חיים ושלמה היו שני חסידים של רבי שמואל מליובאוויטש (המכונה מהר"ש), שהתגוררו באותה עיירה חסידית, נֶעוְול שמה. השניים היו שונים מאוד זה מזה באופיים. חיים היה למדן וחריף, וגם בעת תפילתו לא שקט על מקומו והתהלך אנה ואנה מרוכז במחשבות וטליתו מכסה את עיניו. לעומתו, שלמה היה בעל-מלאכה פשוט ותמים, אשר עצם אמירת מילות התפילה כראוי נחשבה בעבורו הישג.
ויהי היום ושניהם נסעו יחדיו לליובאוויטש, אל הרבי. בבואם המתינו, כל אחד בדרכו, לקראת ה'יחידות' [=המפגש האישי עם הרבי], לאחר שנקבע תורם להיכנס זה אחר זה.
חיים נכנס. ברעד הגיש לרבי את ה'פתק' שהכין, שבו פרש את סדר יומו העמוס ואת רשימת שיעוריו וסדרי הלימוד שלו. הוא ביקש לקבל מהרבי הוראה חדשה בדרכי עבודת ה'. הרבי הביט בו, הרהר קלות ואמר: "דבר נכון יהיה שבעת התפילה תאחז סידור, ותתפלל כשעיניך מביטות בתוך הסידור".
דבריו של הרבי הפתיעו את חיים לא-מעט. הוא ציפה להוראה רבת-ערך ורצינית יותר. כשהבחין כי הרבי מעודד אותו להביע את רחשי ליבו אמר: "רבי, כשאני מתפלל בעיניים עצומות, עטוף בטלית, אני יכול לכוון טוב יותר...".
בתגובה חייך הרבי קלות ואמר: "נו, וכי איזו כוונה היא זו, אמירת 'הללוי-ה' על הקרש?!"...
היחידות הסתיימה, ומילותיו האחרונות והתמוהות של הרבי הדהדו בראשו של חיים ולא נתנו לו מנוח. בכל כוחו ניסה להבין את פשרן, ואף נועץ בטובי ה'משפיעים', אולם איש לא ידע להסביר את כוונת הרבי.
שלמה נכנס אחריו. אף הוא הגיש באימה וביראה את הפתק שכתב, שבו ביקש בריאות, פרנסה ואושר בעבור בני משפחתו. לרגע הפליג הרבי במבטו ואז פנה אל שלמה ואמר: "כדאי שתלמד בכל עת פנאי תנ"ך עם 'עברי-טייטש' [=תרגום ליידיש בשפה קלה]. ודאי יביא לך הדבר תועלת".
לרגע לא הרהר שלמה על הסיבה להוראה שקיבל. ברור היה לו שעליו לקיים זאת, ומיד קבע לעצמו סדר יומי בלימוד תנ"ך.
בימים שאחרי חזרתם לנעוול הרהר חיים שוב ושוב בדברי הרבי וניסה לפענח את משמעותם. הוא החל להעביר במחשבתו את כל הקורות איתו, ופתאום עבר בו רעד.
הוא נזכר כי יום אחד, בשעה שהתהלך כדרכו בעת התפילה אנה ואנה לאורכו של בית-המדרש, הבחין בקורת-עץ ארוכה, שהייתה קבועה לאורכו של בית-המדרש. בעודו עומד בתפילתו במזמור "הללוי-ה, הללו את ה' מן השמים" חלפה מחשבה בראשו, להתחיל את המזמור בתחילת הקורה ולסיימו בהליכה לאורכה עד סופה.
באותו רגע קלט חיים את משמעות דברי הרבי בעניין "הללוי-ה על הקרש...", ואת פשר הוראתו להתפלל מתוך הסידור דווקא...
החורף בא. סופות שלגים השתוללו בחוץ. בני-האדם התהלכו ברחובות לבושים במעילי פרווה עבים. יום אחד חזר שלמה לביתו לאחר יום העבודה, פשט את מעילו הכבד, והניחו מבלי משים על מיטת התינוק העומדת בצד החדר.
הוא ישב לסעוד את ארוחת הערב, ולאחר שאכל מעט קם להביט בתינוק הישן. והנה... שוד ושבר: המעיל כיסה את פניו של התינוק וחסם את דרכי הנשימה שלו. עתה הוא שוכב כחול כולו, בלי רוח-חיים.
שלמה ואשתו היו המומים. האישה התעשתה מיד ורצה להזעיק את הרופא. כרוח סערה רצה בין הבתים, ובהגיעה אל בית הרופא זעקה: "אנא, בוא להציל את בננו!". הרופא הכין את תיק מכשיריו ותרופותיו ויצא לעבר ביתה, בעוד היא מנסה להאיץ את קצב ההליכה שלו.
בבואם אל הבית הופתעו האישה והרופא למצוא את שלמה יושב ומשתעשע עם התינוק, לקול צחוקו המתגלגל של הפעוט. לרגע חשה האם כאילו היא שרויה בחלום. גם הרופא התקשה להבין את המתרחש. רק לאחר שנרגעו מעט החל האב לספר את מה שהתרחש:
"כאשר הייתי אצל הרבי ב'יחידות', בביקורי האחרון, ציווה עליי הרבי ללמוד בכל עת תנ"ך עם 'עברי-טייטש'. מאז מקפיד אני על כך ולומד בכל יום פרק אחד או כמה פרקים.
"הערב, כאשר גיליתי את מה שאירע, ולאחר שאשתי יצאה להזעיק את הרופא, חשתי אומלל וחסר-אונים, ולא ידעתי את נפשי. אולם פתאום נזכרתי במה שלמדתי בתנ"ך לפני כמה ימים, על אלישע הנביא אשר החיה את בן השונמית.
"עלה בדעתי לעשות בדיוק כפי שמתואר בנביא. גהרתי מעל התינוק ונשפתי לתוך פיו, ועם זה זעקתי מקירות לבי לקב"ה כי יחיה את התינוק כשם שהחיה אלישע את בן השונמית. וברוך ה', התינוק חזר לחיים רענן ושמח, כאילו זה עתה קם משינה טובה...".
הרופא היה נרגש: "בלי ללמוד רפואה עשית בדיוק את מה שהיה צריך לעשות במצב הקריטי הזה". בני הזוג קלטו פתאום כמה גדול כוחה של אמונת צדיקים. בזכות אמונתו הפשוטה של שלמה בדברי הרבי וקיום הוראתו, ניצל התינוק.
(לרגל יום הולדת הרבי מהר"ש, בב' באייר תקצ"ד) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
