הבעש"ט חידש וגילה שבכל אחרון-של-פסח, מצאת הכוכבים, משקידש החג, ישנה בפועל המשכת הארת המשיח * על-פי המבואר לעניין ראש-השנה, שבכל שנה נמשך אור חדש, וכן הוא לעניין כל המועדים - מובן שגם בגילוי הארת המשיח באחרון-של-פסח, ניתוסף בכל שנה גילוי נעלה יותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר¹, שהעניין שאחרון-של-פסח הוא גילוי המשיח, נתגלה על-ידי הבעש"ט.

ופירש, שאין הכוונה שעניין זה לא היה מקודם לכן, כי אם, שהבעש"ט גילה את הדבר. ועל-דרך שקודם הבעש"ט היה סדר העבודה של צדיקים נסתרים, ואחר-כך נעשה הדבר בגלוי. וביאר אז, שגם אצל צדיקים נסתרים גופא היה חילוק בין קודם הבעש"ט ולאחרי זה.

ולכאורה אינו מובן:

גם על-פי נגלה - הרי חודש ניסן בכלל הוא זמן של גאולה, כמאמר רז"ל² "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", ובפרט באחרון-של-פסח שבו מפטירין "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"³, ואם כן, מה חידש הבעש"ט בעניין זה?

והביאור בזה:

הפירוש הפשוט הוא שהזמן דחודש ניסן בכלל ואחרון-של-פסח בפרט הוא זמן מסוגל לביאת המשיח. ובגלל זה מפטירין באחרון-של-פסח "ויצא חוטר גו'", כי, אמירת פסוקי התורה בעניין הגאולה, היינו, שמביאים ראיה מן התורה על ביאת המשיח, היא אחת הסגולות להביא את הגאולה בפועל. והיינו, שהזמן דאחרון-של-פסח הוא זמן של אפשרות וסגולה להגאולה.

ועל-פי זה נמצא, שבשנים שלפני זה, בשנה שעברה, לפני שנתיים וכו', שבהם ניסו להביא את הגאולה, ולפועל, מצד סיבות שונות, לא עלה הדבר ("עס האט ניט געלונגען") - אזי נשארה האפשרות בלבד, ולא נמשך הדבר בפועל.

ועל זה חידש וגילה הבעש"ט, שבאחרון-של-פסח ישנו גילוי המשיח בפועל, והיינו, שבכל אחרון-של-פסח, מצאת הכוכבים, משקידש החג, ישנה המשכת הארת המשיח בפועל, ואמירת ההפטרה מעניין זה היא כלי לקבל הארת המשיח בפנימיות.

וכיוון שכן, הרי, אפילו בשנים שלפני זה, ומכל-שכן בשנה זו, אכן יש באחרון-של-פסח הארת המשיח בפועל, אלא, שיש מי שמנצל אותה במילואה, יש מי שמנצל אותה בחלקה, ויש מי שמצד כמה סיבות אינו מנצל אותה כלל, ואף-על-פי-כן, גם אצלו פועלת הארת המשיח.

וטעם הדבר - כי, במשיח נאמר ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"⁴, והיינו, שגם מי שבגלוי אינו רוצה, יכוף אותו משיח. וכשם שהדברים אמורים בעניין ביאת המשיח בגשמיות, כן הוא גם בעניין הארת המשיח באחרון-של-פסח, שפועלת בכל אחד מישראל - גם מי שצריך לכוף אותו - לחזק בדק התורה ומצוותיה.

ועל-פי המבואר באגרת-הקודש⁵ לעניין ראש-השנה, שבכל שנה נמשך אור חדש כו', וכן הוא לעניין כל המועדים - הרי מובן, שגם בגילוי הארת המשיח באחרון-של-פסח, ניתוסף בכל שנה גילוי נעלה יותר בהארת המשיח.

וכאמור, עניין זה היה גם בדורות שלפני זה, אלא הבעש"ט גילה את הדבר. והרי משמעות הדברים שנשיא ישראל "מגלה" דבר, היא, שממשיך ומגלה זאת בכל הנשמות הפרטיות שנמשכות ממנו, שיאיר בהם האור בפנימיות.

ב. חידושו של הבעש"ט שבכל אחרון-של-פסח ישנה (לא רק האפשרות לגילוי המשיח, אלא גם) הארת המשיח בפועל, הוא, לא רק לגבי ההארה הפרטית דמשיח שמאירה באחרון-של-פסח, אלא גם בנוגע לכללות העניין דביאת המשיח.

וביאור הדברים:

ידוע הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהקב"ה ציווה לנביא לעשות איזו פעולה בגשמיות מעין הנבואה, בכדי לקשר את הנבואה עם גשמיות העולם⁶, שכן, כאשר הנבואה נשארת בדיבור, ואינה מתקשרת עם מעשה, יכול להיות שמסיבות שונות ישאר הדבר בעולם הדיבור, ואף פעם לא יומשך בעולם המעשה.

- מצד עשיית התשובה⁷, או להיפך, "שמא יגרום החטא"⁸, או מצד עניינים אחרים, יכול להיות שהנבואה תומשך רק ברוחניות, ולא תומשך בגשמיות.

ועל-דרך המבואר⁹ בעניין התפילה בכל יום, שאף-על-פי שכל העניינים נמשכו כבר בראש-השנה, מכל-מקום, יכול להיות שההמשכה שבראש-השנה תישאר ברוחניות, ובכדי שתומשך בגשמיות הנה על זה צריכה להיות התפילה בכל יום. וכן הוא בעניין הנבואה, שמצד כמה סיבות יכולה הנבואה להשאר בעולם הדיבור.

אמנם, כאשר הנביא עושה איזו פעולה במעשה בגשמיות - הנה פרט זה גורר עמו את כלל הנבואה, שהנבואה בכללותה תומשך במעשה.

ועל-דרך זה בנדון דידן: על-ידי זה שבכל אחרון-של-פסח מאירה הארת המשיח בפועל - הנה הארה פרטית זו גוררת עמה את הכלל כולו, ומקרבת את כללות העניין דביאת המשיח, במהרה בימינו.

ג. ביאור השייכות של הארת המשיח - שגוררת עמה את כללות העניין דביאת המשיח - עם הבעש"ט, שלכן נתגלה העניין על-ידו דווקא:

עניינו ושיטתו של הבעש"ט - "עזוב תעזוב עמו"¹⁰, היינו, לעבוד את ה' ביחד עם הגוף הגשמי; לא לשבור את הגוף, אלא לפעול שהוא בעצמו יהיה כלי לאלוקות.

וזהו גם עניין ביאת המשיח - שכל הגילויים היותר נעלים יומשכו בעולם הזה הגשמי בפנימיות, והיינו, שעל-ידי זיכוך העולם, עד ש"לא ירעו ולא ישחיתו גו'"¹¹, שזהו על-דרך העניין ד"סור מרע"¹², אזי יהיה העולם "כלי" להגילויים היותר נעלים, "והריחו ביראת הוי' גו'"¹³, עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"¹⁰.

* * *

ד. בביאת המשיח ישנם ב' נקודות: (א) הגילוי עד למטה-מטה בעולם הזה הגשמי עד ש"ראו כל בשר"¹⁴, (ב) הגילוי למעלה מעלה, גילוי רזין דרזין, אורו של משיח.

ולאמיתו של דבר, ב' נקודות אלו - מעלה-מעלה ומטה-מטה - הם נקודה אחת, שמצד נקודה זו נכללים שני הקצוות יחד.

ובהקדם הביאור בהמוזכר לעיל שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה":

לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר¹⁵ "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה?

אך העניין הוא - שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב¹⁶, ומצד זה צריך להיות טוב גם בפועל, אלא, שיש עניינים שבינתיים, בין פנימיות הנשמה להפועל, שמעלימים כו', ובעניינים שבינתיים תהיה הכפייה.

כלומר: משיח יגלה את פנימיות הנשמה, כידוע¹⁷ שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד¹⁸, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.

וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון,

- כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון -

שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים¹⁹. ומצד זה נעשית אצלו ההמשכה למטה, אבל, אין זה עניין של ירידה, שכן, המשכתו למטה היא מצד תכלית העילוי ותכלית הביטול, שאין לו פניות כלל, כי אם למלא את הרצון העליון דדירה בתחתונים: מחד גיסא - בתחתונים, ולאידך גיסא - לפעול בתחתונים דירה, דירה דייקא, כידוע²⁰ שעניין הדירה הוא לעצמותו דווקא. וב' קצוות אלו הם נקודה אחת, ועל-דרך הידוע²¹ שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר.

וזהו הפירוש שמשיח יגלה בחינת היחידה - שהפירוש ד"יחידה" הוא מלשון יחיד ("איינציק"), היינו, שכל העניינים והעבודות שבאים מצד בחינת היחידה, הן למעלה-מעלה והן למטה-מטה, אינם קצוות נפרדים, אלא כולם נקודה אחת.

ה. ועל-פי האמור לעיל שגילוי המשיח קשור עם הבעש"ט ותורתו - כן הוא גם אצל הבעש"ט:

אצל הבעש"ט היו שני קצוות²²: מחד גיסא - התעסק הבעש"ט בקירובם של אנשים פשוטים; ובשעת מעשה גילה רזין דרזין שבתורה, עניינים נעלים שלא היו מקודם לכן.

וכמו כן היתה הנהגת רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר²³ - שבד-בבד עם גילוי רזין-דרזין דאורייתא, התמסר לעסוק בעניינים תחתונים, להוציא יהודים ממיצר גשמי, ולהוציא יהודים ממיצר רוחני, גם מ"מיצר" במדריגה תחתונה ביותר.

ועניין זה תובעים גם מההולכים בעקבותיהם, שיתעסקו בשני הנקודות: ללמוד רזין דרזין שבתורה, ולהתעסק עם יהודים להוציאם מן המיצר.

וכאמור לעיל, אצל בני-ישראל אין זה שני קצוות; בני-ישראל הם "גוי אחד בארץ"²⁴, ושני הקצוות הם אצלם אותה נקודה.

וכיוון שמידתו של הקב"ה היא מידה כנגד מידה²⁵, אבל כמה פעמים ככה, הרי על-ידי זה שמתעסקים עם הזולת להוציאו מן המיצר, אזי יוציא הקב"ה אותו מהמיצר שלו, לפי ערכו ולפי עניינו.

ו. וזהו כללות העניין דאחרון-של-פסח:

חג הפסח הוא "זמן חרותינו". וכאשר עומדים בסיומו של חג הפסח, ביום האחרון-של-פסח, אין פירוש הדבר שמסתיימת החירות; באחרון-של-פסח מאיר גילוי המשיח, שעניינו הוא איחוד ב' הקצוות (כנ"ל), דהיינו, להתעסק עם יהודי להוציאו מן המיצר, ועל-ידי זה מוציא הקב"ה אותו מהמיצר שלו, וכך ממשיך הוא את "זמן חרותנו" - היציאה מן המיצרים - על כל השנה כולה.

ומחג הפסח באים לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" - שזהו גמר ושלימות היציאה ממצרים, כמו שכתוב²⁶ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - שגם בו ישנם ב' נקודות: ההתחלה היא מ"אנוכי הוי' אלוקיך"²⁷, מעלה מעלה, ולאחרי זה ממשיכים הלאה עד "וכל אשר לרעך"²⁸, דהיינו, עניינים של "רעך" שאינם שייכם כלל לד' אמות שלו, מטה מטה. ושני קצוות אלו באים מנקודה אחת: "אנוכי הוי' אלוקיך", כוחך וחיותך²⁹.

* * *

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם³⁰, שאצל הבעש"ט היה הסדר, שבאחרון-של-פסח היה עורך סעודה עבור כולם, ואז היה מחלק מהמצה שלו - המצה שאפה בעצמו, או שאפו במיוחד עבורו - לכל המסובים, גם לאנשים פשוטים.

ופעם אחת, אמר בעת הסעודה הנ"ל: עתה צריכים להעמיד את מלאך מיכאל על הצד ("מ'דארף אים אפשטעלן אן א זייט"). וביאר: מלאך מיכאל הוא "שרם של ישראל"³¹, והוא גם "שרו של עולם"³². אף-על-פי-כן, יש חילוק בין ב' העניינים: בנוגע לבני-ישראל - הנה כשיש להם זכות, הרי בוודאי טוב, ואם לאו, אזי מוצא להם זכות³³; אבל בנוגע לעולם - אזי מגמגם קצת ("ער שטאמלט אונטער"). ועל-פי דברי מורי ורבי - המשיך הבעש"ט - בעל ח"י, שאמר לי שצריך לעסוק עם העולם, אזי צריכים עתה להעמיד את מלאך מיכאל על הצד.

עד כאן סיפור דברי הרב.

ח. ויש לבאר פתגם הנ"ל בכלל, ושייכותו לאחרון-של-פסח בפרט - ובהקדמה:

העניין דיציאת מצרים צריך להיות "בכל דור ודור"³⁴, וגם - כפי שמוסיף רבינו הזקן³⁵ - "בכל יום ויום". כלומר: אף פעם אין להישאר לעמוד על עמדו. גם כאשר נמצאים במדרגות נעלות, הנה אם נשארים לעמוד ולא ממשיכים לילך הלאה, הרי זה בחינת "מצרים", מיצרים וגבולים, שצריך לצאת מהם ולהתעלות למעלה יותר.

וזהו הטעם שהסיפור ביציאת מצרים היה בכל הדורות, גם בזמן שבית-המקדש היה קיים, ואפילו בימי שלמה כאשר "קיימא סיהרא באשלמותא"³⁶ - דלכאורה, כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה כזה, מה נוגע לספר אודות "מיצר" שכבר יצאו ממנו? - אך העניין הוא, שאפילו הדרגא היותר נעלית, אם נשארים לעמוד בה, הרי זה מעמד ומצב של "מצרים", שצריך לצאת ממנו.

ט. אך עדיין אינו מובן:

הן אמת שגם העלייה מדרגא לדרגא היא בבחינת יציאת מצרים, אבל אף-על-פי-כן, כיוון שנמצאים בכללות במדריגה נעלית, אם כן, מהו הרעש שבדבר ("וואס איז אזוי דער שטורעם"), הרי זה באין ערוך לגמרי ליציאה ממצרים בפעם הראשונה, שיצאו מאפילה ממש, ממ"ט שערי טומאה³⁷, מה-שאין-כן כאשר גם לולי היציאה נמצאים במדריגה נעלית; ואם כן, מהו הרעש כל-כך ביציאת מצרים שבכל דור ודור, שמספרים בה בשמחה גדולה, ועד שמסופר בגמרא³⁸ ש"פקע איגרא"?

והביאור בזה:

ככל שנמצאים במדריגה נעלית ומזוככת יותר ("העכער און איידעלער"), אזי מרגישים יותר את החיסרון והמיצר שיש אפילו במדריגה נעלית. - כאשר נמצאים במעמד ומצב תחתון ומגושם ("נידעריק און גראב"), אזי לא מרגישים כל-כך את החיסרון והמיצר אפילו של עניין ירוד ביותר³⁹; וככל שמתעלים ומזדככים יותר, אזי מרגישים שגם מדריגה נעלית היא בבחינת מיצר.

ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם⁴⁰ שכאשר אדם רעב ללחם וצמא למים, אזי אינו מרגיש את המחסור בשכל ודעת; וכאשר משביע ומרווה את רעבונו וצמאונו, ואין לו דבר המבלבל, אזי מרגיש את הרעבון וצמאון למושכלות.

ילד קטן, כאשר נותנים לו צעצוע לשחק בו, ובפרט כאשר גם משביעים ומרווים את רעבונו וצמאונו - הרי זה נחשב אצלו לשלימות היותר גדולה, ואינו צריך יותר מזה; מה-שאין-כן גדול, הרי צעצוע אינו נחשב אצלו לעניין של שלימות, כיוון שיש לו השגה בדברים נעלים יותר, ועד שמי שהוא גדול יותר, מרגיש שאמיתית השלימות היא הידיעה במושכלות, ולולי זאת מרגיש שנמצא במיצר, וככל ש"יוסיף דעת - יוסיף מכאוב"⁴¹, כיוון שתכלית הידיעה שלא נדעך⁴². ככל שיודע יותר - (א) יודע יותר עד כמה חסר אצלו בעניין הידיעה, (ב) עניין השכל יקר אצלו ונוגע לו יותר.

וזהו גם הביאור במאמר רז"ל⁴³ שהעונש של הרשעים לעתיד לבוא שיהיו "תחת כפות רגלי צדיקים" - דלכאורה מהו העונש בזה - כי, לעתיד לבוא יהיה נרגש אצל כולם היוקר של אלוקות, ולכן, ראיית הצדיקים, מתוך הרגש העדר השייכות למדריגתם, אפר תחת כפות רגליהם, הוא עניין של צער גדול.

ועל-פי זה מובן, שהיציאה מהמיצר כפי שהיתה בזמן הבית על-ידי עלייה מדרגא לדרגא, היא, לא פחות מאשר יציאת מצרים בשנת ב' אלפים תמ"ח, כאשר יצאו מאפילה לאור גדול.

י. ועל-פי זה יש לבאר סיפור הבעש"ט הנ"ל:

בבוא אחרון-של-פסח, שאז מאיר הארת המשיח, אזי נרגש שגם דרגתו של מלאך מיכאל היא בבחינת מיצר, כי, עניינו של משיח הוא שיפעל החיבור דמעלה מעלה ומטה מטה (כנ"ל ס"ד), ואילו אצל מלאך מיכאל שני העניינים הם בבחינת מיצר.

משיח יגלה מעלת הנשמות, כמאמר רז"ל⁴⁴ שלעתיד לבוא תהיה מחיצתן של צדיקים לפנים ממלאכי השרת, שזהו עומק רום; ועילוי זה יתבטא גם בעומק תחת - "וראו כל בשר"¹⁴.

ואילו מלאך מיכאל הרי הוא רק מלאך, ועם היותו "שרו של עולם", הרי בנוגע לעולם הוא מגמגם, כנ"ל.

ולכן, באחרון-של-פסח צריכים להעמיד את מלאך מיכאל על הצד, ולצאת גם ממיצר זה, ולהגיע להגילוי של משיח.

וזהו גם מה שהעניין דיציאת מצרים נאמר בסוף קריאת שמע⁴⁵ - כי, כאשר באים להעילוי היותר גדול שביחוד דקריאת שמע, הנה דווקא אז מרגישים שנמצאים ב"מיצר", ולכן אומרים אז העניין דיציאת מצרים, כדי לצאת מן המיצר, ולהכיר ("דערהערן") ש"שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד"⁴⁶, ועד שיבואו לתכלית העילוי ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁴⁷.

(קטעים מהתוועדות אחרון-של-פסח תש"כ - בלתי מוגה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' כרך כ"ח (הנמצא בדפוס); באדיבות 'ועד הנחות בלה"ק')

----------

1) שיחת יום אחש"פ תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד עמ' 109).

2) ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

3) ישעיה יא,א.

4) רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

5) סי"ד.

6) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך-לך יב,ו. לבוש על הרקאנטי לך-לך שם.

7) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד, ובלח"מ שם.

8) ראה ברכות ד,א, ובחדא"ג מהרש"א שם.

9) ראה לקו"ת ס"פ קרח (נה, ג ואילך). תו"מ סה"מ סיון עמ' שפד ואילך. וש"נ.

10) משפטים כג,ה. וראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

11) ישעיה יא,ט. - הפטרת אחש"פ.

12) תהילים לד,טו. ועוד.

13) ישעיה שם,ג.

14) שם מ,ה.

15) משלי ג, יז. וראה רמב"ם הל' חנוכה בסופן.

16) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

17) ראה רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב.

18) ראה לקו"ת ראה כה, א. כז, א. ובכ"מ.

19) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

20) ראה תו"מ סה"מ שבט עמ' שח. וש"נ.

21) ראה לקו"ת ראה יט,ג. ובכ"מ.

22) ראה גם תו"מ חכ"ז עמ' 155. וש"נ.

23) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 160.

24) שמואל-ב ז,כג. ועוד. וראה תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

25) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח,ב ואילך.

26) שמות ג,יב. וראה שמו"ר פ"ג, ד. פרש"י עה"פ.

27) יתרו כ,ב.

28) שם,יד.

29) ראה לקו"ת במדבר טז, סע"ד. ר"פ ראה. תו"מ סה"מ חשון עמ' רסח. סיון עמ' שלח. ועוד.

30)

31) ראה שמו"ר פי"ח, ה.

32) פרדר"א רפכ"ז.

33) ראה פס"ר פמ"ה, יו"ד. שמו"ר שם.

34) פסחים קטז, ב (במשנה).

35) תניא רפמ"ז.

36) זח"א קנ, רע"א. רכג, א-ב. רכה, סע"ב. ועוד. וראה גם שמו"ר פט"ו, כו.

37) ראה זו"ח ר"פ יתרו.

38) פסחים פה, סע"ב.

39) ראה גם סה"מ ה'ש"ת עמ' 132 (נעתק ב"היום יום" כ אלול).

40)

41) קהלת א,יח.

42) ראה בחינות עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא,ב.

43) ר"ה יז, רע"א.

44) ירושלמי שבת ספ"ו. דב"ר פ"א, יב. פרש"י בלק כג,כג.

45) ראה גם תניא פמ"ז.

46) ואתחנן ו,ד.

47) תמיד בסופה.