חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:46 זריחה: 6:25 ט"ו באלול התשע"ט, 15/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 507 - כל המדורים ברצף


גיליון 507, ערב שבת חול המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשס"ד (9.4.2004)

דבר מלכות

באחרון-של-פסח מאיר גילוי המשיח וממנו נמשך על כל השנה כולה

הבעש"ט חידש וגילה שבכל אחרון-של-פסח, מצאת הכוכבים, משקידש החג, ישנה בפועל המשכת הארת המשיח * על-פי המבואר לעניין ראש-השנה, שבכל שנה נמשך אור חדש, וכן הוא לעניין כל המועדים - מובן שגם בגילוי הארת המשיח באחרון-של-פסח, ניתוסף בכל שנה גילוי נעלה יותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר1, שהעניין שאחרון-של-פסח הוא גילוי המשיח, נתגלה על-ידי הבעש"ט.

ופירש, שאין הכוונה שעניין זה לא היה מקודם לכן, כי אם, שהבעש"ט גילה את הדבר. ועל-דרך שקודם הבעש"ט היה סדר העבודה של צדיקים נסתרים, ואחר-כך נעשה הדבר בגלוי. וביאר אז, שגם אצל צדיקים נסתרים גופא היה חילוק בין קודם הבעש"ט ולאחרי זה.

ולכאורה אינו מובן:

גם על-פי נגלה - הרי חודש ניסן בכלל הוא זמן של גאולה, כמאמר רז"ל2 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", ובפרט באחרון-של-פסח שבו מפטירין "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"3, ואם כן, מה חידש הבעש"ט בעניין זה?

והביאור בזה:

הפירוש הפשוט הוא שהזמן דחודש ניסן בכלל ואחרון-של-פסח בפרט הוא זמן מסוגל לביאת המשיח. ובגלל זה מפטירין באחרון-של-פסח "ויצא חוטר גו'", כי, אמירת פסוקי התורה בעניין הגאולה, היינו, שמביאים ראיה מן התורה על ביאת המשיח, היא אחת הסגולות להביא את הגאולה בפועל. והיינו, שהזמן דאחרון-של-פסח הוא זמן של אפשרות וסגולה להגאולה.

ועל-פי זה נמצא, שבשנים שלפני זה, בשנה שעברה, לפני שנתיים וכו', שבהם ניסו להביא את הגאולה, ולפועל, מצד סיבות שונות, לא עלה הדבר ("עס האט ניט געלונגען") - אזי נשארה האפשרות בלבד, ולא נמשך הדבר בפועל.

ועל זה חידש וגילה הבעש"ט, שבאחרון-של-פסח ישנו גילוי המשיח בפועל, והיינו, שבכל אחרון-של-פסח, מצאת הכוכבים, משקידש החג, ישנה המשכת הארת המשיח בפועל, ואמירת ההפטרה מעניין זה היא כלי לקבל הארת המשיח בפנימיות.

וכיוון שכן, הרי, אפילו בשנים שלפני זה, ומכל-שכן בשנה זו, אכן יש באחרון-של-פסח הארת המשיח בפועל, אלא, שיש מי שמנצל אותה במילואה, יש מי שמנצל אותה בחלקה, ויש מי שמצד כמה סיבות אינו מנצל אותה כלל, ואף-על-פי-כן, גם אצלו פועלת הארת המשיח.

וטעם הדבר - כי, במשיח נאמר ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"4, והיינו, שגם מי שבגלוי אינו רוצה, יכוף אותו משיח. וכשם שהדברים אמורים בעניין ביאת המשיח בגשמיות, כן הוא גם בעניין הארת המשיח באחרון-של-פסח, שפועלת בכל אחד מישראל - גם מי שצריך לכוף אותו - לחזק בדק התורה ומצוותיה.

ועל-פי המבואר באגרת-הקודש5 לעניין ראש-השנה, שבכל שנה נמשך אור חדש כו', וכן הוא לעניין כל המועדים - הרי מובן, שגם בגילוי הארת המשיח באחרון-של-פסח, ניתוסף בכל שנה גילוי נעלה יותר בהארת המשיח.

וכאמור, עניין זה היה גם בדורות שלפני זה, אלא הבעש"ט גילה את הדבר. והרי משמעות הדברים שנשיא ישראל "מגלה" דבר, היא, שממשיך ומגלה זאת בכל הנשמות הפרטיות שנמשכות ממנו, שיאיר בהם האור בפנימיות.

ב. חידושו של הבעש"ט שבכל אחרון-של-פסח ישנה (לא רק האפשרות לגילוי המשיח, אלא גם) הארת המשיח בפועל, הוא, לא רק לגבי ההארה הפרטית דמשיח שמאירה באחרון-של-פסח, אלא גם בנוגע לכללות העניין דביאת המשיח.

וביאור הדברים:

ידוע הטעם לכך שמצינו בכמה נבואות שהקב"ה ציווה לנביא לעשות איזו פעולה בגשמיות מעין הנבואה, בכדי לקשר את הנבואה עם גשמיות העולם6, שכן, כאשר הנבואה נשארת בדיבור, ואינה מתקשרת עם מעשה, יכול להיות שמסיבות שונות ישאר הדבר בעולם הדיבור, ואף פעם לא יומשך בעולם המעשה.

- מצד עשיית התשובה7, או להיפך, "שמא יגרום החטא"8, או מצד עניינים אחרים, יכול להיות שהנבואה תומשך רק ברוחניות, ולא תומשך בגשמיות.

ועל-דרך המבואר9 בעניין התפילה בכל יום, שאף-על-פי שכל העניינים נמשכו כבר בראש-השנה, מכל-מקום, יכול להיות שההמשכה שבראש-השנה תישאר ברוחניות, ובכדי שתומשך בגשמיות הנה על זה צריכה להיות התפילה בכל יום. וכן הוא בעניין הנבואה, שמצד כמה סיבות יכולה הנבואה להשאר בעולם הדיבור.

אמנם, כאשר הנביא עושה איזו פעולה במעשה בגשמיות - הנה פרט זה גורר עמו את כלל הנבואה, שהנבואה בכללותה תומשך במעשה.

ועל-דרך זה בנדון דידן: על-ידי זה שבכל אחרון-של-פסח מאירה הארת המשיח בפועל - הנה הארה פרטית זו גוררת עמה את הכלל כולו, ומקרבת את כללות העניין דביאת המשיח, במהרה בימינו.

ג. ביאור השייכות של הארת המשיח - שגוררת עמה את כללות העניין דביאת המשיח - עם הבעש"ט, שלכן נתגלה העניין על-ידו דווקא:

עניינו ושיטתו של הבעש"ט - "עזוב תעזוב עמו"10, היינו, לעבוד את ה' ביחד עם הגוף הגשמי; לא לשבור את הגוף, אלא לפעול שהוא בעצמו יהיה כלי לאלוקות.

וזהו גם עניין ביאת המשיח - שכל הגילויים היותר נעלים יומשכו בעולם הזה הגשמי בפנימיות, והיינו, שעל-ידי זיכוך העולם, עד ש"לא ירעו ולא ישחיתו גו'"11, שזהו על-דרך העניין ד"סור מרע"12, אזי יהיה העולם "כלי" להגילויים היותר נעלים, "והריחו ביראת הוי' גו'"13, עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"10.

* * *

ד. בביאת המשיח ישנם ב' נקודות: (א) הגילוי עד למטה-מטה בעולם הזה הגשמי עד ש"ראו כל בשר"14, (ב) הגילוי למעלה מעלה, גילוי רזין דרזין, אורו של משיח.

ולאמיתו של דבר, ב' נקודות אלו - מעלה-מעלה ומטה-מטה - הם נקודה אחת, שמצד נקודה זו נכללים שני הקצוות יחד.

ובהקדם הביאור בהמוזכר לעיל שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה":

לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר15 "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה?

אך העניין הוא - שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב16, ומצד זה צריך להיות טוב גם בפועל, אלא, שיש עניינים שבינתיים, בין פנימיות הנשמה להפועל, שמעלימים כו', ובעניינים שבינתיים תהיה הכפייה.

כלומר: משיח יגלה את פנימיות הנשמה, כידוע17 שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד18, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.

וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון,

- כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון -

שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים19. ומצד זה נעשית אצלו ההמשכה למטה, אבל, אין זה עניין של ירידה, שכן, המשכתו למטה היא מצד תכלית העילוי ותכלית הביטול, שאין לו פניות כלל, כי אם למלא את הרצון העליון דדירה בתחתונים: מחד גיסא - בתחתונים, ולאידך גיסא - לפעול בתחתונים דירה, דירה דייקא, כידוע20 שעניין הדירה הוא לעצמותו דווקא. וב' קצוות אלו הם נקודה אחת, ועל-דרך הידוע21 שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר.

וזהו הפירוש שמשיח יגלה בחינת היחידה - שהפירוש ד"יחידה" הוא מלשון יחיד ("איינציק"), היינו, שכל העניינים והעבודות שבאים מצד בחינת היחידה, הן למעלה-מעלה והן למטה-מטה, אינם קצוות נפרדים, אלא כולם נקודה אחת.

ה. ועל-פי האמור לעיל שגילוי המשיח קשור עם הבעש"ט ותורתו - כן הוא גם אצל הבעש"ט:

אצל הבעש"ט היו שני קצוות22: מחד גיסא - התעסק הבעש"ט בקירובם של אנשים פשוטים; ובשעת מעשה גילה רזין דרזין שבתורה, עניינים נעלים שלא היו מקודם לכן.

וכמו כן היתה הנהגת רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר23 - שבד-בבד עם גילוי רזין-דרזין דאורייתא, התמסר לעסוק בעניינים תחתונים, להוציא יהודים ממיצר גשמי, ולהוציא יהודים ממיצר רוחני, גם מ"מיצר" במדריגה תחתונה ביותר.

ועניין זה תובעים גם מההולכים בעקבותיהם, שיתעסקו בשני הנקודות: ללמוד רזין דרזין שבתורה, ולהתעסק עם יהודים להוציאם מן המיצר.

וכאמור לעיל, אצל בני-ישראל אין זה שני קצוות; בני-ישראל הם "גוי אחד בארץ"24, ושני הקצוות הם אצלם אותה נקודה.

וכיוון שמידתו של הקב"ה היא מידה כנגד מידה25, אבל כמה פעמים ככה, הרי על-ידי זה שמתעסקים עם הזולת להוציאו מן המיצר, אזי יוציא הקב"ה אותו מהמיצר שלו, לפי ערכו ולפי עניינו.

ו. וזהו כללות העניין דאחרון-של-פסח:

חג הפסח הוא "זמן חרותינו". וכאשר עומדים בסיומו של חג הפסח, ביום האחרון-של-פסח, אין פירוש הדבר שמסתיימת החירות; באחרון-של-פסח מאיר גילוי המשיח, שעניינו הוא איחוד ב' הקצוות (כנ"ל), דהיינו, להתעסק עם יהודי להוציאו מן המיצר, ועל-ידי זה מוציא הקב"ה אותו מהמיצר שלו, וכך ממשיך הוא את "זמן חרותנו" - היציאה מן המיצרים - על כל השנה כולה.

ומחג הפסח באים לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" - שזהו גמר ושלימות היציאה ממצרים, כמו שכתוב26 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - שגם בו ישנם ב' נקודות: ההתחלה היא מ"אנוכי הוי' אלוקיך"27, מעלה מעלה, ולאחרי זה ממשיכים הלאה עד "וכל אשר לרעך"28, דהיינו, עניינים של "רעך" שאינם שייכם כלל לד' אמות שלו, מטה מטה. ושני קצוות אלו באים מנקודה אחת: "אנוכי הוי' אלוקיך", כוחך וחיותך29.

* * *

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם30, שאצל הבעש"ט היה הסדר, שבאחרון-של-פסח היה עורך סעודה עבור כולם, ואז היה מחלק מהמצה שלו - המצה שאפה בעצמו, או שאפו במיוחד עבורו - לכל המסובים, גם לאנשים פשוטים.

ופעם אחת, אמר בעת הסעודה הנ"ל: עתה צריכים להעמיד את מלאך מיכאל על הצד ("מ'דארף אים אפשטעלן אן א זייט"). וביאר: מלאך מיכאל הוא "שרם של ישראל"31, והוא גם "שרו של עולם"32. אף-על-פי-כן, יש חילוק בין ב' העניינים: בנוגע לבני-ישראל - הנה כשיש להם זכות, הרי בוודאי טוב, ואם לאו, אזי מוצא להם זכות33; אבל בנוגע לעולם - אזי מגמגם קצת ("ער שטאמלט אונטער"). ועל-פי דברי מורי ורבי - המשיך הבעש"ט - בעל ח"י, שאמר לי שצריך לעסוק עם העולם, אזי צריכים עתה להעמיד את מלאך מיכאל על הצד.

עד כאן סיפור דברי הרב.

ח. ויש לבאר פתגם הנ"ל בכלל, ושייכותו לאחרון-של-פסח בפרט - ובהקדמה:

העניין דיציאת מצרים צריך להיות "בכל דור ודור"34, וגם - כפי שמוסיף רבינו הזקן35 - "בכל יום ויום". כלומר: אף פעם אין להישאר לעמוד על עמדו. גם כאשר נמצאים במדרגות נעלות, הנה אם נשארים לעמוד ולא ממשיכים לילך הלאה, הרי זה בחינת "מצרים", מיצרים וגבולים, שצריך לצאת מהם ולהתעלות למעלה יותר.

וזהו הטעם שהסיפור ביציאת מצרים היה בכל הדורות, גם בזמן שבית-המקדש היה קיים, ואפילו בימי שלמה כאשר "קיימא סיהרא באשלמותא"36 - דלכאורה, כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה כזה, מה נוגע לספר אודות "מיצר" שכבר יצאו ממנו? - אך העניין הוא, שאפילו הדרגא היותר נעלית, אם נשארים לעמוד בה, הרי זה מעמד ומצב של "מצרים", שצריך לצאת ממנו.

ט. אך עדיין אינו מובן:

הן אמת שגם העלייה מדרגא לדרגא היא בבחינת יציאת מצרים, אבל אף-על-פי-כן, כיוון שנמצאים בכללות במדריגה נעלית, אם כן, מהו הרעש שבדבר ("וואס איז אזוי דער שטורעם"), הרי זה באין ערוך לגמרי ליציאה ממצרים בפעם הראשונה, שיצאו מאפילה ממש, ממ"ט שערי טומאה37, מה-שאין-כן כאשר גם לולי היציאה נמצאים במדריגה נעלית; ואם כן, מהו הרעש כל-כך ביציאת מצרים שבכל דור ודור, שמספרים בה בשמחה גדולה, ועד שמסופר בגמרא38 ש"פקע איגרא"?

והביאור בזה:

ככל שנמצאים במדריגה נעלית ומזוככת יותר ("העכער און איידעלער"), אזי מרגישים יותר את החיסרון והמיצר שיש אפילו במדריגה נעלית. - כאשר נמצאים במעמד ומצב תחתון ומגושם ("נידעריק און גראב"), אזי לא מרגישים כל-כך את החיסרון והמיצר אפילו של עניין ירוד ביותר39; וככל שמתעלים ומזדככים יותר, אזי מרגישים שגם מדריגה נעלית היא בבחינת מיצר.

ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם40 שכאשר אדם רעב ללחם וצמא למים, אזי אינו מרגיש את המחסור בשכל ודעת; וכאשר משביע ומרווה את רעבונו וצמאונו, ואין לו דבר המבלבל, אזי מרגיש את הרעבון וצמאון למושכלות.

ילד קטן, כאשר נותנים לו צעצוע לשחק בו, ובפרט כאשר גם משביעים ומרווים את רעבונו וצמאונו - הרי זה נחשב אצלו לשלימות היותר גדולה, ואינו צריך יותר מזה; מה-שאין-כן גדול, הרי צעצוע אינו נחשב אצלו לעניין של שלימות, כיוון שיש לו השגה בדברים נעלים יותר, ועד שמי שהוא גדול יותר, מרגיש שאמיתית השלימות היא הידיעה במושכלות, ולולי זאת מרגיש שנמצא במיצר, וככל ש"יוסיף דעת - יוסיף מכאוב"41, כיוון שתכלית הידיעה שלא נדעך42. ככל שיודע יותר - (א) יודע יותר עד כמה חסר אצלו בעניין הידיעה, (ב) עניין השכל יקר אצלו ונוגע לו יותר.

וזהו גם הביאור במאמר רז"ל43 שהעונש של הרשעים לעתיד לבוא שיהיו "תחת כפות רגלי צדיקים" - דלכאורה מהו העונש בזה - כי, לעתיד לבוא יהיה נרגש אצל כולם היוקר של אלוקות, ולכן, ראיית הצדיקים, מתוך הרגש העדר השייכות למדריגתם, אפר תחת כפות רגליהם, הוא עניין של צער גדול.

ועל-פי זה מובן, שהיציאה מהמיצר כפי שהיתה בזמן הבית על-ידי עלייה מדרגא לדרגא, היא, לא פחות מאשר יציאת מצרים בשנת ב' אלפים תמ"ח, כאשר יצאו מאפילה לאור גדול.

י. ועל-פי זה יש לבאר סיפור הבעש"ט הנ"ל:

בבוא אחרון-של-פסח, שאז מאיר הארת המשיח, אזי נרגש שגם דרגתו של מלאך מיכאל היא בבחינת מיצר, כי, עניינו של משיח הוא שיפעל החיבור דמעלה מעלה ומטה מטה (כנ"ל ס"ד), ואילו אצל מלאך מיכאל שני העניינים הם בבחינת מיצר.

משיח יגלה מעלת הנשמות, כמאמר רז"ל44 שלעתיד לבוא תהיה מחיצתן של צדיקים לפנים ממלאכי השרת, שזהו עומק רום; ועילוי זה יתבטא גם בעומק תחת - "וראו כל בשר"14.

ואילו מלאך מיכאל הרי הוא רק מלאך, ועם היותו "שרו של עולם", הרי בנוגע לעולם הוא מגמגם, כנ"ל.

ולכן, באחרון-של-פסח צריכים להעמיד את מלאך מיכאל על הצד, ולצאת גם ממיצר זה, ולהגיע להגילוי של משיח.

וזהו גם מה שהעניין דיציאת מצרים נאמר בסוף קריאת שמע45 - כי, כאשר באים להעילוי היותר גדול שביחוד דקריאת שמע, הנה דווקא אז מרגישים שנמצאים ב"מיצר", ולכן אומרים אז העניין דיציאת מצרים, כדי לצאת מן המיצר, ולהכיר ("דערהערן") ש"שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד"46, ועד שיבואו לתכלית העילוי ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"47.

(קטעים מהתוועדות אחרון-של-פסח תש"כ - בלתי מוגה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' כרך כ"ח (הנמצא בדפוס); באדיבות 'ועד הנחות בלה"ק')

----------

1) שיחת יום אחש"פ תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד עמ' 109).

2) ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

3) ישעיה יא,א.

4) רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

5) סי"ד.

6) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך-לך יב,ו. לבוש על הרקאנטי לך-לך שם.

7) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד, ובלח"מ שם.

8) ראה ברכות ד,א, ובחדא"ג מהרש"א שם.

9) ראה לקו"ת ס"פ קרח (נה, ג ואילך). תו"מ סה"מ סיון עמ' שפד ואילך. וש"נ.

10) משפטים כג,ה. וראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

11) ישעיה יא,ט. - הפטרת אחש"פ.

12) תהילים לד,טו. ועוד.

13) ישעיה שם,ג.

14) שם מ,ה.

15) משלי ג, יז. וראה רמב"ם הל' חנוכה בסופן.

16) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

17) ראה רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב.

18) ראה לקו"ת ראה כה, א. כז, א. ובכ"מ.

19) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

20) ראה תו"מ סה"מ שבט עמ' שח. וש"נ.

21) ראה לקו"ת ראה יט,ג. ובכ"מ.

22) ראה גם תו"מ חכ"ז עמ' 155. וש"נ.

23) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 160.

24) שמואל-ב ז,כג. ועוד. וראה תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

25) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח,ב ואילך.

26) שמות ג,יב. וראה שמו"ר פ"ג, ד. פרש"י עה"פ.

27) יתרו כ,ב.

28) שם,יד.

29) ראה לקו"ת במדבר טז, סע"ד. ר"פ ראה. תו"מ סה"מ חשון עמ' רסח. סיון עמ' שלח. ועוד.

30)

31) ראה שמו"ר פי"ח, ה.

32) פרדר"א רפכ"ז.

33) ראה פס"ר פמ"ה, יו"ד. שמו"ר שם.

34) פסחים קטז, ב (במשנה).

35) תניא רפמ"ז.

36) זח"א קנ, רע"א. רכג, א-ב. רכה, סע"ב. ועוד. וראה גם שמו"ר פט"ו, כו.

37) ראה זו"ח ר"פ יתרו.

38) פסחים פה, סע"ב.

39) ראה גם סה"מ ה'ש"ת עמ' 132 (נעתק ב"היום יום" כ אלול).

40)

41) קהלת א,יח.

42) ראה בחינות עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא,ב.

43) ר"ה יז, רע"א.

44) ירושלמי שבת ספ"ו. דב"ר פ"א, יב. פרש"י בלק כג,כג.

45) ראה גם תניא פמ"ז.

46) ואתחנן ו,ד.

47) תמיד בסופה.

משיח וגאולה בפרשה

משיח-צדקנו בא בקרוב ממש

גאולה בזכות הביטחון בה'

בליל הסדר אומרים בהגדה "והיא שעמדה", אשר בפשוטם של דברים קאי על הנאמר לעיל שם "ברוך שומר הבטחתו לישראל", היינו ש"והיא" זו ההבטחה שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור. [...] אותו ביטחון גדול ונעלה שהיה אצל בני-ישראל עורר את ההבטחה שלמעלה, ולמרות היותם שקועים במ"ט שערי טומאה (עד שרגע נוסף היה להם עסק עם שער החמישים) - הם יצאו ממצרים. כמו-כן בכל דור ודור הביטחון הגמור למטה - מעורר את ההבטחה שלמעלה, דבר שמביא את היציאה מהגלות על-ידי משיח צדקנו.

(משיחת ליל ב' דחג-הפסח ומכתב כללי לחג-הפסח תשכ"א)

בדורנו מודגשת העבודה ד"קודשי שעה"

כללות העבודה דאחרון-של-פסח קשורה עם הגאולה העתידה בביאת משיח צדקנו. ונתבאר שעניין זה מודגש ביותר בדורנו זה - דרא דעקבתא דמשיחא.

ועל-פי זה מובן שבדורנו זה ישנה עבודה חדשה ומיוחדת, שהיא בבחינת "קודשי שעה" - היינו, שכל אחד ואחד מישראל צריך להתכונן בעצמו ולהכין את הסביבה כולה לקבלת פני משיח צדקנו.

[...] ובפרט כאשר נמצאים בסיום אחרון-של-פסח, ומתכוננים להתפלל תפילת מעריב, ולומר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"!

ואדרבה: באחרון-של-פסח מודגש כללות העניין דביאת משיח צדקנו עוד יותר מאשר אמירת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" (שבתפילת מעריב במוצאי יום-טוב) - כי באחרון-של-פסח אוכלים "סעודת משיח", היינו, שכללות העניין דביאת משיח צדקנו חודר בפנימיותו, ועד שנעשה דם ובשר כבשרו.

וזוהי השייכות המיוחדת ד"קודשי שעה" אלו (עבודת ההכנה לביאת משיח צדקנו) עם אחרון-של-פסח - כי בדורנו זה גופא מודגשת העבודה ד"קודשי שעה" באחרון-של-פסח, שאז אוכלים "סעודת משיח".

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב, התוועדויות ה'תשמ"ב כרך ג' עמ' 1299)

ניצוצי רבי

"ממצרים גאלתנו" ליד בית הרבי

"האם שייכת התגלות גדולה ונעלית יותר של אליהו הנביא מאשר בחדר שבו ערך הרבי את ה'סדרים'?!" * "מאחר שעתה הוא למעלה מהגבלות, במילא אינו נוגע מה שיאמרו שפלוני לא יכולים להיות לו בנים, ויהיו לו בנים זכרים שדרכו לכבוש את הנפש הבהמית ויתן את השם של הצמח-צדק או של כ"ק מו"ח אדמו"ר" * רשימת המשך שבה עוד גילויים מופלאים מחג הפסח בצל אילנא דחיי

מאת הרב מיכאל-אהרון זליגזאן

ברשימתנו זו עוד אירועים ו'גילויים' מיוחדים בימים הראשונים של חג הפסח אצל הרבי:

תש"י. ביום ראשון של חג הפסח תש"י, הפתיע הרבי את הקהל באמירת שיחה מיוחדת אחרי התפילה: "בעבר כל הדלתות היו סגורות וכולם היו מתאספים ונדחפים וכו', ואילו עתה, כאשר כל הדלתות פתוחות, לא באים?!

"היו אמנם כאלה שלאחר שערכו את הסדר באו לראות מה נעשה, אבל אף אחד מהם לא הביא עמו את ה'אפיקומן' כדי לאכלו באותו חדר שבו היה הרבי עורך את ה'סדרים', ולהמשיך שם את הסדר עד לפתיחת הדלת לאליהו הנביא.

"האם שייכת התגלות גדולה ונעלית יותר של אליהו הנביא מאשר בחדר שבו ערך הרבי את ה'סדרים' במשך עשר שנים?!...".

בעקבות דברים אלה, בליל ב' של פסח הגיעו רבים מאנ"ש והתמימים וציווה הרבי שאלה שלא אכלו עדין את ה"אפיקומן", יתנו להם לטעום מרק מקערת הכסף של אדמו"ר הזקן, ונתנו לכל אחד ואחד שלוש כפות, כנהוג (תורת-מנחם תש"י ע' 22).

מיכלא דאסוותא

תשי"ג. אחרי ההתוועדות אמר הרבי שמי שצריך ברכה לרפואה ייכנס אליו לקבל מצה. ולאחרי ההתוועדות נתן הרבי חתיכות מצה שמורה לכל הנצרכים.

תשי"ד. על ה'גילוים' של ליל א' של חג הפסח בשנת תשי"ד מסופר: אחרי עריכת הסדר, יצא הרבי מדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ונעמד באולם לפני שפתח הדירה, וכולם שרו את הניגון "א-לי אתה" בהמשך למזיגת כוס של אליהו. הרבי הפסיק ואמר: "היות שהניגון על המילים 'א-לי אתה' הוא סגולה לגילוי אליהו, שזהו הכנה לביאת המשיח, וענינו הוא ביאת המשיח, לכן ינגנו 'א-לי אתה' בשמחה, שזו תהיה סגולה לגילוי אליהו, ועל ידי זה יביאו את הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים במהרה, אמן". הקהל התחיל לשיר ולרקוד, והרבי מחה כפיים בשמחה רבה.

אחר-כך ירד הרבי למטה ועמד ליד חדרו, כשהדלת פתוחה מעט ונשען בכתפו על הדלת, ופתח באמירת שיחה שבה עמד על מעלת הנשמה, ואמר: "יהודים התבוננו! הנשמה שלך והנשמה שלך והנשמה שלך (הרבי הראה בידו הקדושה על שלושה אנשים שעמדו לידו) וכל הנשמות שאינני יכול להגיע אליהן עם האצבע שלי..." (והצביע לכיוון אלה שעומדים קצת יותר רחוק).

ובהמשך אמר עוד:

"מאחר שעתה הוא למעלה מהגבלות, במילא אינו נוגע מה שיאמרו שפלוני לא יכולים להיות לו בנים, ויהיו לו בנים זכרים שדרכו לכבוש את הנפש הבהמית וייתן את השם של הצמח-צדק או של כ"ק מו"ח אדמו"ר".

אחר-כך אמר הרבי שהרב מענטליק ראש הישיבה של תומכי-תמימים ב-770 ירקוד עם התלמידים שלומדים אצלו כעת, ואלו שכבר למדו. כאשר כמה מהתמימים לא הצטרפו לריקוד, כי לא רצו ללכת מאת פני הרבי, שאל אותם הרבי אם הם למדו אצל הרב מענטליק. אחר-כך הלך גם הרבי בעצמו לרקוד, ורקד בשמחה גדולה ועצומה. אחר-כך דיבר הרבי שיחה בעודנו עומד בתוך המעגל, ובסיום השיחה אמר: "ביום ראשון של פסח מברכים טל, שזהו אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא. ה' יתברך יעזור שתהיה הגאולה השלימה, ובחג הפסח תשי"ד תהיה אתחלתא דגאולה. ומליל שימורים זה יומשך על כל השנה". אחר-כך נכנס לחדרו.

כעבור זמן מה יצא הרבי לבוש במעיל והתחיל לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו" וכן "א-לי אתה" וכו'. נכנס לפרוזדור של בית-הכנסת (למעלה) ואחר-כך ליד פתח בית-הכנסת והורה לכל אחד ואחד מהנוכחים להיכנס לאולם לרקוד, ורבים מהנאספים לקח הרבי בידם להכניסם לתוך הריקוד שבבית-הכנסת (כמובן כשהרבי רק נגע קלות במישהו, הלה מיהר להיכנס לביהכנ"ס מיד). כשהרבי הלך הביתה ניגנו את הניגון על המילים "כי בשמחה", וכולם יצאו אחר הרבי ללוותו. הרבי רמז בידו הקדושה שלא יילכו אבל הקהל הלך הלאה. וכה הלכו כעשרים מטר, שאז הרבי פנה לקהל שנית ורמז בידו הק' שיילכו בחזרה, והלכו.

המשך הביאורים בהגדה

תשכ"ט. בעת עריכת ה'סדר' של חג הפסח תשכ"ט, בעת שאמרו 'הלל', כשהגיעו למילים "למכה מצרים בבכוריהם" חזר על כך הרבי פעמיים. באותו ערב, כשהרבי הלך לביתו, כנהוג ליוו אותו שני בחורים מהתמימים. וסיפר לי אחד שכאשר הגיעו לבית, פנה אליהם הרבי והתחיל לנגן "ממצרים גאלתנו..." וכה רמז בידו הק' להגברת השירה במשך חמש דקות.

בעת קריאת ה'שירה' של יום שביעי-של-פסח, בפסוקים של "תיפול עליהם אימתה" וגו', ראו על הרבי תנועות מיוחדות שביטאו המשכות מיוחדות להצלת עם ישראל.

עוד 'גילוי' מיוחד בשנה זו היה מה שבסיום הסדר בלילה הראשון, הנה כשקם הרבי ממקומו לצאת, התחיל לנגן את הניגון על המילים "פרזות תשב ירושלים", ובכך, למעשה, ניתן האות להתוועדות קצרה, שבסיומה יצא הרבי ונכנס לחדרו.

תשל"א. היתה השנה הראשונה שבה הרבי לא ערך את ה'סדרים' למעלה בדירת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אלא בביתו, אך כדי לא להפסיק את ביאורי ההגדה, הנה בהתוועדות שבת פרשת שמיני, השבת שלאחר הפסח, אמר הרבי "כנהוג בכל שנה ושנה לבאר עניין בההגדה", ופתח במספר ביאורים.

תחילה ביאר את פתגם אדמו"ר מהוריי"צ שמצה הוא מיכלא דמהימנותא ומיכלתא דאסוותא, ושאמרה זו נמסרה מרבי לרבי, ושהוא ווארט "נקודי, עצמי ופנימי". בשיחה ה' המשיך הרבי לבאר הפיסקה "יכול מראש חודש וכו'". ובשיחה ו' ביאר לשון ההגדה "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו וכו'".

אירועי שנת ה-70

תשל"ב. היתה השנה שבה מלאו לרבי שבעים שנה. ואז, בנוסף להתוועדות הגדולה של שנת השבעים ביום י"א ניסן, הרי בחג-הפסח, שהו בבית-חיינו כמה וכמה חסידים שהגיעו מעבר לים, במיוחד לכבוד י"א ניסן השבעים, ונשארו לשהות בצל הרבי גם לימי חג-הפסח. בין החסידים הללו היו גם יהודים שהגיעו לאחרונה מרוסיה. קבוצה גדולה מהם באה כבר לחודש תשרי, ובחודשים שחלפו הרבה הרבי לדבר אודות ההסתדרות שלהם ופעילות העסקנים בנושא זה.

ביום ראשון של חג-הפסח, בישר הרבי בשורה משמחת ומפתיעה: התוועדות בשעה 3:30 (כפי שהבנו, ההתוועדות לא היתה בשעה הרגילה בכל שבת, באחת וחצי, כדי לאפשר לציבור לאכול  סעודת יום-טוב).

הרבי פתח את ההתוועדות בביאור הפיסקה "הא לחמא עניא". לאחר השיחה השנייה אמר שילד שיצא לאחרונה מרוסיה ישאל את ארבע הקושיות של ה"מה נשתנה". כשאחד הילדים הגיע למקום שבתו של הרבי, הרבי אמר שיתנו לו יין לומר לחיים, ואחר-כך שאל הילד את ארבע קושיות. כשהילד סיים, חייך הרבי ואמר שעתה ינגנו ניגונים שהביאו מרוסיה, ובשיחה שלאחר מכן ביאר  את שאלות ה"מה נשתנה הלילה הזה" במובן של 'קושיות' על עניין הגלות שנמשל ללילה.

בהמשך ההתוועדות ביאר הרבי את הפסוק שבמזמור התהילים ע"א (המתאים לשנת השבעים) "בצדקתך תצילני ותפלטני" וגו', ובסיום ההתוועדות הורה שילכו לחזור בבתי כנסיות על העניינים שדוברו בהתוועדות.

גם ביום השני התקיימה התוועדות בשעה 3:30, וגם הפעם ביאר הרבי כמה עניינים בהגדה וכן פסוקים במזמור ע"א. והפעם היה עוד חידוש: בפינה מסויימת סידרו בימה רחבה עבור הילדים שיעמדו שם והרבי אמר שכולם ישאלו את ארבע הקושיות, וכשהבחין במספר ילדים שישבו בין המבוגרים, רמז להם לגשת לכיוון הילדים. הרבי הורה שהילדים יאמרו לחיים ושפך מכוסו לבקבוק על מנת לתת להם, וכן הורה להרב דובער יוניק ללכת לחדרו לקחת בקבוק נוסף שהכין במיוחד עבורם.

הרבי המשיך שיאמרו ניגון, "מה שיבחרו". הילדים פתחו בניגון שמח והרבי עודד במחיאות כפיים. אחרי השיר אמר הרבי שיתנו לילדים "לחיים" פעם נוספת - "פאר פרעגן גוט די פיר קושיות" [=על כך ששאלו יפה את ארבע הקושיות].

ובשנה זו שנת השבעים, היה עוד חידוש: התוועדות קצרה גם ביום שביעי-של-פסח, לפני צאת הקהל ל'תהלוכה'.

שיחות קודש בכל לילה

תשמ"ח. בשנה זו 'הרעיש' הרבי ביתר שאת בנושא 'הקהל' וכזכור שבאותה שנה הרבה הרבי באמירת שיחות קודש, במיוחד לאחר הסתלקות הרבנית בכ"ב שבט. בחג-הפסח של אותה שנה היו שיחות קודש מידי יום ביומו. למעשה, ה'גילויים' התחילו כבר בערב פסח. לאחר תפילת שחרית (שהייתה אז, כזכור, בביתו של הרבי) שאל האם מישהו מהנוכחים הכין סיום מסכת. איש לא ניגש, ואז הרבי פתח בשיחה קצרה על סיום בתורה וסיום הרמב"ם.

לפני תפילת מנחה הגיע הרבי ל-770, ואחרי התפילה היתה שוב שיחת קודש שבה היו ביאורים ב'סדר קרבן פסח'. בלילה, לאחר תפילת ערבית, פתח הרבי בשיחת קודש שבה ביאר את קושיות 'מה נשתנה'. שיחה זו היתה הראשונה בסדרת שיחות בכל לילה ולילה משמונת לילות החג לאחר תפילת ערבית. מעניין כי כמה וכמה פעמים הדגיש הרבי כי הדברים נאמרים בסגנון שיהיה מובן גם לילדים...

אשרינו שזכינו לכל אלה, ואנו תפילה לאבינו שבשמיים העושה נפלאות גדולות כי כשם שזכינו לכל אלה כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים במחיצת רבנו נשיאנו, בגאולה השלמה, בשמחת עולם עוד בחודש ניסן זה.

(באדיבות שבועון 'כפר חב"ד')

ממעייני החסידות

שביעי-של-פסח

מילוי והשלמה

מדוע נקרא יום זה "אחרון של פסח"; לכאורה היה מתאים יותר לקרוא לו "שמיני של פסח" (כמו "שמיני עצרת"), או "יום-טוב שני דשביעי-של-פסח" (כמו בחג השבועות, שהיום-טוב השני אינו נקרא "אחרון של שבועות" אלא "יום טוב שני של שבועות").

ויש לומר:

אחרון-של-פסח אין פירושו רק שהוא היום האחרון של החג, אלא גם - היום שגומר ומשלים את החג.

הימים הראשונים של החג קשורים בגאולת מצרים, שלא היתה גאולה שלימה ואמיתית. היא לא היתה גאולה שלימה - שהרי יהודים רבים לא זכו לצאת ממצרים אלא מתו שם ונקברו בשלושת ימי אפלה. והיא לא היתה גאולה אמיתית ונצחית, שכן לאחרי הגאולה באה שוב גלות אחרת.

לעומת זאת, הימים האחרונים של החג, ובמיוחד אחרון-של-פסח, קשורים לגאולה העתידה, שתהיה גאולה שלימה ואמיתית. שלימה - שכן שום יהודי לא יישאר בגלות; ואמיתית - שכן זו תהיה גאולה נצחית, גאולה שאין לאחריה עוד גלות.

מובן אפוא, כי אחרון-של-פסח משלים ומסיים את חג הפסח: תהליך הגאולה שהחל בגאולת מצרים יגיע לשלימותו ולסיומו בביאת המשיח, בגאולה העתידה.

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

הסרת ערלת הלב

היום הראשון של חג הפסח, שבו היתה יציאת מצרים, הוא בבחינת "יום הולדתו" של עם ישראל. ואחרון-של-פסח, שהוא היום השמיני לאחר "לידה" זו, הוא בדוגמת ברית-מילה ביום השמיני ללידה.

כשם שבעת ברית מילה נעשה "תחילת כניסת נפש זו הקדושה", כך גם בלידת כלל ישראל - "ואבוא בברית אותך... ותהיי לי".

ועניין זה קשור בכך שבאחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח. שכן המשמעות הפנימית של מצוות מילה היא - הסרת "ערלת הלב". "ומלתם את ערלת לבבכם".

ושתי דרגות בזה:

א) הסרת העורלה הגסה, שנעשה על-ידי עבודת האדם בזמן הזה. "ומלתם... אתם בעצמכם".

ב) הסרת הקליפה הדקה, שהיא "דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח ומל ה' אלוקיך את לבבך", ועד לתכלית השלימות שבזה - "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

(ספר-השיחות תשמ"ח ב עמ' 398)

אוצרות דור ודור

"כל הרקיעים נפתחים"

הוא גילה על עצמו

פעם, בעת עריכת "סעודת משיח", ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשולחן, באומרו שהיא לא נטבלה.

לסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שייתנו לו לטעום משהו, אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: זה לא נורא.

שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...

לאחר מכן נהיה היהודי בעל-תשובה גמור, ולאחר מכן נודע, שהילדים שנולדו לו מקודם לא נולדו בטהרה.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110)

'רושם' בלתי-נשכח

סיפר הרבי הרש"ב:

כשהייתי קטן, לקחני אבא - הרבי מהר"ש - בשביעי-של-פסח, והכניסני לסבא, אדמו"ר הצמח צדק, יחד עם אחי, הרז"א. הצמח-צדק ישב על ספה, ראשו מורכן מחמת חלישותו, ואמר לנו: קינדערלעך! היום נפתחים כל הרקיעים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה.

כשסיים לדבר הבזיק ברק ונשמע רעם. אני זוכר את הרושם שהדבר פעל עלי אז, כי חשבתי שזו פתיחת הרקיע (בליובאוויטש בזמן חג הפסח לא רגיל שיהיו ברקים ורעמים). אותו רושם לא אשכח לעולם, ונשאר אצלי בבחינת "חקיקה עצמית".  

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)

מקערה זו יש להתבייש

פעם, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הקודם, הביאו מרק לשולחן בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היה לוקח כמה כפות מרק מקערה זו לתוך הקערה שלו.

אמר הרבי:

את הקערה הזו החזיק הרבי (אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח בעלי-סוד הם; הם שותקים. כשאדם עושה דברים בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב הוא שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן שגם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", ואז יסמיקו הפנים...

צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח.

כשמסתכלים על קערה זו - צריך שתהיה יראת בושת. קערה שהרבי החזיק אותה - הרי זה דבר אחר לגמרי.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 140)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש
י"ט בניסן, ד' דחול-המועד

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל - ח"י] בניסן1. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל2 (ובפרט כשהגיעה לאה"ק3). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'4, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים. למיטב ידיעתנו, הקמח ומוצריו שבהשגחת הרב לנדא שליט"א, אב"ד בני-ברק, ו'העדה החרדית' בירושלים, נקיים בשנים האחרונות מחשש זה לגמרי.

הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.

מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'5.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'6. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה"6 ואין אומרים "ברינה"7. וממשיכים כרגיל. ערבית של שבת, ואומרים 'יעלה ויבוא'.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' - בלחש8.

שמחה: ביום-טוב שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן9.

שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים9* בפרשת תישא "ראה אתה אומר אליי" (לג,יב - לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א - יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אינו מזכיר יום-טוב, וחותם ב'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת10.

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

אומרים 'ולקחת סולת'11.

קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו - גם 'על כן'12 - בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'שמיני'.

יום ראשון
כ' בניסן, ה' דחול-המועד

מוצאי שבת:

הבדלה: לבשמים אין משתמשים ב'צפורן'.

שחרית: בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... ולאזרח הארץ", הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

יום שני
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת.

אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים "שהחיינו" לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה13, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'14.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלית העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע15.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ [בארה"ק הולכים בליל שש"פ] (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה16.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה17 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב - אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה18.

* בלקוטי-שיחות19 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח" (אם-כי לא נתפרש מתי), "בשמחה עצומה". והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'20 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם העיקר הוא אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה. ברוסיה ובפאריז נהגו אנ"ש כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים21.

היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבלקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה, ללמוד את המאמר שלאחריו ד"ה 'והניף' (טז,ד)22.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין"22.

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח "ויהי בשלח... ה' רופאך".

להלן המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'23, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים - עומדים13. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם", כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק24, אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"10.

הזכרת נשמות25: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למיתת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (וא"כ, יש לקרוא להם לחזור לביהכ"נ לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

סעודת משיח26

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'הופ קאזאק'27 של הרה"ק הסבא משפולה.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"28, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת29.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא - [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משיכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שיקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה30.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"31.

למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.

נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדהאמ"צ (אדהאמ"צ), ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו /  הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ - אביו של הרבי).

לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות32.

יום שלישי
כ"ב בניסן - איסרו-חג*

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה33.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון ו'למנצח... יענך'10.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר "הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח34 יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום - לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה - יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"35.

מנהגי ימי הספירה

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו36.

בדבר נישואין בל"ג בעומר - "יש לעשותם ביום ל"ג בעומר ולא בלילה, אור לל"ג בעומר"37.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה38 - בשנים עברו39 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר40 לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר.

מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"41.

אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע.

עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים42.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג43.

תספורת: על-פי האריז"ל44, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים45.

תספורת מצווה לבני שלוש: אלה שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר - יעשוה בל"ג בעומר46 (ואם אפשר - במירון), ואלה שנולדו אחריו - בערב חג השבועות, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות שלוש שנים47.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר48.

את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש49.

נשים: מותר לאשה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן50. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת51.

"שהחיינו": נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ52) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר - מברכים53.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה54 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת העומר).

רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"55.

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר56.

----------

1) שו"ע אדה"ז סי' תפט סכ"ט.

2) שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

3) ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

4) ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדה"ז שם. שו"ת אדה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש..." ומ"מ מסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל בשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה.

5) ספר-המנהגים עמ' 25.

6) סידור אדה"ז.

7) ספר-המנהגים עמ' 26.

8) שם עמ' 28.

9) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 420.

9*) נהוג לברך את העולה לתורה ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". וצריך ביאור מדוע אין נוהגין כן גם בשבת-חול-המועד, שהקריאה בה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל", ומדוע אין מברכין את העולה כמו ביום-טוב?

10) לוח כולל-חב"ד.

11) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח היום יום יט ניסן ובספר-המנהגים עמ' 57 הע' 8 - 'התקשרות' גיליון מה עמ' 26).

12) ספר-המנהגים שם.

13) ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה אינו הוראה לרבים.

14) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.

15) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

16) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190). כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), ענינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

17) ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

18) משא"כ בלילה רגיל - ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

19) ח"ז עמ' 270 ואילך.

20) ח"ב עמ' קכט.

21) 'התקשרות' גיליון תנט עמ' 17.

22) 'אוצר' עמ' רטו. בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה  טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר - 'אוצר' שם עמ' שלג. וע"ע.

23) עמ' ריז.

24) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב ס"ע רפב.

25) המנהגים ומקורם - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך.

26) רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח היום-יום כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

27) ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה ונצחון, נקודות המועדים הללו (המלך במסיבו ח"א עמ' קנז) וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

28) דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו" לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

29) שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת מנחם חי"ט עמ' 354) , וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה  סנ"ג שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש.

30) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.

31) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444 הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 218. ועוד.

32) לקוטי-שיחות שם עמ' 217.

33) שו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.

*) בחו"ל - אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים - שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה.

הדלקת הנרות - רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". אחרי מנחה - סעודת משיח. למחרת - איסרו-חג.

34) וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

35) סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

36) שו"ע אדה"ז סי' תצג ס"א.

37) ע"פ אג"ק כרך ח עמ' שיח. ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה - בין פסח לשבועות עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

38) כצ"ל ע"פ שו"ע אדה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד עמ' 19.

39) אג"ק כרך ח הנ"ל.

40) ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

41) שו"ע אדה"ז שם סו"ס א.

42) הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתרות".

43) 'בין פסח לשבועות' עמ' רפו. וראה בירור בנושא ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19.

44) אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

45) 'בין פסח לשבועות' עמ' רמ.

46) לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 349.

47) אג"ק חי"ד עמ' לט.

48) אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד שם. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס.

49) כן הורה הרבי בקשר לבין המצרים, אג"ק כרך כד עמ' שנה. ומה שהורה לעשות זאת בל"ג בעומר שבו תספורת נדחית (אג"ק כרך ח עמ' רפט), י"ל הכוונה שיתחילו בזה לפחות מהתספורת (כמו שאפשר להקדים לבישת טלית-קטן, ראה קובץ היכל מנחם ח"ב עמ' כט).

50) 'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח המועדים עמ' 188.

51) 'בין פסח לשבועות' שם.

52) ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.

53) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.

54) שו"ע אדה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".

55) אג"ק כרך טו עמ' ק, ובכ"מ.

56) שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). וכ"כ הגר"ע יוסף ב'קול סיני' אייר-סיון תשל"א (בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).

                                                                        

 


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)