נושאים נוספים
	התקשרות 925 - כל המדורים ברצף
	כשמאיר אור המשלח – אין להתיירא ולהתפעל
	ביאת המשיח חודרת בפנימיות
	למה התנועעו ציציותיו של הבעש"ט?
	פרשת שמיני
	שביעי-של-פסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 925, ערב שביעי-של-פסח, כ' בניסן ה'תשע"ב (12.04.2012)

  דבר מלכות

כשמאיר אור המשלח – אין להתיירא ולהתפעל

הימים האחרונים של פסח קשורים עם ביאת המשיח, וזו הסיבה לקביעת הפטרה וכן סעודה מיוחדת לעניין זה * מה ההבדל בעבודת האדם בין "חיפזון" ל"התיישבות", בין גאולת מצרים לגאולה העתידה? * בעת ההכנה למצווה, כשעדיין לא מאיר אור, צריכה להיות העבודה בחיפזון, ואילו קיום המצווה עצמה – צריך להיות בהתיישבות * זו גם ההוראה לשלוחים המוסרים דברי חסידות בבתי הכנסת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שאלו¹ את כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, בנוגע ליום-טוב שביעי ואחרון של פסח, שרואים בו שני עניינים הפכיים:

מצד אחד – הרי זה היום-טוב היחידי שאין מברכין בו שהחיינו, ולאידך גיסא – השמחה בשביעי של פסח ואחרון של פסח גדולה יותר מבכל הפסח.

וענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: הימים הראשונים דיום טוב פסח – חוגגים בני-ישראל משום שהקב"ה גאל את בני-ישראל ממצרים, והימים האחרונים של פסח – חוגגים בני-ישראל מצד הגאולה העתידה לבוא, כיון שאחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה².

ובזה יובן גם כן שהבעל שם טוב נהג לאכול באחרון של פסח סעודה שלישית, והיה קוראה בשם "סעודת משיח"³:

אם מצד זה שבהפטרה מדובר על-דבר משיח – אין זה טעם לקבוע סעודה נוספת בשבילו, ובפרט שאמירת ההפטרה היא בבוקר, לפני סעודת יום-טוב. אלא בהכרח לומר, ששני עניינים אלו – הן ההפטרה על-דבר משיח, והן הסעודה המיוחדת – באים מסיבה ועניין אחד.

והיינו, שבפנימיות העניין קשור אחרון של פסח עם משיח, ולכן, הבעל שם טוב, שגילה רזין דאורייתא ורזין דרזין, קבע באחרון של פסח את סעודת משיח⁴.

ומצד זה שאחרון של פסח קשור עם המשיח – לכן רוב מאמרי החסידות שאמרו רבותינו נשיאינו באחרון של פסח מדברים על-דבר משיח⁵.

ב. וזהו מה שענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

בשביעי של פסח ואחרון של פסח ישנה שמחה גדולה, אלא שאין מברכים שהחיינו, כיון שברכת שהחיינו יכולים לברך רק על שמחה הנרגשת בבשר הלב, שיכולה להיות רק כאשר רואים את העניין בעיני בשר. ומכיוון שהשמחה היא על הגאולה העתידה, שלעת-עתה אינה נראית – אי אפשר לברך שהחיינו.

אלא שאף-על-פי-כן הרי זו שמחה גדולה ביותר – מצד גודל מעלת הגאולה לעתיד, שהיא גאולה שלימה ואמיתית.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן עוד הפעם "אני מאמין"].

* * *

ג. [כ"ק אדמו"ר הורה לאלו שהלכו לנאום בשביעי-של-פסח בבתי-כנסיות לומר "לחיים", ונתן לכל אחד ואחד מהם חתיכת מצה בידו הקדושה. ואחר כך אמר:]

בנוגע ליציאת מצרים נאמר בכתוב⁶ שהיתה "בחפזון", וזהו עניין של מעלה. וכפי שמצינו בנוסח ההגדה שברמב"ם⁷: "מתחיל (מיד בהתחלת ההגדה, עוד לפני "הא לחמא עניא") . . ואומר בבהילו יצאנו ממצרים", שעניין זה הוא מצד גודל מעלת החפזון.

ולכאורה: כיון שחפזון הוא מעלה גדולה – מדוע בנוגע לגאולה העתידה כתיב⁸ "לא בחפזון תצאו"?

ומבואר בזה בתניא⁹, שביציאת מצרים היה צורך בעניין החפזון, מה שאין כן לעתיד לבוא:

בזמן יציאת מצרים – כיון שהעולם עדיין לא נזדכך, ו"הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי", היה צורך לברוח מהרע, כדי שלא ידבק ממנו מאומה.

מה שאין כן בגאולה העתידה, "כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ¹⁰ (ועד ש"וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"¹¹, כמדובר לעיל במאמר¹²) כתיב⁸ ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'", ואדרבה, המעלה היא שהגאולה תהיה בהתיישבות, כמו שכתוב¹³ "בשובה ונחת תושעון"¹⁴.

ד. והנה, החילוק בין גאולת מצרים לגאולה דלעתיד בעבודה – הוא החילוק בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים:

עבודת הבינונים – כיון שיש בהם עדיין רע, צריכה עבודתם להיות בחפזון; מה שאין כן עבודת הצדיקים, כיון שאין בהם רע (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן¹⁵, ש"צדיק" פירושו מי "שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית") – עבודתם היא בהתיישבות.

ולאמיתו של דבר, גם בבינונים גופא ישנם ב' אופני העבודה דחפזון והתיישבות (והיינו, שגם אצלם ישנו אופן העבודה דהתיישבות) – קודם קיום המצוה ובשעת קיום המצוה:

בשעת קיום המצוה – ישנו גילוי אור, ובמילא, במקום שבו נמצאים עתה – אין שם רע, ולכן בעת ההיא העבודה היא בהתיישבות (בדוגמת עבודת הצדיקים).

מה שאין כן קודם קיום המצוה, בשעת ההכנה למצוה – כיון שאין עדיין גילוי אור, ובמילא עומד הוא במקום של רע, ולכן צריכה להיות העבודה בחפזון.

וזהו עניין "זריזין מקדימין למצוות"¹⁶, היינו, שההכנה למצוה ("מקדימין למצוות") צריך להיות בחפזון ("זריזין") דווקא, מה שאין כן קיום המצוה עצמו צריך להיות בהתיישבות, כנ"ל.

ועל-פי זה יש לומר תירוץ נוסף בעניין החילוק בין גאולת מצרים לגאולה העתידה – כיון שעניינה של גאולת מצרים הוא הכנה לגאולה העתידה, שהיא העיקר, לכן היתה גאולת מצרים בחפזון, ככל עניין של הכנה שצריך להיות בחפזון (כנ"ל), מה שאין כן הגאולה העתידה, שהיא בדוגמת המצוה עצמה – צריכה להיות בהתיישבות.

ה. ההוראה בעבודה מכללות העניין:

גם מי שקשור עם הרע, כיון שעדיין יש לו יצר הרע, ועליו להישמר מהרע – הנה בשעה שמאיר גילוי אור של מצוה, אזי גם הוא אינו צריך לעבוד עבודתו בחפזון, כיון שמצד הגילוי אור לא יזיק לו דבר ("וועט אים גאָרניט שאַטן").

ובנוגע לעבודה בפועל:

בשעה שהולכים בשליחות לדבר בבית-כנסת, למקום שאין יודעים בו על-דבר תורה, או שאין יודעים על-דבר חלק מסויים בתורה, או שידיעתם על-דבר התורה היא באופן מעוות ("אויף אַ פאַלשן אופן"), שמצב זה הוא גרוע עוד יותר – הנה אף-על-פי שגם השליח מצד עצמו שייך לעניינים שאינם כדבעי, וממילא יש מקום לחשש כו',

וכמו כן ישנו חשש שיבוא לידי ישות, כתוצאה מכך שדיבר היטב – והראיה, שהשומעים ניגשים אליו, טופחים על שכמו ("מען גיט אים אַ פּאַטש אין פּלייצע"), ואומרים לו: הנך "בחור טוב", אמרת "בדיחה טובה" ("ביסט אַ גוטער באָי, האָסט געזאָגט אַ גוטן דזשאָק")...

ולכאורה, מצד זה צריכה להיות העבודה בחפזון, דהיינו שעליו לדעת שמקומו שלו ועבודתו שלו הם באופן אחר ("זיין אָרט און זיין עבודה איז עפּעס אַנדערש").

ואף-על-פי-כן, כיון שהולך הוא בשליחות – יש אצלו גילוי אור המשלח, וממילא בשעת העבודה עליו לעשות זאת בהתיישבות, והיינו שעליו להיות שקוע בעבודתו ("טאַקע ליגן אין דעם"), ואין לו להתפעל משום דבר.

ו. וזהו גם טעם המנהג שנקבע בשנים האחרונות, שבתקופת יום-טוב שולחים בחורים לשמח יהודים באופן של "גדולה לגימה שמקרבת"¹⁷, כדי שעל-ידי זה יקרבום ("שמקרבת") לתורה כמשמעותה האמיתית.

וכאמור, שלוחים אלו אינם צריכים להתיירא משום דבר ומשום חששות שהם, כיון שישנו גילוי האור שמצד השליחות.

* * *

ז. האמור לעיל בנוגע לאחרון של פסח – ישנו בכל השנים; ומעלה מיוחדת בשנה זו – שקביעות אחרון של פסח היא ביום השבת.

ובהקדמה – שיש ג' חלוקות בעניין הזמן: ימי השבוע, ימי החודש וחדשי השנה, שכל אחד מהם הוא היקף שלם: שנה – היא היקף שלם של מהלך החמה; חודש – הוא היקף שלם של מהלך הירח; וכן שבוע הוא היקף שלם בפני-עצמו, שלכן, לאחרי כל שבת מתחילים למנות את הימים מחדש: "היום יום ראשון וכו'", כיון שכבר נסתיימו ענייני השבוע הקודם, שנמשכים רק במשך שבעה ימים¹⁸.

ובכל אחד מג' עניינים הנ"ל, שבוע, חודש ושנה – ישנו זמן מסוים שבו מודגש עניין הגאולה לגבי שאר ההיקף:

בימי השבוע – עניין הגאולה הוא ביום השבת. וכפי שהיה בשעת בריאת העולם, שבששת ימי בראשית היתה ההתהוות מאין ליש ("משמיא מיהב יהבי"¹⁹), דהיינו שבהם נעשה המיצר וההגבלה שבעולמות, וביום השישי, כשנברא האדם, ובפרט ביום השישי לאחר חצות, שאז התחיל לעבוד עבודתו – התחילה עבודת ביטול היש לאין, עד שביום השבת נעשה "ויכולו השמים והארץ גו'"²⁰, שהוא עניין היציאה ממיצר של כל ההשתלשלות.

בחדשי השנה – חודש הגאולה הוא חודש ניסן, כמאמר רז"ל²¹ "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש-חודש של גאולה".

ובימי החודש – עניין הגאולה הוא ביום ט"ו בחודש, שהרי ביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא"²², שהוא עניין עליית המלכות, היפך עניין המיצר.

ומובן, שכאשר מצטרפים כל ג' עניינים אלו יחד – חודש ניסן שהוא חודש הגאולה, יום ט"ו בחודש ניסן [שהרי הגאולה היתה בט"ו בניסן דווקא, ולא ביום ט"ו של שאר החדשים²³], וגם יום השבת – הרי בודאי שביום זה נעשה עניין הגאולה והיציאה מכל המצרים.

ח. והנה, אף שיום ט"ו ניסן הוא היום הראשון של פסח, ועתה עומדים אנו בימים האחרונים של פסח – הרי לאמיתו של דבר, גם הימים האחרונים של הפסח עניינם יציאה מהמיצר, והיינו שבהם מתגלה עניין הגאולה של יום ט"ו, ועוד בתוספת יתירה.

והעניין בזה:

תכלית הכוונה של יציאת מצרים היתה לא רק בשביל להיפטר מן המצריים, אלא היה צורך גם בעניין "יצאו ברכוש גדול"²⁴, "וינצלו את מצרים"²⁵, שהוא עניין עליית הניצוצות לקדושה, שזה היה תנאי עיקרי ביציאת מצרים.

ועניין זה היה בשביעי של פסח דווקא – שהרי אף שכבר קודם יציאת מצרים נטלו ישראל מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'"²⁶, הרי בתחילה לא היו בידם אלא בתורת שאלה, וממילא לא היתה להם בעלות עליהם, אלא כדין שואל שמותר לו להשתמש בחפץ; ורק בשעת קריעת ים סוף, לאחר שראו "את מצרים מת על שפת הים"²⁷ – אזי נתבטלה בדרך ממילא בעלותם של המצרים, ונכנסו הכלים לרשותם של בני-ישראל לגמרי.

ונמצא, שאמיתית וגמר היציאה ממצרים היתה בשביעי של פסח דווקא. וטעם הדבר – מצד זיכוך המטה שהיה בשביעי של פסח דווקא, ולא בימים הראשונים של פסח.

ועניין זה מודגש יותר באחרון של פסח שחל בשבת – כיון שענינו של יום השבת הוא "ויכולו גו'"²⁰, שהוא עניין העלייה מלמטה למעלה, (וכנ"ל) שעניין זה נעשה על-ידי עבודת אדם הראשון.

ולהעיר, שעניין השבת הוא לא רק באופן ש"שבת מקדשא וקיימא"²⁸, אלא צריכה להיות גם כן העבודה ש"לעשות את השבת"²⁹, ודווקא על-ידי הקדמת העבודה באים לעניין "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"³⁰.

ועל דרך זה בנוגע לעניינם של הימים האחרונים דחג הפסח, שהוא גילוי קריעת ים סוף מלמעלה – שבא לאחרי הקדמת העבודה דווקא.

ואף שבכללות מבואר³¹ שזהו החילוק בין ניסן לתשרי, שבניסן היא העבודה ד"דודי לי ואני לו"³² (עבודת הצדיקים, מלמעלה למטה), ובתשרי היא העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"³³ (עבודת הבעלי-תשובה, מלמטה למעלה) – הרי בפרטיות, הנה גם בניסן גופא, בימים האחרונים של פסח ההמשכה היא על-ידי הקדמת העבודה דווקא, שזוהי מעלת עבודת הבעלי-תשובה על הצדיקים, שעבודתם היא בדרך מלמטה למעלה.

וזהו גם כן עניין הגילוי של משיח – שהרי בביאת המשיח יאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי"³⁴, וזהו גם ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"³⁵.

(משיחות אחרון של פסח ה'תשט"ו וה'תשכ"א.

תורת מנחם כרכים יד עמ' 26-30; ל ע' 255-257)

_______________________________

1)    שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 545 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    שיחת אחרון של פסח ה'ש"ת ס"ג (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 72). וראה לקו"ש חל"ז ע' 15 ואילך. וש"נ.

3)    שיחת אחרון של פסח תש"ב ס"ג (סה"ש תש"ב ס"ע 109) – נעתק ב"היום יום" כב ניסן (אחרון של פסח). וראה גם שיחת אחרון של פסח דאשתקד בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 209). וש"נ.

4)    ותוכן ענינה של הסעודה – שדוקא ע"י סעודה גשמית, וסעודת הרשות (שהרי ע"פ דין אין מחוייבים בסעודה שלישית ביו"ט) – יכולים באחרון של פסח להמשיך את ענין המשיח.

ואף שלא הכל שייכים להשיג גילוי זה – ה"ז ע"ד שמצינו בנוגע לכו"כ ענינים הקשורים לכוונות כו', שאלו שמצד סיבות שונות אינם יודעים מה לכוון – יהרהרו, או יאמרו, "יהי רצון כאילו כיוונתי כל הכוונות"*), ומכיון שרצונו של האומר הוא לכוון כדבעי, "נקודת לבבו שלם", אלא שאינו יודע מה יכוון – הרי ע"י אמירת ה"יהי רצון" נפעלים כל הענינים, כאילו כיוון.

ועד"ז בענין סעודת המשיח שקבע הבעש"ט – שאין נוגע בזה כוונות, אם אוחזים במדריגה זו כו', אלא כל הענינים נפעלים מאליהם.

ובפרט מזמן כ"ק מו"ח אדמו"ר ואילך, שבדורו – ובפרט בדור שלאחריו, שבאמת גם דור זה הוא דורו – נתפרסמו תורת החסידות והנהגת החסידות לכל בנ"י, הרי בוודאי שעתה שייך הענין דסעודת משיח לכאו"א, וזהו דבר השוה לכל נפש.

ובענין זה לא נוגע מעמדו ומצבו כפי שידע בנפשי' כו', וגם אין שייך בזה ענין של יוהרא (שיהרהר בלבו מי הוא שיוכל להמשיך גילוי המשיח, ובפרט ע"י סעודה גשמית) – דכיון שהבעש"ט קבע סעודה זו, ועתה נתפרסם הענין, נעשה ענין זה שייך לכאו"א (מהנחה בלתי מוגה).

_________________

*) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' קמד (נעתק ב"היום יום" יא אדר א). וראה גם לקו"ש חל"ט ע' 45. וש"נ]

__________________

5)    ראה גם שיחת אחרון של פסח תשי"ג בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 95).

6)    בא יב, יא. פ' ראה טז, ג.

7)    סוף הל' חמץ ומצה.

8)    ישעי' נב, יב.

9)    פל"א (מ, ב).

10)  זכרי' יג, ב.

11)  ישעי' מ, ה.

12)  ע' 19 ואילך.

13)  שם ל, טו.

14)  ראה אוה"ת בא ע' רצא ואילך. המשך וככה תרל"ז בתחלתו (פרקים א-ג). ובסופו (פקכ"ט ואילך). ועוד.

15)  תניא פ"א (ה, ב).

16)  פסחים ד, א. וש"נ. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סי"ז.

17)  ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.

18)  ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.

19)  תענית כה, א.

20)  בראשית ב, א.

21)  שמו"ר פט"ו, יא.

22)  זח"א קנ, רע"א. ועוד.

23)  חסר מה שנזכר כאן גם הענין דפסח שני (המו"ל).

24)  לך לך טו, יד.

25)  בא יב, לו.

26)  שם, לה.

27)  בשלח יד, ל.

28)  ביצה יז, א.

29)  תשא לא, טז.

30)  שבת יו"ד, ב. וש"נ. וראה לקו"ת שה"ש כד, ב. סה"מ ה'ש"ת 81 ואילך. ועוד.

31)  ראה תו"מ חי"ט ריש ע' 255. וש"נ.

32)  שה"ש ב, טז.

33)  שם ו, ג.

34)  ישעי' יב, א (מהפטרת אחרון של פסח).

35)  ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

ביאת המשיח חודרת בפנימיות

להתכונן ולהכין את הסביבה

כללות העבודה ד"אחרון של פסח" קשורה עם הגאולה העתידה בביאת משיח צדקנו. ונתבאר שעניין זה מודגש ביותר בדורנו זה – דרא דעקבתא דמשיחא.

ועל-פי זה מובן שבדורנו זה ישנה עבודה חדשה ומיוחדת, שהיא בבחינת "קדשי שעה" – היינו, שכל אחד ואחד מישראל צריך להתכונן בעצמו ולהכין את הסביבה כולה לקבלת פני משיח צדקנו.

דהנה, עבודת ההכנה לביאת משיח צדקנו לא היתה שייכת כל-כך לפני עשר שנים (וכיוצא בזה), והראיה – שמשיח צדקנו לא בא במשך תקופה הנ"ל, ואילו בימינו אלו שייך עניין זה ביותר (ולכן, הרי זה "קדשי שעה"), כי משיח צדקנו בא בקרוב ממש, והראיה – שהרי "אחכה לו בכל יום שיבוא", וכפי שאומרים בכל תפילה (כמה פעמים בכל יום) "ותחזינה עינינו בשובך לציון" – ואין עניין יוצא מידי פשוטו!

ובפרט כאשר נמצאים בסיום "אחרון של פסח", ומתכוננים להתפלל תפילת מעריב, ולומר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"!

ואדרבה: ב"אחרון של פסח" מודגש כללות העניין דביאת משיח צדקנו עוד יותר מאשר אמירת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" (שבתפילת מעריב במוצאי יום-טוב) – כי ב"אחרון של פסח" אוכלים "סעודת משיח", היינו, שכללות העניין דביאת משיח צדקנו חודר בפנימיותו, ועד שנעשה דם ובשר כבשרו.

וזוהי השייכות המיוחדת ד"קדשי שעה" אלו (עבודת ההכנה לביאת משיח צדקנו) עם "אחרון של פסח" – כי בדורנו זה גופא מודגשת העבודה ד"קדשי שעה" ב"אחרון של פסח", שאז אוכלים "סעודת משיח".

(מהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1299)

ההבדל בין משה רבינו למשיח צדקנו...

כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר באחת משיחותיו: שביעי-של-פסח קשור עם משה רבינו, ולכן קורין בו "אז ישיר משה"... ואחרון-של-פסח קשור עם משיח, ולכן קורין בו (בהפטרה) "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'".

משה ומשיח שייכים זה לזה, ועד ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון" (משיח)... שהחילוק ביחס לשבטים [שמשה הוא משבט לוי, ומשיח ("חוטר מגזע ישי") הוא משבט יהודה] הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות, "גואל ראשון הוא גואל אחרון". ויש מעלה מיוחדת לכל אחד מהם.

– באחד הביכלאַך ישנו סיפור, שפעם אמר הצמח-צדק דרוש שהיה משמע ממנו שמעלת משה רבינו גדולה ממעלת משיח, חלשה דעתו ונתנמנם, ובא אליו רבינו הזקן (בחלומו) ואמר לו שיש מעלה במשה ויש מעלה במשיח: משה היה "א פראַקטיקער דאָקטאָר" (רופא בעל ניסיון מעשי), ולכן ניתנו על-ידו מצוות מעשיות, ואילו משיח אינו "פראַקטיקער דאָקטאָר", כי אם, שעל-ידו תתגלה פנימיות התורה.

(משיחת אחרון של פסח תשי"א, תורת מנחם כרך ג, עמ' 39)

שמיני שמונה – ו'משיח' שנמשח בשמן

"שמיני" רומז לכינור של ימות המשיח שהוא משמונה נימין... וכאשר קוראים אותה שמונה פעמים, ישנה ב"שמיני" גופא – שלימות של שמונה, על-דרך "ניסי נסים", דילוג על גבי פתח ופסח דילוג. וזה פועל שתהיה שנה שמנה, גם מלשון שמן, שזה קאי על משיח, על שם משיחתו בשמן, כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"...

(משיחת אחרון של פסח תשמ"ח, התוועדויות תשמ"ח חלק ג, עמ' 150)

 ניצוצי רבי

למה התנועעו ציציותיו של הבעש"ט?

סיפור מהנהגות הבעש"ט, שסיפר הרבי בכמה הזדמנויות * סקירה מקיפה בעקבות פרטי הסיפור, שבהם הדגשים שונים בשיחותיו של הרבי * מתי היו הציציות מתנועעות, והאם תמיד היו יכולים להבחין בכך? * משמעות הסיפור ולקחיו, וכיצד שייך הוא לכל יהודי * ומה עלול היה להיות אילו הבחינו כל העת בציציות המתנועעות?...

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

להחיות את המצוות

בשנת תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 95-94) ביקר האדמו"ר מסדיגורה אצל הרבי. במהלך הדברים הזכיר הרבי (בקצרה) את פירושו של הרב המגיד ממעזריטש לפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (אחרי יח, ה): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דכלל הוא בכל המצוות מעשיות דרך משל ציצית, כשהן חוטין, אין בהם חיות, רוצה-לומר הקדושה העליונה, רק עניין המצווה כשהוא עושה הוא מקשר כל המדריגות עד העשיה, המחשבה והדיבור והעובדא מתקשרים זה עם זה, ושורה על הציצית כל הלכות ציצית וכל הפרשיות ציצית שבתורה.. וחי בהם רצונו לומר על-ידי זה נמשך החיות העליונות בהם".

לפי דברים אלו ביאר הרבי את מאמר חז"ל (מנחות מג, ב) "כל שיש לו תפילין... וציצית... ומזוזה... הכול בחיזוק שלא יחטא, שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק'".

וכה אמר:

כיון שהחיות נמשכת מאותו מקור, מאותו יהודי המקיים את המצוה – נמשך הדבר בכל השלושה: "חי" קשור במקור החיות (חיוניות).

וכאן הדגיש הרבי:

ודבר זה (שמבואר על "וחי בהם" – שמחיים את המצוה) אינו מן התימה, שכן מסופר – כמדומה ב'שבחי הבעש"ט' – שכאשר הבעל-שם-טוב לבש ציצית – התנועעו חוטי הציצית, וכך ראו אצלו בפועל איך "חוטים חיים"...

שייך לכל אחד?

ושוב, במאמר חסידות דיבור-המתחיל והיה כי תבוא (שנאמר בשבת פרשת כי תבוא ח"י אלול) תשד"מ, אמר הרבי בין השאר (התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2536):

וכנודע סיפור החסידים, שאצל הבעש"ט נ"ע היו הציציות שבטליתו מתנועעות. דהחידוש שבזה הוא, דהגם שכל ישראל על-ידי שלובשים ציצית מקיימים את המצוה, שעל-ידי-זה ממשיכים בה חיות וכו', הנה אצל הבעש"ט נ"ע היה זה נראה בגלוי בהציצית, שהציצית הגשמיים התנועעו. ויש לומר שזהו עניין ההוספה במצוות.

אמנם בהתוועדות שבת פרשת אמור תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז כרך ג' עמ'' 280) הזכיר הרבי סיפור זה בקצרה ("וכידוע סיפור החסידים שציציותיו של הבעש"ט היו מתנועעות כדבר חי וחיות זו נפעלה בדומם דווקא, שהרי על-פי הלכה צריכות הציצית להיות מדומם (לאחרי גז הצמר), וביחד עם זה נעשה בהן חיות כדבר חי ממש"), והוסיף:

ומכיון שסיפור זה נמסר לחסידים, ועל-ידם לכל העולם כולו – הרי זה לימוד והוראה לכל-אחד-ואחד מישראל שצריך לפעול ולהכניס חיות במצוות.

בעיני בשר ראו רק לפעמים

באחרון של פסח תשמ"ו (התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 154), כשסיפר זאת הרבי שוב (על-פי סיפור החסידים) שאצל הבעש"ט ראו במוחש (בכל הזמנים או בזמנים מסויימים על-כל-פנים) שחוטי הציצית התנועעו מעצמם כמו דבר חי, הוסיף:

כלומר, שאצל הבעל שם טוב התבטא עניין "וחי בהם" (שעל-ידי עשיית המצוה ממשיכים חיות במצוה) בפועל ובגלוי – בגשמיות העולם, בהתאם לכללות הנהגתו של הבעש"ט – "א בעל-שם'סקע הנהגה" שגם במציאות העולם, "עולם" מלשון העלם והסתר, חודר אופן ההנהגה שלמעלה מגדרי העולם.

בין הדברים, במהלך יחידות לאורחים בט' סיון תנש"א (התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 305 הערה 141), נאמר:

להעיר מסיפורי החסידים אודות הבעש"ט (שאצלו היו כל הענינים "אויף אַ בעל-שם'סקן אופן"), שבאמרו פרשת ציצית היו הציציות מתנועעות כדבר חי שמתנענע..

בי"ב ניסן תשמ"א (הנחה בלה"ק סכ"ד – בשיחות קודש תשמ"א כרך ג' עמ' 149) אמר הרבי, שפעם הסתכלו על הבעל שם טוב וראו כי הציצית מתנועעות אצלו כדבר חי.... אמנם לא כתוב שכך היה תמיד כל ימי חייו, דאם היה כן היו מרעישים בכך את העולם... אלא שפעם רצה הוא [הבעש"ט] וראו זאת בעיני בשר, ופעם (מאיזה סיבה שתהיה) לא ראו זאת. אם משום שחשב שלא כדאי לעשות דבר תמוה או מטעם אחר (הרי אי-אפשר לדעת טעמי הבעש"ט מדוע נהג באופן כך או באופן כך!).

ברוחניות יכול כל אחד

באופן שונה מעט מהמובא לעיל, סיפר הרבי את הדברים בהתוועדות שבת פרשת נשא תש"מ סעיף טו (שיחות קודש תש"מ כרך ג' עמ' 265):

ובדוגמה לסיפור עם הבעש"ט שחוט מציציותיו התנועע מעצמו. כך היה הדבר בגשמיות. עד אשר העומדים סביבו, ואפילו מרחוק, ראו כיצד הציצית הגשמית מתנועעת.

כך היה אצל הבעש"ט משום שהוא הכניס חיות כה רבה בציצית, עד אשר הן התנועעו מעצמן.

ומכאן נלמדת הוראה לכל אחד ואחד שאצלו יהיה כן ברוחניות הענינים, ולעתיד-לבוא יתגלה כן גם בגשמיות.

ובשבת פרשת תבוא (ח"י אלול) תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך ג' עמ' 1063) אמר הרבי:

כשיהודי מתנהג בדומה לאופן שבו נהג הבעש"ט, יש בכוחו לפעול מעין ודוגמה לפעולת הבעש"ט בסוג הדומם! עם היות הציצית בסוג הדומם, מחדיר הוא בהם חיות בדומה להתנועעותן של ציציות הבעש"ט.

ובדומה לכך גם בהתוועדות כ"ט אלול תש"מ (שם עמ' 1126):

כאשר יהודי מחדיר אור בציצית כדבעי – נפעל אצלם שיתחילו להתנועע, כשם שנושאם מתנועע,

וגם מי שאינו מסוגל לפעול בעצמו שהזולת (או אפילו הוא עצמו) יראה בעיני בשר כיצד הציצית מתנועעות – עליו לדעת האמת שעל-ידי קיום מצווה בצמר זה – ציצית שנקשרו בטלית קטן או טלית גדול – הרי (לאמיתת הענין) מתחילות הן להתנועע מצד החיות האלוקית כו'.

ברוב המקורות (מלבד ביחידות סדיגורה) הובאו הדברים לפי סיפור החסידים, אמנם בשיחת י"ב ניסן תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ג' עמ' 149) אמר הרבי:

..אך מכיון שמספרים זאת, ונדפס, והגיע עד לדורנו זה, הרי זה סימן שזהו ענין עיקרי...

מקור כתוב לדברים

יש לציין: בכל ההזדמנויות שהובאו ברשימה זו לא נסמן מקור הסיפור, ורק בהתוועדויות תנש"א צוין בהערה "ספר דברי שלום פרשת תבוא".

שם, בספר דברי שלום (קוידנוב) שנדפס בווילנה בשנת תרמ"ב, בפרשת תבוא איתא:

סיפר אדוני-אבי-זקני ז"ל על הבעל שם טוב הקדוש זכותו-יגן-עלינו, שהציצית שלו היה להם נפש וחיות ממש, אשר היו יכולים לנענע את עצמם בלי נענוע הגוף, כי על-ידי קדושת עשיית המצווה המשיך להם נפש וחיות וכו' – ונעתקו הדברים בספר בעל-שם-טוב על התורה פרשת שלח אות ה'.

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ט,כב)

בגמרא (מגילה יח) למדו מכאן שיש לשבץ את ברכת כוהנים בחזרת הש"ץ אחרי 'עבודה' ו'הודאה' ('רצה' ו'מודים'). שכן מהפסוק משמע שאהרן הקריב את קרבנותיו ורק אחר-כך בירך את העם, ולכן יש להקדים 'רצה' לברכת כוהנים; ומאחר ש"עבודה והודאה חדא מילתא היא" ("אף הודאה עבודה של מקום הוא", כדברי רש"י), קבעו ברכת כוהנים אחר 'מודים'.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':

שלושת הקרבנות שבכתוב (חטאת, עולה ושלמים) נרמזים בתפילת שמונה-עשרה. "חטאת" – ברכת 'השיבנו' וברכת 'סלח לנו'. "עולה" – תפילת 'רצה' ('עבודה'). "שלמים" – ברכת 'מודים' (כי התודה היא קרבן שלמים). "וישא אהרן גו' ויברכם" – ברכת כוהנים שבחזרת הש"ץ.

(אור התורה ויקרא, עמ' כו)

ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)

כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות... ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער... מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל (רש"י)

"קרבו כל הקרבנות... ולא ירדה שכינה" – לפעמים אדם עובד את עבודתו בתורה ותפילה כפי יכולתו, אך אינו רואה פרי טוב בעמלו; הוא אינו רואה שום שינוי מאתמול להיום.

"היה מצטער" – אם הוא מצטער באמת על כך ומתפלל לקב"ה שיעזור לו, אזי

"נכנס משה עמו" – התורה בעצמה כביכול מצטרפת לתפילתו ומבקשת רחמים עבורו (משה – רומז לתורה),

"וירדה שכינה לישראל" – הקב"ה שומע ומקבל את תפילתו וממלא את בקשתו.

(משיחת ש"פ שמיני תש"מ)

ויצאו ויברכו את העם (ט,כג)

אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל-ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (רש"י)

תפקידו של משה היה להמשיך ולהשפיע אלוקות לבני-ישראל ('המשכת האור'), שכן "משה קיבל תורה מסיני" ונתן אותה לישראל. תפקידו של אהרן היה להעלות ולתקן את בני-ישראל ('הכשרת הכלי'), וזו הייתה עבודתו – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

העובדה שדווקא אהרון גרם להשראת השכינה מלמדת, שאם ברצונו של אדם לזכות שתשרה השכינה בו ובמעשה ידיו – עליו להיות מתלמידיו של אהרון, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 298)

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)

היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)

נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.

ובכל-זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-בית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א)

ואת אלה תשקצו מן העוף (יא,יג)

בגמרא (חולין סג) אמרו "עוף טהור נאכל במסורת... נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי", ומפרש ש"רבי" היינו "רבו צייד" (צייד חכם).

ויש לפרש: 'מסורת' – היא מלשון מסירה ונתינה. כל אחד חייב להיות מסור ומקושר ל"רבו צייד" – רבי וצדיק שעוסק ב'ציד' נשמות-ישראל והצלתן מעצת היצר.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 226)

ואת השלך (יא,יז)

זה השולה דגים מן הים (רש"י)

חז"ל אמרו (חולין סג) "רבי יוחנן כי הווה חזי שלך, אמר: משפטיך תהום רבה" ("ומשפטיך אף בתהום רבה, שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים, להמית המזומנים למיתה", רש"י).

מכאן הביא אדמו"ר הזקן סימוכין לשיטת הבעל-שם-טוב שיש השגחה פרטית לא רק על המדבר אלא גם על החי, הצומח והדומם (כי אף שהגמרא מדברת על מין החי, אין סברא לחלק בין חי לדומם וצומח).

זהו שרמז רש"י כאן:

"זה השולה דגים" – השלך מוציא את הדגים ואת מין החי בכלל,

"מן הים" – מן ההעלם והסתר, הוא מגלה ומוכיח שגם בהם ישנה השגחה פרטית.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 63)

כל הולך על גחון (יא,מב)

זה נחש. ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו (רש"י)

"נחש" – רומז ליצר-הרע (זח"א לה).

"הולך שח" – בתחילה הוא משפיע על האדם להרכין את ראשו ולהכניסו למילי דעלמא,

"ונופל על מעיו" – ובסופו של דבר הוא מפילו לגמרי בתאוות האכילה ('מעיו') וכיוצא בזה. וכמאמר רז"ל (שבת קה) "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך כו'".

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 122)

* * *

המן נמשל לנחש, כמאמר רז"ל (פתיחתא לאסת"ר) "ונשכו נחש – זה המן", ובתיבת "גחון" מרומזת מפלתו:

גח – עולה י"א (11), רמז להמן ועשרת בניו.

ו – רמז שנתלו כולם זה למטה מזה, כמאמר רז"ל (מגילה טז) "כולהו בחד זקיפא אזדקיפו".

ן – רמז לעץ התלייה, שהיה גבוה חמישים אמה.

(לקוטי לוי יצחק מאמרי רז"ל, עמ' קפה)

  אוצרות דור ודור

שביעי-של-פסח

מועד קבוע להתוועדות

המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.

הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה, ואחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 236)

כל הרקיעים נפתחים!

סיפר הרבי הרש"ב:

כשהייתי קטן, לקחני אבא – הרבי מהר"ש – בשביעי-של-פסח, והכניסני לסבא, אדמו"ר הצמח-צדק, יחד עם אחי, הרז"א. הצמח-צדק ישב על ספה, ראשו מורכן מחמת חלישותו, ואמר לנו: קינדערלעך! היום נפתחים כל הרקיעים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה.

כשסיים לדבר נשמע רעם וברק. אני זוכר את הרושם שפעל עלי אז, כי חשבתי כי זוהי פתיחת הרקיע (בליובאוויטש בזמן חג-הפסח לא רגיל שיהיה רעם וברק). אותו רושם לא אשכח לעולם, ונשאר אצלי בבחינת "חקיקה עצמית".

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 273)

ער מתוך הרחבה...

הרבי הרש"ב היה נוהג בהיותו אברך בחיי אביו (כ"ק אדמו"ר המהר"ש) וגם כמה שנים לאחר מכן, להיות ניעור בשני הלילות – בליל שביעי-של-פסח ובליל אחרון-של-פסח. והיה עושה זאת מתוך הרחבה.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 276)

הטבילה היתה שונה

אצל נשיאי חב"ד, טבילת הטהרה של ערב שביעי-של-פסח היתה שונה מטבילת הטהרה של ערב שבת וערבי חגים אחרים, ואף גם מטבילת הטהרה של ערב ראש-השנה וערב יום-הכיפורים. טבילת הטהרה בערב שביעי-של-פסח קשורה בעניינים המתבצעים בספירות של העולמות העליונים ובמדריגות הנשמה שבכל אחד מישראל.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 85)

האריך בהתבודדותו

הרבי הרש"ב נהג להתבודד שעה ארוכה בכל ערב שבת ומועד. למרות שהדלת לא היתה סגורה, לא הרהיב איש להיכנס לחדרו באותה שעה. בתחבולות שונות עלה בידי לראותו בשעת התבודדותו, כשהוא יושב ועיניו עצומות ופני קודשו להבים, ומזמן לזמן מנגן חרש ומכה באצבע צרידה. בערב שביעי-של-פסח היה מאריך בהתבודדותו.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 87)

להרגיש את הגילויים בפנימיות

אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר מאשר הגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.

בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, מובדל מעם. פרקי התהילים הספורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפלת ערבית, השיברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו, דמעות-הדם שזרמו, המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלוויית ניגונו הידוע של אדמו"ר הזקן בעל שתי התנועות, שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה, וכן ההתגלות בכל המועדים.

אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי.

הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדרגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש, שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.

גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו, הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 87)

מדוע אין מברכים "שהחיינו"?

נשיאי חב"ד נהגו לדבר באחרון-של-פסח אודות אמירת ברכת "שהחיינו", והיו מבארים מדוע אין אומרים שהחיינו בימים האחרונים של חג הפסח.

הטעם שאין אומרים "שהחיינו" בימים האחרונים של פסח הוא – מפני שכל זמן שנמצאים עדיין בגלות, אין לברך "שהחיינו" על דבר הקשור בגאולה העתידה. ונמצא, שהדיבור על כך – שנמצאים עדיין בגלות ולכן לא ניתן לברך "שהחייינו" על הגאולה העתידה – מבטא ומעורר את התשוקה והציפייה לגאולה. לכן נהגו נשיאי חב"ד לדבר אודות ברכת "שהחיינו", כדי לעורר ולהדגיש את התשוקה והציפייה לביאת המשיח.

עניין זה שייך גם ליהודי פשוט. הוא שואל: מדוע אין אומרים "שהחיינו", כמו שאומרים בכל יום-טוב?

ועל זה אומרים לו: אין מברכים "שהחיינו" כדי שאתה תשאל מדוע, ואז יסבירו לך שזהו מפני שנמצאים עדיין בגלות, ולכן אין לברך "שהחיינו" על הגאולה העתידה, ועל-ידי זה תתעורר בתשוקה ובציפייה לגאולה העתידה.

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1309)

יום בפני עצמו

מאמרי החסידות שנאמרו על-ידי נשיאי חב"ד באחרון-של-פסח – רובם ככולם אינם שייכים להמשך המאמרים דתקופה זו. המאמרים דימים הראשונים של חג הפסח, שביעי-של-פסח, והשבת שלאחר חג הפסח – הם בהמשך אחד, מה-שאין-כן המאמרים דאחרון-של-פסח – רובם ככולם הם עניין בפני עצמו, ואינם שייכים ל"המשך".

ויש לבאר זאת – שכן אחרון-של-פסח, היום השמיני של פסח, הוא יום בפני עצמו, שמעל ל"שבעת ימי ההיקף"; הדבר מתבטא אפוא גם בדברי התורה הנאמרים ביום זה.

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1542)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי,
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה את ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת¹.

מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים שהחיינו, לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש².

הכנות לשבת³: אחר הנחת עירוב תבשילין⁴ מותר לעשות צורכי שבת בשביעי של פסח בעוד היום גדול, שעדיין ראוי ליהנות מהם ביום-טוב עצמו, וההטמנה תיעשה בזמן שיהיה אפשר להתבשל היטב מבעוד יום⁵ וצריך שיהיה העירוב קיים עד גמר כל מלאכות שבת. ומשתדלים לסיים את כל המלאכות בעוד היום גדול⁶.

ניתן להכין לשבת תבשילים ממצה שרויה, כגון 'קניידלך' (כמובן, בכלים נפרדים מאלה שבהם מתבשלים תבשילי החג)⁷.

שמחת שביעי של פסח (ואחרון של פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח⁸, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל⁹. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי של פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'¹⁰.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלה העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע¹¹.

* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים¹², ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו¹³  נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל, ויש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות)¹⁴, הרי רואים במוחש שרבים נכשלים בזה, ורק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום 'גרף של רעי', יהיה מותר לטלטלם החוצה או לאשפה¹⁵.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה¹⁶.

ליל קריעת ים סוף: בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה¹⁷ [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה¹⁸.

* בלקוטי-שיחות¹⁹ נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח בשמחה עצומה" (אם-כי לא נתפרש מתי). והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'²⁰ שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה (ברוסיה ובפריז נהגו אנ"ש, כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים²¹).

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשהיא לעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'.

קריאת התורה: בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח: "ויהי בשלח... ה' רופאך".

הנה המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'²², רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים²³. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק²⁴ אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"²⁵.

הזכרת נשמות²⁶: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ויש לקרוא לנמצאים בחוץ לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי-ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות²⁷.

תפילת מנחה: קודם מנחה אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'²⁸.

סעודת משיח²⁹

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"³⁰, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

בשיחות מוגהות נאמר: "בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"³¹. ובשיחה בלתי מוגהת: "כשחל שביעי-של-פסח ביום שישי עש"ק, יש למצוא אופן המתאים לערוך את "סעודת משיח" בערב שבת, ולהמשיך ולהוסיף – באופן של "כפליים לתושייה" – גם ביום השבת עצמו³².

למעשה, מוצע³³ להקדים את תפילת מנחה ולעשות את הסעודה³⁴ בין מנחה לקבלת שבת. אם אין רוצים לעשות 'פורס מפה ומקדש', יש לסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. אחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת.

מי שרוצים להמשיך את הסעודה לתוך השבת, יתחילו אותה לפני קבלת שבת, וכשתגיע השקיעה³⁵ יעשו 'פורס מפה ומקדש'³⁶, דהיינו: מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס ומקדשים (בלי ברכת 'הגפן'³⁷) קידוש של שבת (גם כוס זו נכללת במניין ד' הכוסות), ואז מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (בלי ברכת 'המוציא' שוב). בברכת המזון אומרים 'רצה' ואחר-כך 'יעלה ויבוא'³⁸, ואז מקבלים שבת ומתפללים ערבית, ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת (בשובם הביתה, אם בני הבית אינם יודעים לקדש – יקדשו להם³⁹, ואם יודעים – יקדשו לעצמם).

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת (וראה בהערה)⁴⁰.

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'⁴¹ של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

שבת קודש, פרשת שמיני
כ"ב בניסן, אסרו-חג⁴²

"'אסרו חג' זה, שחל בשבת - אין בו חמץ כלל⁴³, והסעודות דשבת הן באכילת מצה דווקא, שבזה ניכר יותר ההמשך והשייכות לחג הפסח"⁴⁴.

קבלת שבת מתחילים ב'מזמור לדוד'. אומרים כל חרוזי 'לכה דודי' וכו'⁴⁵. אומרים 'כגוונא'.

מוסיפים בסעודה, כיוון שהיום 'אסרו-חג'⁴⁶.

נוהגים להניח את המצה של עירוב תבשילין ללחם-משנה בכל סעודות השבת, ולבצוע עליה בסעודה שלישית⁴⁷, כי דבר שנעשתה בו מצווה אחת, ראוי לעשות בו מצווה אחרת⁴⁸.

גבאי בתי-הכנסת יזכרו לגלול מבעוד-מועד את ספר-התורה לקריאת השבת, פרשת 'שמיני'.

הפטרה: "ויוסף עוד דוד... וילך כל העם איש לביתו" (שמואל-ב ו,א-יט)⁴⁹.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'. בשבת זו עדיין אין אומרים פרקי אבות⁵⁰.

מנהגי ימי הספירה:

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו⁵¹.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – משנה אחרונה⁵² ומעשה רב⁵³ שעושים גם בליל ל"ג בעומר.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה⁵⁴ – בשנים עברו⁵⁵ העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג של שבועות, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר⁵⁶. מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"⁵⁷. אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע. עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף בהשמעת מוזיקה מוקלטת, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים⁵⁸.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג⁵⁹.

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות [בשנה זו – עד ערב שבת שלפניו⁶⁰]. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים⁶¹.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)⁶², ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות⁶³ [בשנה זו – ערב שבת שלפניו⁶⁰], אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים⁶⁴.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר⁶⁵. את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש⁶⁶.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח⁶⁷ יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"⁶⁸.

נשים: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש שאינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת.

שהחיינו: נוהגים שאין מברכים שהחיינו (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל – ח"י] בניסן⁶⁹. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל⁷⁰ (ובפרט כשהגיעה לאה"ק⁷¹). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'⁷², וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים.

__________________

1)    קיצור דיני נש"ק עמ' לו.

2)    שו"ע אדה"ז סי' ת"צ סעי' י"ב. וראה ביאור בזה בשיחת אחש"פ תשמ"ג. וראה להלן הערה 8.

3)    לגבי טבילה לכבוד ש"ק, ראה המשך תרס"ו עמ' שפז (בעימוד הישן), ובהערות במהדורה החדשה שם. לוח דבר בעתו.

4)    אם נאכל או אבד תבשיל העירוב ולא נשאר ממנו כזית בטרם סיים הכנת מאכלי-שבת, וכן מי ששכח לערב, ראה בשו"ע אדה"ז סימן תקכ"ז סעיף כז ואילך.

5)    מן הדין - חצי ולפחות שליש בישולו (ראה שו"ע אדה"ז סי' רנג סי"ג), אך כיוון שאין הכל בקיאין בזה יש לבשלו כל צרכו - הגרז"ש דבורקין ז"ל, שבח המועדים עמ' 149.

6)    שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז ס"ח. לוח כולל חב"ד.

7)    כן מנהגנו בחו"ל - 'התקשרות' גיליון מה עמ' 24. ראה הדעות בזה בארוכה בס' פסח שחל בשבת עמ' קפג ואילך, ובלוח דבר בעתו. ניתן להשתמש בכלים אלו לשנה הבאה אף אם לא עבר י"ב חדש.

8)    ספר המנהגים-חב"ד עמ' 42, ושם: "ראה ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 71 (מדברי הצמח-צדק - שהימים האחרונים דחג הפסח שייכים לגאולה העתידה). לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 545 (שם נוסף ביאור בדברי הצמח-צדק, שאין מברכים שהחיינו מפני שעדיין אין שמחה זו נרגשת בבשר הלב). כרך ד עמ' 1298".

9)    המלך במסיבו ח"א עמ' קנה.

10)  שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 58.

11)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

12)  ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.

13)  נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.

14)  ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.

15)  שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.

16)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).

כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

17)  ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

18)  משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

19)  ח"ז עמ' 270 ואילך.

20)  ח"ב עמ' קכט.

21)  'התקשרות' גיליון תנט, עמ' 17.

22)  עמ' ריז.

23)  ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.

24)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.

25)  שו"ע אדה"ז סימן תצ סעיף יג. לוח כולל-חב"ד.

26)  המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).

27)  לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.

28)  ספר המנהגים עמ' 25. לוח כולל-חב"ד.

29)  רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

30)  דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

31)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444 הערה 77. וראה גם לקוטי שיחות כרך כב עמ' 218.

32)  התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 76. הכוונה בפשטות כפי שהרבי היה משלים התוועדויות של יו"ט בשבת שלאחריו, ובפרט כאן שלא תמיד יכולים רבים להשתתף בזה בזמנו.

33)  תודה להרב אליהו שי' לנדא שעזר לי בנושא זה.

34)  מפני כבוד השבת, יש להתחיל לפני שעה עשירית, לערך 17:00 (בפרט שסעודה זו היא מנהג, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רמט ס"ו-ז). ולכאורה חל כאן האמור בהערת הרבי בסה"ש תש"א עמ' 120 הע' 10, שהתוועדות בזמן זה היא בימינו דבר שאינו מצוי, ולכן אין חשש בזה לפני התפילה, ובאם אין פורסים מפה ומתפללים בזמן הקבוע – יש עוד טעם להקל, ראה פסקי תשובות סי' רלב ס"ג.

35)  היום לערך בשעה 19:10.

36)  אף שיש בזה בעיות, כי ע"פ נגלה יש מחלוקת אם צריך לברך 'המוציא' אחרי הקידוש, וסיים אדה"ז ע"ז (סי' רעא סו"ס יא) שלמעשה ספק ברכות להקל, אבל "בעל נפש... יפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום", וכש"כ ע"פ קבלה שזהו "היפוך הצינורות" (כמ"ש בכף החיים שם ס"ק כו), ורבותינו בעצמם לא נהגו בזה, אך הנהיגו זאת בין החסידים (כמובא בס' המנהגים מנהגי ר"ה עמ' 57), בשל חשיבות ההתוועדות. ומה שמנע זאת הרבי מאז הבלבול שאירע בהתוועדות יום ב' דר"ה תשד"מ (ראה 'רישומה של שנה' דאז, עמ' 51), אינו נוגע למקומות שבהם הדברים נעשים בסדר הנכון.

37)  כיוון שכבר בירכו כדי לשתות חלק מד' כוסות, ראה שוע"ר שם.

38)  ראה בשו"ע אדה"ז סו"ס קפח, במהדורה החדשה הערה קנד וש"נ.

39)  שו"ע אדה"ז סי' רעג ס"ו.

40)  שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354). מאידך ראה בשיחת חש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. ואולי כל זה כשאפשר.

41)  ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, שהן נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

42)  בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לז' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני 'מפטיר' כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.

43)  בספר 'פסח שחל בשבת' עמ' קצז נקבצו הדעות בדבר אכילת חמץ שהיה כלול בשטר המכירה בשבת זו. ומדברי אדה"ז (סי' שי ס"ד) משמע שאין בחמץ זה איסור מוקצה. ומכל מקום, בפועל, כדי שלא לערב חמץ בכלי הפסח, נמנעים מזה לגמרי.

44)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 הע' 1.

45)  ספר המנהגים עמ' 26. בקונטרס 'בירורי מנהגים – שבת' להר"ש שי' פרידמן עמ' 35, דן בשאלה אם לומר "גם בשמחה" או "גם ברינה". ולכאורה כיוון שמדלגים ה' מזמורים ומתחילין 'מזמור לדוד' כיוון ש'קבלת שבת' שייכת ליום שישי (גם אם היא נאמרת בלילה, ראה ס' המנהגים בהערות ריש עמ' 27. וראה בסידור הרב ראסקין עמ' רנ מאגרות הרמ"ז על קביעות זו), למה לא נשנה תיבה אחת מסיבה זו, ונאמר 'בשמחה'.

46)  לוח 'דבר בעתו', ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז.

47)  ראה בשיחה לעיל ע"י ציון 32, ש"ממשיכים" את סעודת משיח גם היום.

48)  שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז סכ"ה.

49)  ספר המנהגים עמ' 33.

50)  ע"פ לוח כולל-חב"ד. כנראה – כדי להשתוות לבני חו"ל המתחילים לומר פרקי אבות בשבת הבאה [לקוטי שיחות חי"ז עמ' 303, 'התקשרות' סוף גיליון מ"ה. וראה גם סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 485, שוה"ג הא' להערה 66; ביאורים לפרקי אבות מהדו"ק עמ' 2; שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, הנחה בלה"ק סכ"ו] וכן מנהג הספרדים. ודלא כמנהג האשכנזים כמ"ש בפשיטות בלוח עץ-חיים, בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' קסב ובלוח 'דבר בעתו', לומר פ"א בשבת זו.

51)  שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

52)  שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.

53)  בליל ל"ג בעומר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178. ודלא כמ"ש באג"ק כרך ח, עמ' שיח.

ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

54)  כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.

55)  אג"ק כרך ח הנ"ל.

56)  ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

57)  שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א. ומשמע מזה ומעוד מקורות שבסעודות מצוה יש מקום להקל בכלי-זמר, כמובא בס' פסקי תשובות סי' תצג הע' 39. וראה שיחת ל"ג בעומר תשמ"ו ס"ט – התוועדויות ח"ג עמ' 337 (מוגה באידיש, לקוטי שיחות כרך לז עמ' 122).

58)  הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".

59)  'בין פסח לשבועות' עמ' רפו, וראה בירור בנושא זה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19 (אך המפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534, מתייחס לכאורה לל"ג בעומר עצמו). אך כיוון שמחפשים 'יומין זכאין', אין עושין זאת בד"כ בימי הספירה.

60)  ראה 'אוצר' עמ' רצ.

61)  אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

62)  שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו וש"נ.

63)  אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר).

64)  לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.

65)  אג"ק חי"ד עמ' לט.

66)  אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה.

67)  וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

68)  סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

69)  שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.

70)  שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

71)  ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

72)  ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש...", ומסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים), ובשם הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר מסר, שהרבי לא הקפיד בזה. ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל כיוון שבשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה, הרי לכאורה כעת גם עלינו להיזהר בזה (וגם אם ברור שהרבי המשיך להקל בזה גם בשנים האחרונות, הרי כבר כתב אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" ('מאה שערים' עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ובפרט בחדש מחו"ל שנכנס לארה"ק, ראה בהנסמן לעיל הערה 16.