חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:08 זריחה: 6:45 ט"ז בתשרי התש"פ, 15/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

בתוקף ה'מטה' אפשר להפוך מר למתוק
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות 939 - כל המדורים ברצף
בתוקף ה'מטה' אפשר להפוך מר למתוק
הגילוי שלעתיד פועל כבר בגלות
ב'קבוצה' מגדלים מחנכים ומנהיגים
פרשת מטות-מסעי
"דע מה למעלה ממך"
שמירה ליולדת
הלכות ומנהגי חב"ד

התוכן השווה בין 'שקד' המוזכר בנבואת ירמיה ובין ימי בין המצרים, ומדוע ירמיהו ראה מקל בלבד ולא ענף נושא פרח ופירות? * בזמן הגלות לא ניכר בבני-ישראל חיבור הענף לעץ, אולם יש בהם תוקף ה'מטה' – 'מקל' שבכוחו יוכלו להתגבר על המניעות והעיכובים * שלושת העניינים בפרשת מטות רומזים להפיכת החושך לאור * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו רז"ל1 שימי בין המצרים נרמזו במה שנאמר בנבואת ירמיה2 (אודות חורבן בית ראשון וגלות בבל) "מקל שקד אני רואה" – "השקד3 הזה. . משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית".

בפשטות משמע, דזה שזמן גידול ה­שקדים רומז לזמן בין המצרים, הוא רק מפני ששניהם שווים במספרם (כ"א). אבל על-פי הידוע שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש גם קשר פנימי ביניהם.

ויש לבאר זה על-פי דברי המשנה4 שיש שני מיני שקדים – שקדים מרים ושק­דים מתוקים, דשקדים מרים הם מתוקים בקטנותם5 ונעשים מרים בגדלותם, וב­שקדים מתוקים הוא להיפך, שבקטנותם הם מרים6 ואחר כך בגמר בישולם נעשים מתוקים.

ומבואר בצפנת פענח (להרגצובי)7, שעיקר שם "שקדים" הוא על "הגדולים המתו­קים" (ואלה שבקטנותם הם מתוקים נקראים "לוזים"8). ונמצא, שתכונת ה"שקד" (ופעו­לת כ"א ימי בישול שלו) היא9 – להפוך ממר למתוק10.

ויש לומר שמטעם זה נרמזו ימי בין ה­מצרים ב"מקל שקד" – כי תוכן עבודת ימים אלו הוא לא רק לבטל את העניין השלילי (ה"מרירות") שבהם, אלא עוד זאת (ועל דרך לשון הרמב"ם11 בנוגע לימי הצומות לעתיד לבוא) – להפכם12 ל"ימים טובים13 וימי ששון ושמחה"14, שתמורת "מרירותם", יהפכו הימים ל"מתוקים" ושמחים15.

[ועל-פי זה יומתק היעוד בירמיה16 "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש גו' כן אשקוד עליהם לבנות גו'" – שעניין ה­"שקד" עצמו הוא להיפך מן הקצה אל הקצה, שתמורת השקידה להיפך הטוב (שבתחילת נבואת ירמיה) נעשית השקידה לטוב17].

ב. על-פי זה יש לבאר עוד פרט בנבואה זו:

הרמז על ימי בין המצרים שב"מקל שקד" הוא מתכונת המהירות בגידול הפרי, ואם כן צריך תוספת ביאור: מדוע היתה הנבואה ב"מקל שקד" (שראה "מטה מאילן שגדילים בו שקדים"18, היינו ש­המקל עצמו היה "בלא עלים ובלא פרחים"19), ולא הראה לו ענף שיש עליו שקדים כו'?

לכאורה יש לומר שבזה נרמז עוד עניין: "מקל" מורה על הכאה20 – העונשים ופורעניות21 שהביא הקב"ה על ישראל בימים אלו. אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק, שהרי עיקר הנבואה כאן הוא על עניין ה"שקידה" ("שוקד אני על דברי לעשותו"22), ועד שבכתוב זה לא נזכר בפירוש עניין הפורעניות23, ואם כן עדיפא הוה-ליה לרמז עניין השקידה באופן ברור וגלוי (על-ידי ראיית פרי (על כל פנים פרח) שקדים), ולא להעלים רמז זה על-ידי ראיית "מקל שקד" (עד שירמיה הוצרך להתבונן במקל עד ש"הכיר בו שהוא מעץ שקד"24).

ועל-פי מה שנתבאר לעיל בתוכן עניין ה"שקד" יש לומר, שהטעם שראה מקל דווקא הוא משום שהרמז הנ"ל שבשקדים (הפיכת מר למתוק) שייך למקל.

ג. הסברת העניין:

מבואר בכמה מקומות25 (בעניין שני השמות ש­בהם נקראו ישראל – "שבטים" ו"מטות") – ההבדל בין "שבט" ו"מטה" בפשטות, ש"שבט" הוא ענף רך שיש בו עדיין לחלוחית מיניקת האילן (ועל אחת כמה וכמה כש­עדיין מחובר לאילן), מה שאין כן "מטה" הוא ש(לאחר שנכרת מן האילן) כבר נתייבשה לחות יניקתו – אבל דווקא משום זה הרי השבט נעשה קשה וחזק – מטה.

ובדרגות העבודה של האדם:

"שבט" מרמז על בני-ישראל כשהם במצב של "חיבור למקורם", שבכללות הוא בזמן שבית המקדש עומד על מכונו ובני-ישראל יושבים על אדמתם, ו"אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך"26 – אז נרגש בישראל החיבור למקורם ("אילנא דלעילא"); מה שאין כן "מטה" מורה על מצבם של בני-ישראל בגלות, שלא ניכר אז בגלוי חיבורם למקורם, ד"אותותינו לא ראינו"27 (שאין ראיית אלקות וכו') ועד שיש העלמות והסתרים על עבודתו יתברך ומניעות ועיכובים. אבל דווקא בעבודה זו מתגלה תוקפו של איש ישראל, שמתגבר על כל המניעות והעיכובים ו­לוחם עם המנגדים ומנצחם, עד שמגיע לשלימות העבודה, שמהפך את ה"מרי­רות" של גלות ל"מתיקות" של גאולה.

ולפי זה יש לומר, שהרמז ב"מקל" שבנבואת ירמיה הוא ל"תוקף" שבמקל (על דרך "מטה") – כי כדי להפוך ממר למתוק (שזוהי תכונתם של שקדים כנ"ל) זקוקים לתוקפו של "מקל"28, כנ"ל.

[ויש לומר, שעניין התוקף הנרמז ב­"מקל" שייך גם לעניין המהירות שבשקד – ש"ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות"29 (וזהו הפירוש הפשוט ב­נבואת ירמיה, ש"מקל שקד" הוא רמז ש­הקב"ה "ממהר לעשות"30 דבריו):

ידוע ביאור אדמו"ר הזקן31 על הפסוק32 "ויגמול שקדים" גבי מטה אהרן הכהן – שברכת כהנים פעולתה השפעת חסד ל­מטה באופן של "מהירות". כי יש השפעת חסד ה"מתעכב33 ושוהה עד שנמשך ובא למטה, שהרי בכל השתלשלות מהיכל להיכל הוא על-ידי משפט אם ראוי הוא שיומשך ההשפעה למטה ומעיינים בדינו כו'", מה שאין כן כשנמשך החסד על-ידי אהרן (ובניו אחריו) בברכת כהנים "אזי השפע היא נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב", וכמשל "נהר34 גדול במאד שהליכת המים הוא בתגבורת גדולה. . לא יעוכב על-ידי מונ­עים ומעכבים. . כי אם הלוך ילך כ­מנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים". ומובן מזה, שה"מהירות" ("שקד") – באה מהתגברות בתוקף ("מקל") על כל ה­מניעות ועיכובים35].

ד. והנה ידועים דברי השל"ה36 ששלש הפרשיות מטות מסעי דברים "תמיד37 חלים בין המצרים כי הוא דבר בעתו"38 (ומבאר כמה פרטים בשייכות תוכן שלש פרשיות אלו לימי בין המצרים).

ועל-פי הנ"ל יש כאן רמז גלוי לעניין בין המצרים בשמה של הפרשה הראשו­נה (משלש פרשיות אלו) – שעל-פי מנהג ישראל (דתורה הוא) נקראת "מטות"39 (על דרך "מקל שקד").

ויש לומר, שתוכן הנ"ל שב"מקל (שקד)" ו"מטה" — הכוח והתוקף להפוך מצב בלתי רצוי לטוב – מרומז בפרטי פרשה זו, שיש בה שלשה עניינים: א) פרשת נדרים, ב) מלחמת מדין, ג) סיפור בני גד ובני ראובן.

נדרים: ידוע הביאור40 במאמרי חז"ל בעניין הנדרים – שנראים כסותרים זה לזה, שבמקום אחד אמרו41 "נדרים סייג ל­פרישות", ובירושלמי42 איתא "לא דייך מה שאסרה לך תורה" –

שמדובר בהם בשתי דרגות שונות בעבודת האדם: בתחילת העבודה צריכה להיות זהירות יתירה שענייני העולם לא יורידו את האדם להיות שקוע בגשמיות וחומ­ריות, ולכן צריך להיות הפרישות מענייני העולם, ו"נדרים סייג לפרישות"; אבל לאחרי שהאדם מתעלה בעבודתו, ומאיר בו אור הקדושה עד שביכולתו לברר ולזכך גשמיות העולם ולהעלותה לקדושה, הרי אדרבה, עליו להתעסק בבירור וזיכוך העולם.

ומזה מובן, שפרשת נדרים מכוונת בעיקר לאדם שהוא בתחילת ואמצע עבודתו שלכן זקוק לפרישות מן העולם.

אבל התכלית שבדבר היא – הפרת43 הנדר (על-ידי האב והבעל), וכן התרת42 ה­נדר (על-ידי החכם) – שהאב והבעל והחכם בכוחם לפעול, שגם אדם כזה, שמצד עצמו, ומצבו – שזקוק הוא לנדרים (להפרישו מענייני העולם), יוכל להעלות את עניני העולם לקדושה (הם מבטלים את הנדר ומהפכים את האיסור להיתר44).

וזוהי השייכות בין פרשת נדרים ל"מטות" – כי תכליתם של נדרים, הפרתם, הוא על-ידי נתינת ופעולת התוקף ("מטה") להפוך ב"מהירות" את חושך העולם לאור הקדושה.

מלחמת מדין: עיקר האריכות בפר­שתנו אינה על דבר המלחמה וניצחונם של בני-ישראל, אלא על דבר השלל והמלקוח של מדין45, טהרתן והכשרתן של כלי מדין46, וכן חלוקת השלל ותרומת המכס לה' ממנו47.

והיינו, כי תכלית שלימות (העבודה ב)מלחמת מדין היא לא רק ביטול (קליפת) מדין, אלא הפיכת המר למתוק, לטהר ולהעלות את השלל של מדין ל­קדושה, עד שחלקו הורם להיות "תרומת ה'"48.

בני גד ובני ראובן: חששו של משה היה – "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"49, היינו שאינם רוצים להלחם עם כנען. וכן הוא ברוחניות, שהטעם שבני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, "ארץ מקנה"50, הוא מפני51 ש­בחרו להיות רועי צאן, עסק המאפשרם להיות במצב של התבודדות (בשדה, הרחק מטרדות ושאון שבעיר) כדי ש­יוכלו להיות בדביקות תמידית בהקב"ה כו'. וזוהי טענת משה רבינו בתשובתו להם "האחיכם יבואו למלחמה וגו'" – רוצה-לומר שעיקר העבודה היא שהאדם יבא וילחם בחומריות העולם, כדי לבררה ולזככה כו', ולכן התנה עמהם, "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. . (עד ש)נכבשה הארץ לפני ה'"52.

ובזה הוא גם סיום הפרשה – הסיפור אודות בנין ערי סיחון ועוג על-ידי בני גד ובני ראובן53, ובאופן של "מוסבות שם"54, שערים אלו היו שייכות לע"ז, "ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים"54 – אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא55.

ולכן קורין פרשה זו בבין המצרים – להורות, שתכלית עניינם של ימים אלה היא להפכם ממרירו למתקא, שיהפכו ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה", ב­גאולה העתידה לבא, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ מטות-מסעי תשל"ה; לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 194-198)

___________________________

1)    ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. פתיחתא דאיכ"ר כג. קה"ר פי"ב, ז. רש"י ירמי' א, יב.

2)    א, יא (מהפטרה הראשונה דבין המצרים).

3)    ל' רש"י הנ"ל.

4)    מעשרות פ"א מ"ד. חולין כה, ב.

5)    כ"ה בצפע"נ (שבהערה 7). וברש"י חולין שם "קודם שיהו מרים", וברבינו גרשום שם "שאינן מרים כ"כ". וראה שו"ע אדה"ז או"ח סר"ב ס"ה ד"עיקר אכילתם היא הקליפה ו(היא) אינה מרה". ואכ"מ.

6)    כן מפורש ברבינו גרשום חולין שם [*משא"כ ברש"י שם אי' רק "שאין דרך אכילתן בכך" (ועד"ז בפיה"מ להרמב"ם מעשרות וחולין שם "שאינן ראויים לאכילה"). ובפי' מהר"י בן מלכי צדק למעשרות (בש"ס ווילנא) דדין "שקדים המתוקים" הוא "כדין כל הפירות". ואכ"מ]. (ולכ­אורה זוהי כוונת הצפע"נ (שבהערה הבאה) "וב­מתוקים להפך". ע"ש).

7)    עה"ת מטות (להפטרת דברי ירמי') ע"ש.

8)    שהם מין שקדים (ראה ירושלמי תענית שם, תוד"ה תרנגולת בכורות (ח, א) – הובאו בצפע"נ שם).

9)    ולהעיר מחולין שם, דגם שקדים המרים "יכול למתקן ע"י האור", ובשו"ע אדה"ז שם "ו­נוטעים אותם על דעת כן". וי"ל, שהטעם (הפנימי) שנברא מין זה ד"שקדים המרים" (שמצ"ע אין ראויים לאכילה) – הוא כדי שיהפכו (ע"י עבודה) מ­מרירו למתקא. ועיין המשך תער"ב ח"ב ע' תתקצא.

ולהעיר מצפע"נ שם, הדוגמא משמן שבא ע"י כתישת הזית. ע"ש.

10)  ודוקא בזה יש תענוג עוד יותר ממאכל שהוא מלכתחילה ערב ומתוק – עיין תניא פכ"ז (לד, ריש ע"ב).

11)  סוף הל' תעניות. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 413 ואילך.

12)  וראה צפע"נ שם, ד"היטבת לראות [מקל שקד] דזה טובה לישראל. . [כי חורבן הבית] הוה כפרה לישראל כו'".

13)  בדפוסים שלפנינו: יום טוב. אבל בכמה דפוסים וכת"י הרמב"ם (ראה רמב"ם הוצאת פרענקל) הוא כבפנים.

14)  להעיר מס' ערכי הכינויים לבעל סה"ד (מע' פרח ומע' שקדים) – דשקדים הם "רמז לבית ג'".

15)  ושמחה זו (כאשר מהפכים ממר למתוק) גדולה שלא בערך מיום שמחה סתם (ראה ס' המאמרים – מלוקט ח"א ע' קנד ואילך ובהערה *41 שם). וראה לעיל הערה 10.

16)  לא, כז.

17)  ע"פ המבואר בפנים י"ל שיומתק מ"ש בזח"ב (טו, ב) דשקדים "מנהון מרירן ומנהון מתיקן. . כל רמיזא דגלי באורייתא חזינן דדינא הוי" (אף שמצינו שקידה לטוב, כנ"ל) – כי גם שקידה זו לטוב ענינה מה שמהפכים את ה"שקידה למוטב" (דינא קשיא) ל"שקידה לטוב". ועיין לקו"ת ס"פ קרח (נו, ב). וראה לקמן הערה 28.

18)  מצו"ד ירמי' א, יא.

19)  רד"ק שם.

20)  בלק כב, כז.

21)  ראה שמו"ר פ"ט, ב. שם, ח. ועוד.

22)  ירמי' א, יב.

23)  משא"כ בנבואה הב' שם (א, יג­יד) "סיר נפוח גו' מצפון תפתח הרעה גו'".

24)  רד"ק שם.

25)  ראה מאמרי אדה"ז – תקס"ב סוף ע' רלז ואילך. אוה"ת מטות (סוף ע' א'רצד ואילך. וראה בהנסמן שם ע' א'ש). ועוד. וראה לקו"ש חי"ח ע' 382 ואילך.

26)  נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

27)  ל' הכתוב – תהלים עד, ט.

28)  וראה אוה"ת שם ע' א'ש. שם כרך ה' ע' א'תתקנג.

ועפ"ז יומתק הטעם, שגם אצל אהרן לקחו מטה (דוקא), ואח"כ "פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים" (קרח יז, כג) – כי גם אצלו הי' זה קשור עם ביטול "תלונות בני ישראל" (שם, כ), תיקון הרע הבא ע"י התוקף ד"מטה" (ולהעיר מלקו"ש חי"ט ע' 319 ואילך). וראה זהר שבהערה 16: דינא הוי. . וכן במטה אהרן ויגמול שקדים.

29)  ל' רש"י ירמי' א, יב. וראה גם רש"י קרח שם, כג. ועוד.

30)  ל' רש"י ירמי' שם.

31)  לקו"ת ס"פ קרח (נה, ג ואילך).

32)  קרח שם.

33)  לקו"ת שם (נה, ד).

34)  לקו"ת שם (נו, רע"א).

35)  וי"ל שבזה נרמז גם ענין האתהפכא של הדברים המונעים ומעכבים – ע"פ המבואר במ"א (סה"מ קונטרסים ח"ב שפח, סע"א. שצ, א­ב), שע"י שהמים בוקעים את הסתימה, הרי הסתימה עצמה יוצאה ממקומה וממהרת ללכת, עד שהמים נגררים אחרי'. ע"ש.

36)  חלק תושב"כ ריש פרשתנו (שסו, א ואילך). וראה גם במס' תענית שלו דרוש לפ' מטו"מ (רז, סע"א ואילך). לקו"ש חי"ח ע' 378 ואילך (ובהערות שם). שם ע' 411 ואילך. ועוד.

37)  משא"כ פ' פינחס שחלה לפעמים לפני ימי בין המצרים.

38)  ל' השל"ה שם (שסו, ב).

39)  ראה לקו"ש שם ע' 382 הערה 34.

40)  לקו"ת מטות פד, סע"ב ואילך. ובכ"מ. וראה גם לעיל ע' 191 ואילך.

41)  אבות פ"ג מי"ג.

42)  נדרים פ"ט ה"א.

43)  ראה (בהחילוק בין הפרת אב ובעל והתרת חכם) – ספרי (ורש"י) ר"פ מטות (נדרים עז, סע"ב ואילך). כתובות עד, ב. נדרים סח, א וש"נ. וראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ערך הפרה (ע' קיג ואילך) וערך התרת נדרים (ע' שלז ואילך) וש"נ.

44)  ראה לקו"ת שם (פד, ג): והפר את נדרה דהיינו שהוא מהפך חשוכא לנהורא כו'. ע"ש. וראה גם אוה"ת מטות (ע' א'רדע ואילך. שם ע' א'שיט. א'שכו-­ז). ועוד.

45)  לא, ט ואילך.

46)  שם, יט­ כד ובפרש"י.

47)  שם, כה ואילך.

48)  שם, כח-כט. ועוד.

49)  לב, ו.

50)  שם, ד.

51)  ראה אוה"ת מטות (ע' א'שלט). סה"מ תרכ"ט (ע' רנח ואילך). לקו"ש ח"ח ע' 189 ואילך. וראה כלי יקר בראשית ד, ג.

52)  לב, כ­-כב.

53)  לב, לד ואילך.

54)  שם, לח ובפרש"י.

55)  ולהעיר מבחיי מטות (לב, ג) שגם שמות הקודמים (דסיחון ועוג) "מורים על ענינים גדולים עיקריים".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)