובהערה). ומשנת תנש"א הפסיק גם זאת.

כשמעוטף בטלית נוגע בס"ת באמצעות הטלית (לא בכנף ולא בציציות), וכשאינו מעוטף - באבנט הס"ת.

בשעת הברכות אוחז בעצי-החיים בשתי ידיו, ובשעת הקריאה אוחז בשתי ידיו בעץ-החיים הימני.

10) בשנים הראשונות נהג הרבי בזה כך. מאוחר יותר (עכ"פ משנת תשכ"ב ואילך) נהג לנגוע לפני הקריאה בתחילתה, בסופה ובתחילתה, ואחריה בסופה ובתחילתה (והחל משנת האבל תשמ"ח גם בסופה); ולמרות זאת הורה להדפיס את ההוראה המקורית בספר-המנהגים, כהוראה לרבים.

11) ראה בפרטי המנהג בס' 'חקרי מנהגים' עמ' עב, וש"נ.

12) מקפיד (אם צריך - פותח שוב, ומתאמץ) לסגור לגמרי את הס"ת, כשצד ימין מעל צד שמאל.

13) רק קצת, וגם זאת בצורה כמעט בלתי-ניכרת, ע"י שהסיט תחילה את הס"ת מעט שמאלה (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). זאת בס"ת הקטן. בגדול - לא הזיזו, אלא עמד לימינו.

14) ב'ברכו' אינו מרכין ראשו כלל (ראה ע"ז בשער הכולל  פ"ז ס"א). חוזר 'ברוך ה' המבורך' אחרי עניית הציבור (אף שבסידור סד"ה כשמפסיק כתב בקשר לעניית 'ברכו': "אין להש"ץ להמתין... עד שיסיימו הציבור, אלא עונה עמהם ביחד" דלא כבסי' קצב ס"א-ב שכ' שעונה אחריהם. וכמדומה שגם בברכת הזימון ענה הרבי אחרי הציבור).

הרבי נהג להגביה ולנענע קצת את הס"ת: לפני תיבת 'ברכו'; וכמה פעמים בשעת הברכה, בעיקר לקראת אמירת השם. בהתיבות: 'ברכו', 'ברוך' (בשם ה' זה לא נענע), ברוך אתה ה' (בתחילה ובסוף ברכה ראשונה); ובברכה האחרונה, לפני הברכה ובתיבות: נתן לנו; ובסיום - ברוך אתה ה' (ואולי היו שינויים בזה).

לאחר סיום ברכה אחרונה, הקפיד הרבי להצמיד את האבנט לס"ת ביד ימינו מצד ימין של הס"ת.

15) כנראה הכוונה לחלקי-הפסוקים שהציבור אומרם בקול רם לפני הש"ץ בקריאת ת"צ ("שוב מחרון אפך...", י"ג מידות, "וסלחת..."), ודפ' בראשית ("ויהי ערב...") בשמח"ת. פסוקים אלו החל הרבי לאומרם עם הציבור וסיימם עם הש"ץ.

16) כ"ז - מציון 10 עד כאן - היום-יום ד' אלול, ספר-המנהגים עמ' 13.

17) ספר-המנהגים שם, ממג"א סי' קמא ס"ק ח (ההמתנה), "וכן נוהגים" (כנראה - הנישוק. וראה מנהגי מלך עמ' 31). וכשיורד - ילך בנחת, שלא יהא נראה שהיתה עליו כמשא, משנ"ב וכף החיים שם.

18) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רפב.

19) ראה קונטרס הסידור סכ"ג ואילך (נדפס גם בסידור 'תורה אור' תשמ"ז, דף שעח,א), 'התקשרות' גיליון שה עמ' 18 וגיליון שח עמ' 18 וש"נ.

20) ספר-המנהגים, מנהגי 'הגבהה וגלילה' עמ' 15. ולהעיר, שקדיש זה לא נמנה בט"ז-י"ח קדישים שצריך האבל לומר בכל יום ('תורת-מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 39. ח"ב עמ' 481). וראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פמ"ה ס"א, שהביא מכמה פוסקים שהקדיש שייך עקרונית לבעל-הקריאה, אלא שנוהגים לכבד את האבל, ויש נוהגים זאת (וכן מנהגנו) גם אם אינו עולה לתורה אז.

21) שם, הוראת הרבי - משום הפסק בין קרה"ת לקדיש. וראה בארוכה שיחות-קודש תשכ"ג עמ' כו. ובתדפיס מס' 'חקרי מנהגים' ח"ב, תשורה לנישואין  גורארי'-סג"ל, י"ג תמוז תשס"ג ,עמ' לט ואילך, ציין בזה לא"א להרה"צ מבוטשאטש סי' ריט. שו"ת ירך יעקב (ארגואיטי) סי' מ. אהלך באמיתך פכ"ג סעיף סא, ועוד. ולהעיר שאמירת הקדיש לדעת הרמב"ם היא בשני וחמישי אחרי החזרת הס"ת להיכל, וביום שיש בו מוסף - לפני מוסף (פי"ב מהל' תפילה ה"כ-כב. וראה בשו"ע אדה"ז סי' רפב סי"ב ואילך), כמו במנחת שבת ות"צ גם למנהגנו, אלא שגם שם אנו משתדלים למנוע כל הפסק.

22) שם, הוראת הרבי (ומחאתו על אי-הענייה באג"ק ח"ד עמ' רס, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי). וכ"כ בשערי אפרים שער ד ס"ל שצריך לענות 'אמן' (ודלא כמלמדים זכות ש"מי שגמלך" תוכנו כמו 'אמן'). והרי טעות זו, לדלג

אמירת 'אמן' ולהתחיל מייד באמירה שלאח"ז, מצוייה בכ"מ, כגון בחזרת הש"ץ לפני 'מודים', ובקהילות שאומרות 'ושמרו' בליל ש"ק לפני אמירתו.

23) שם, ממכתב הרבי שנעתק בהערות שם (ליקוטי-שיחות חי"ב עמ' 152, 'שערי הלכה ומנהג' שם).

24) - גם לא משאר "הצריכים להודות". בסדר ברכות הנהנין לאדה"ז (פי"ג ה"ג) כתב שתברך בעזרת נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים, ובקצות השולחן (סי' סה בדי השולחן ס"ק ו) כתב "ועושים מניין בבית היולדת לתפילת מעריב ומברכת הגומל" כנהוג בירושלים (וצויין לו, כמקור לדיון ולא כפסק-דין, באג"ק ח"כ [כצ"ל] עמ' קב, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי), הרי למעשה מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר שהורה לו הרבי שאשה לא תברך ברכה זו (ראה בפרטות ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 18 הע' 5).

25) שם, "הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע [באג"ק של הרבי: ח"ד עמ' מח. קיז. חי"ד עמ' נו. ח"כ עמ' רכז. חכ"ב עמ' רס], ולהעיר כי "אשה כמאן דמהילא דמיא" (ע"ז כז,א) [באג"ק האחרונות הנ"ל: "ופשיטא שהכוונה תיכף בלידתה"], וראה ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 472 [שבשעת קריאת השם היא "התחלת כניסת הנפש האלקית" כמו בברית-מילה לבן. ובמאמר דלהלן מובא טעם כיו"ב בשם ה'בני יששכר': "מדוע נמתין אפילו יום אחד מבלי לקרוא שם בישראל, כי אשר יקראו לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל על הוולד..."]. המנהגים השונים בעניין זה הובאו במאמרו של הרה"ג ר' אליהו-יוחנן שי' גוראריה ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 17, ובספרו 'חקרי מנהגים' עמ' עט.

26) שם "ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע [אג"ק שלו ח"א ס"ע רי] (ע"פ ברכות יז,א [-שלמרות שאשה פטורה מתלמוד-תורה, יש לה את זכות-התורה בעזרתה לבעלה ולבניה ללמוד])". היום יום, כה מנ"א. אג"ק של הרבי ח"ה עמ' רפו ועוד (ראה במפתח האג"ק ערך 'נשים'), ונתבאר בחי"ב עמ' שמא.

27) שם "היום יום עמ' קיב [יב כסלו]. ראה רמ"א סי' רכה. שער הכולל פכ"ד". אג"ק ח"ז עמ' רכח, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פה "ומה שבירכו הנשיאים בשם ומלכות, וכמובא בשיחת כ"ק אדמו"ר [ראה ליקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 528, ובסה"ש תרצ"ו עמ' 89 ובהערה. ובלה"ק בליקוטי-דיבורים ח"א-ב עמ' 351 ובספר התולדות אדמו"ר האמצעי עמ' 32], הנה אין זה הוראה לרבים". ובס' 'הלכות והליכות בר מצוה' פ"ה הע' 12 הביא מפי זקני חסידי חב"ד, שרק האדמו"רים בירכו בשם ומלכות, אבל החסידים שספק להם אם קיימו מצות חינוך בשלימות מברכים בלא שם ומלכות.

28) מסכת סופרים פי"ד הי"ד. המג"א סי' קלד ס"ק ג העיר "ואפשר דדווקא נקט ג'", והמשנ"ב ס"ק ח כ' "ונ"ל דתלוי לפי כח המגביה, שיהיה ביכולתו להגביה כשהיא נגללת הרבה" (והרבי ציין לו באג"ק חי"ח דלהלן). נהוג לנגוע בכתב (בטלית, או באבנט של הס"ת) ולנשק לפני ההגבהה. 

29) שם, מסידור אדה"ז (בשו"ע הוצאת קה"ת תשס"א הוא בעמ' תרכג, וש"נ המקורות לזה).

30) שם. בס' מנהג ישראל תורה סי' קלד ס"ח לא מצא 'מנהג העולם' זה בסידורים וכו' רק בילקוט מעם לועז ובספר חיים מהגר"ח פאלאג'י ז"ל, והביא סמך למנהג עפ"י מנחות כט,ב ("מראה באצבעו ואומר 'זה'". אך ראה בלקוטי תורה דברים לב,ג שלשון 'זה' הוא דבר "שיכול להראות עליו באצבעו").

31) הרב יהודה-לייב שי' ביסטריצקי, 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 17, ועיי"ש דיון בקשר למקורות.

32) שם, והרבי (אג"ק חי"ח עמ' תכז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פו) מציין לערוך השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סי' קמז ס"ט ששיבח מנהג זה, שזו עיקר מצוות הגולל - שהוא קושר הס"ת ו"נוטל שכר כנגד כולם", ומסיים שמנהג האשכנזים (שהמגביה אינו קושר, ורק קטן גולל הס"ת) תמוה. ועל טעמו הוסיף הרבי עוד ג' טעמים: א) מוכח מכמה מנהגי ס"ת, שמהדרים שתהיה הס"ת פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומייד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני ישראל. והרי אצל הספרדים שהגבהת הס"ת היא לפני קרה"ת - המגביה חוזר ומניחה על הבימה, וכן הוא הסוגרה (או גוללה). ג) בכדי שתהיה הגלילה כדבעי - ראה שערי אפרים שער י סי"ט.

33) שם, ע"פ שו"ע סי' קמז ס"ג.

34) שם. צריך חיפוש מה המקור והטעם למנהגנו בגלילה, לקשור בתחילת שליש התחתון דווקא (ספר-המנהגים ס"ע 15. וראה מה שנמסר ע"ז ב'כפר חב"ד' גיליון 762 עמ' 91, מקור ע"פ הירושלמי פ"ד דתענית ה"ה, שמרע"ה החזיק בשליש הלוחות, עיי"ש).

למנהג העולם לקשור בתחילת שליש העליון, י"א שזהו ע"ד הדין בקביעת מזוזה (יו"ד רפט ס"ב, ברכ"י שם, 'מנהג ישראל תורה' סי' קמז ס"ק ב).

 י"א שמנהגנו הוא ע"ד ההפסקה שנעשית בגוף האדם ע"י האבנט בין הלב לחלק התחתון, וגם בס"ת יש ג' שלישים, ראש גוף ורגל. ויש לבדוק אם יש לזה שייכות לג' שלישים דז"א, שהשליש התחתון שייך לגילוי למטה בדווקא (ראה תו"א נח,ג). וראה בארוכה בס' 'חקרי מנהגים' עמ' פג.

בדבר החזקת הספר אח"כ, ב'בית חיינו' גיליון 68 עמ' 2 (יומן כ"ה כסלו תנש"א), מובא: "בשחרית, בדרכו למקומו אחר קרה"ת, סימן [הרבי] לזה שהחזיק את הס"ת - להופכו (הנ"ל החזיק הס"ת כשהכתב כלפי-חוץ)".

35) ס' המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

36) שו"ע אדה"ז סי' רפד סי"א, ע"פ כתבי האר"י, שער המצוות פ' ואתחנן. וכן נוהגין (חוץ מאשר בנוכחות הרבי) ס' המנהגים עמ' 32, קצות השולחן סי' פח ס"ב, ובהערות שבסוף ח"ג לסי' פה ס"ק ב. א"צ שתהא ההפטרה כתובה בספר נביאים של קלף או אפילו בדפוס, אלא די בכתיבתה לבדה (שם ס"ד ובקו"א, וכן הרבי אמרה מתוך חומש 'תורה תמימה'). בסיום ההפטרה לא היה הרבי מנגן כמורגל, אלא כבכל סוף פסוק.

36*) לכאורה צ"ל כאן כמו ב'יהללו', ש"לכתחילה יש ליקח אותה שנסתלק ממנה", אבל אם כבר לקח ספר ראשון - לא יחליפנו (שערי אפרים שער י' בפתחי שערים ס"ק מד).

36**) ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

37) שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן - אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה - אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) - אג"ק כרך טו עמ' קלו.

38) כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן. כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת - ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שכתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף - במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק").

39) היום-יום, ל' ניסן.

40) שיחת ש"פ קדושים, מברכים-החודש אייר ה'תשכ"ז ס"ג (שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97). [תודה להרה"ח ר' ליפא שי' קורצווייל].

41) תוכן העניין בקצרה - ע"פ שיחות-קודש תשכ"ג עמ' 282. ראה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליונות יא-יב שליקט מקורות רבים בנושא זה. ומהם: סה"ש: תרפ"ב עמ' 28 וש"נ. תרצ"א עמ' 184. ליקוטי-שיחות כרך לא עמ' 180. אג"ק, לפי הכרכים: ז עמ' נח. טז עמ' פב. כא עמ' שפד. כב עמ' קי. שנט. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסו. שיחות-קודש: תשכ"ז עמ' 132. תשכ"ח עמ' 169. 207. 'תורת-מנחם - התוועדויות': תשמ"ה ח"ב עמ' 741. תש"נ ח"ב עמ' 372. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנו. רסד. 'ימי מלך' ח"ג עמ' 954.

42) שבת קנב,א.

43) ראה ע"ז בהרחבה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות', גיליון פורים ש.ז.

44) 'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

45) ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] - עכ"פ צריך היה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש.

46) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחם -

התוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" - ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות' חוברת קמג עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה' עמ' 28 מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי אבות בשבתות הקייץ - לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב עמ' 20 שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

47) כיוון שהרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

48) תולדות חייו ב'ספר התולדות - אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זה של הרה"ח רא"ח שי' גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות' חוב' קמ עמ' 8. קפז עמ' 17.