מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת צו
י"ב בניסן, שבת הגדול

דרשה: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"¹.

הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, [ומדלגים עד] כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיהו ז,כא-כח; ט,כב-כג)².

אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"³. הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי שבת-קודש - אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש"⁴. קידוש לבנה.

יום ראשון
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד. נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע⁵.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁶.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח"⁷ עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי, ללא ה'יהי-רצון'⁸.

יום שני
י"ד בניסן, ערב פסח

ליל יום שני

סוף זמן קידוש-לבנה לכתחילה: הלילה, בשעה 03:13.

בדיקת חמץ:

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם⁹. כמו-כן יש לרכז במקום המשתמר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר¹⁰.

זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה¹¹ (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד - כזית¹²). עוטפים כל אחד מהם בנייר¹³ (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב).

זמנה: אור לארבעה-עשר - מיד אחרי צאת הכוכבים¹⁴ (באזור המרכז - בשעה 6:27), ותמיד לאחר תפילת ערבית¹⁵.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה¹⁶.

אופנה¹⁷: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה: מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכל בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו¹³ [צריך להיזהר להוציא בעוד מועד מהשקית את הדף ובו הברכה וכו'].

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה (אלא בדבר שהכרחי לבדיקה). ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה¹⁸.

כתב רבנו הזקן בסידורו: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת - אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו"¹⁹.

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. מוכרים גם חמץ גמור²⁰, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח²¹.

שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה²². ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר 'כורך'¹³.

תפילה: משכימים להתפלל²³. החל מהיום ועד סוף חג הפסח, אין אומרים 'מזמור לתודה'²⁴.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונהגו לאכול בסעודת סיום מסכת וכדומה ולהפסיק את הצום.

סוף זמני אכילת ושריפת חמץ: באזור המרכז מותר לאכול חמץ עד השעה 9:35, ויש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 10:38 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחרו את המכירה!).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

הדלקת הנר: ביום שני, קודם השקיעה²⁵. מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו".  אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.

אחר מנחה, קודם השקיעה²⁶, קוראים את 'סדר קרבן פסח'.

יום שלישי
ט"ו בניסן, א' דחג-הפסח

ליל חג הפסח

בני הבית מכינים הכול על השולחן ומסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת.

טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות²⁷.

ערבית של יום-טוב. אחר שמונה-עשרה - הלל שלם בברכה תחילה וסוף. כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר(ו) נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו..."²⁸.

לאחר ההלל - קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.

עריכת-הסדר

מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו²⁹.

אין לובשים קיטל לסדר, וכן אין מקפידין לאיזה רוח (מזרח, מערב וכו') יהיה מקום מושבו³⁰.

סידור הקערה:

[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, פורטו ב'התקשרות' גיליונות תקד-תקה].

* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד³¹.

* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', אומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש³².

* צריך להניח קערה או מגש תחת המצות. ונהגו להפסיק במפה בין המצות³⁰.

* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.

* המינים מונחים על המפה, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'³³.

* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן³⁴.

* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא³⁵.

* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת³⁶.

* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ופעם אחת לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתה, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי)³⁷.

* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות³⁸.

* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא לאכילת מצה³⁹.

* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית⁴⁰. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסיבה⁴¹.

* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו (יש אומרים שאם מדובר בכלי חד-פעמי, או בסוג כלי שאינו בשימוש בפסח, די בזה)⁴².

* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי, כוס גדולה של כסף, לימין הקערה⁴³.

'קדש':

אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.

* מנהגנו בקידוש ובכל כוס-של-ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך⁴⁴.

* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו⁴⁵.

* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב³⁰. וגם השומעים עומדים.

* כוסו של הרבי גדולה ביותר. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח מהשולחן, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס [בהגדה איתא שמוגבהת למעלה משלושה טפחים מעל-גבי השולחן⁴⁶]. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר בסעיף זה⁴⁷.

* כשמתחיל - ייתן עיניו בנרות⁴⁸ (גם כשלא חל בשבת), ובשעת ברכת הגפן והקידוש - בכוס⁴⁹.

* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה⁵⁰.

* כל אחת מארבע הכוסות של ליל הסדר - שותים אותה כולה ובבת-אחת⁵¹.

* אין מנגנים 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה⁵².

'ורחץ':

הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'⁵³.

'כרפס':

שיעורו: פחות מ-15 גרם⁵⁴. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה)⁵⁵.

הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח⁵⁶.

'יחץ':

פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו בין שתי המצות⁵⁷.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה³⁰.

מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם⁵⁸. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב"⁶.

'מגיד':

"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות"³⁰.

הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ⁵⁹.

"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם"⁶⁰.

הניקוד: "הא (הה' בצירי) לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה')⁵¹.

אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה⁶¹.

"לשנה הבאה בארעא דישראל" - מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" - מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד)³⁰.

* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קימעה), אך המצות נשארות מגולות⁶².

* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.

'מה נשתנה':

אם אין לו בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אישה, הוא שואל את עצמו⁶³.

שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו - אידיש [התרגום המלא לאידיש - בס' שבח המועדים, מהדורת תשנ"ג עמ' 207]), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.

לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס³⁰.

והיא שעמדה - בישיבה⁶⁴.

הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפסקה בקול רם⁶⁴.

שפיכת יין מהכוס:

נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בעשרת המכות דהיינו פעם אחת בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב"⁶⁵.

אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה⁶⁵.

בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן, אלא כשהכלי התחתון על הארץ⁶⁶. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן את הכלי עם היין השפוך.

מילוי הכוס מחדש:

הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב - ג' פעמים⁶⁷.

'דיינו':

אין מפסיקים באמצע אמירת הארבעה עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו',  לפני תחילתם או לאחרי סיומם⁶⁷.

"רבן גמליאל":

*במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה⁶⁷.

* 'מצה זו' - מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני³⁰.

* 'מרור זה' - מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך - עד "על שום" השני³⁰.

* לפני 'לפיכך' מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו"³⁰.

* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות⁶⁸.

* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'³¹.

* נטילת ידיים. מנהגנו (בנטילת ידים תמיד)⁶⁹: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי מלא מים ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. אחרי הברכה ולפני הניגוב משפשפים יפה את הידיים זו בזו. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה.

'מוציא' 'מצה':

* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו⁷⁰.

* "וייקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'"⁶⁵.

"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ... [על אכילת מצה]. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו - 'על אכילת מצה'"⁶⁵.

* הרבי מברך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן - בהיותן מכוסות - לפרוסות קטנות כדי צורכו. מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו. אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שאינו בולע ה'זיתים' בשלמותם⁷¹.

* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כמחצית מצת-יד. יש מקום לומר⁷², שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (בלי דחיסה) אינם יותר מ-11 גרם (כרבע מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.

* חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה בבחינת הפסק, ואין מקום לעכב את אכילתם עד גמר אכילת בעה"ב. והמחמירים בזה, הנה לאחר ברכת המוציא ומצה, לוקח בעל הבית את ה'כזיתים' לעצמו, ומוסר לזוגתו או לאחד המבוגרים להכין ולחלק לכל השאר כדי שלא יהיה לו הפסק, וכל אחד מברך ואוכל כשמקבל (אפשרות נוספת: להכין מראש 'כזית' לכל אחד בשקית נפרדת, ורק לצרף לה מבציעת בעל-הבית).

* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות⁷³, ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'.

'מרור':

* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה³⁰. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.

* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור⁷⁴.

* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו⁷⁵.

* לפי ספר 'שיעורי תורה' - שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר בין השיניים.

הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל⁷⁵.

'כורך':

לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור (בסך הכל) משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת - אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא - על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה - ולא ניער⁷⁶). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים אותם  ביחד ובהסיבה³⁰.

'שולחן-עורך':

* אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה³⁰.

* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה³⁰. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה⁷⁷.

* למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים - בכל שבעת ימי הפסח³⁰.

* אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות⁷⁸.

* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה, ואח"כ (כבכל השנה) קינחה מבפנים ומבחוץ במפית-נייר⁷⁹.

'צפון':

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר כך⁵¹.

בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו³⁰. יש לאכול את כולו במקום אחד⁸⁰. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות⁸¹ (11:42 באזור המרכז).

'ברך':

* הרבי מזג 'כוס של אליהו' תמיד קודם ברכת-המזון, ואחריו מזג לו כוס שלישי⁸².

* הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה ללא פגם⁸³.

* מקריא ההגדה הוא המזמן⁸⁴.

* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'⁸⁴.

"שפוך חמתך": אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעי, לוקחים נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת³⁰.

שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים⁸⁵.

'הלל' - 'נרצה': כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו". אין מדקדקים לומר 'הלל' קודם חצות³⁰.

גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו', כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל⁸⁶.

"הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור⁵¹.

"לשנה הבאה": שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'.

* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" - מעשרת הניגונים של רבנו הזקן³⁰.

* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח)³⁰.

* אין אומרים "חסל סידור פסח"³⁰.

* משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל, לאחר הסדר, היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן - בלא 'לחיים') בבית-הכנסת.

סדר כללי - לעולים ולציבור הרחב

* ממכתב הרבי⁸⁷: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".

קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות על מיטתו בלילה זה רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'⁸⁸.

תפילת שחרית:

אם לא הספיקו להכין את שני ספרי-התורה לקריאת היום מערב יום-טוב, יש לגוללם לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'.

הלל שלם, עונים  'הודו' בקול כנ"ל בלילה.

לאחר ההלל - קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), רבש"ע, בריך שמיה וכו'.

בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא "משכו וקחו", מניחים את הספר השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו) ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. ובשני למפטיר בפרשת פינחס "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

קודם מוסף מכריז השמש "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' - חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך - חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק - עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית - אם אינו מתפלל במניין אחר - יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל').

בחזרת הש"ץ - תפילת טל.

לאחר אמירת תהילים, לפני הקידוש, אומרים שש זכירות.

בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.

אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה".

שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא, וחייבים (הגברים) לשתות רביעית יין בכל יום ביום-טוב ובחול-המועד (אם כי יוצאים ידי-חובה זו גם ביין הקידוש); ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין".

יום רביעי, ט"ז בניסן
א' דחול-המועד פסח

מוצאי יום-טוב⁸⁹:

ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו:

א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.

שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:

א. אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" - יחזור לראש התפילה.

ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" - לא יחזור (אלא אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").

ג. אמר 'ותן טל ומטר' - יחזור לראש התפילה.

ד. שכח 'יעלה ויבוא' - יחזור לראש התפילה.

קדיש תתקבל.

ספירת העומר

* מברכים וסופרים בעמידה, אחר צאת הכוכבים. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום.

למנהגנו גם הנשים סופרות (ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תפט ס"ב, למרות משמעות הזוהר ח"ג ברע"מ צז,א, כפי שהבין בשו"ת רב פעלים חלק 'סוד ישרים' סי' יב, ובשו"ע הזוהר תפט ס"ק טז - לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה קפג,א שלא התמעטו אלא מחיוב), ובברכה.

* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת העומר (ראה 'התקשרות' גיליון רמה עמ' 15) - "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט - בעת אמירת הנ"ל - בהנדפס לאותו יום" (ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

* סדר הכוונות: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

* השומע ספירת העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, טוב שיכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל.

* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום - יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום - סופר בברכה.

* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה. רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.

* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה.

* "לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו - המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון - כחלק מקיום המצווה, על-דרך הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות".

* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, יכול לברך על ספירתו.

* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה - אחשביה'.

* רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו'), מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו').

* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה - נוסף על השיעורים הקבועים - דף ליום.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום.

הבדלה:

מתחילים "הנה א-ל ישועתי".

אין מברכים על הבשמים ולא על האש.

בעניין שמחה ביין - ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.

לימוד תורה:

"ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז - מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא גם במובן כמות הזמן - עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עז".

חינוך:

בהוראת כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך - גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד.

יש להכין את ספרי-התורה לקריאת-התורה מחר עוד הערב, ולפחות לפני תפילת שחרית.

* הערב בחצות - התחלת זמן שעון הקיץ בארה"ק.

שחרית: אין מניחים תפילין. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח). יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו - כג,מד. מיקום ההפסקות - כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה רביעי בפ' פינחס 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.

טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן.

* תקופת ניסן: היום בשעה 11:39 (ע"פ שו"ע אדה"ז  - סי' רו,יד וסי' תנה,טו-טז - יש להיזהר משתיית מים בשעת [=חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי] התקופה, ולא להשאיר מים ללא כיסוי אלא אם מניחים ברזל כלשהו בתוכם בשעה זו. ואכ"מ.

יום חמישי, י"ז בניסן
ב' דחול-המועד

בשחרית מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בא "קדש לי... ממצרים" (שמות יג,א-טז). הגבהה וגלילה. ובספר השני - לרביעי, "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.

יום שישי, ח"י בניסן
ג' דחול-המועד

בשחרית מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים "אם כסף... בחלב אמו" (שמות כב,כד - כג,יט). הגבהה וגלילה. ובספר השני - לרביעי "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.

לכאורה אין אומרים היום 'שנים מקרא ואחד תרגום', וראה בהערה⁹⁰.

בהדלקת נש"ק מברכת "להדליק נר של שבת קודש" בלבד.

----------

*) חלק מה'לוח' עד ליל הסדר בעצמו נדפס השנה בגיליון שעבר, כדי לאפשר ציון מראי-מקומות והערות הן בו והן במנהגי ליל-הסדר שבגיליון זה.  מסיבות טכניות צויינו ההערות רק עד סיום יו"ט ראשון של פסח.

1) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ב.

2) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

3) הגש"פ של הרבי.

4) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג.

5) לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 23 הע' 39, וראה אג"ק הצמח-צדק עמ' שסג-ד.

6) קטע זה ע"פ  ההוראות שבלקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276 ועמ' 296. אג"ק ח"ד עמ' קמב. התוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 286 (מוגה) ועמ' 292. שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 382.

7) לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 19 (ע"פ שיחת י"ג ניסן תשמ"ה, ודלא כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תכט  סעיף טו להתחיל ביום זה "בהעלותך", ראה בס' המנהגים עמ' 36 בהערה וב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-אייר עמ' ז).

8) לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 21 הערה 21.

9) שו"ע אדה"ז סי' תלג סעיף לח.

10) שם סי' תלד ס"א-ג.

11) שם סי' תלב סי"א, סידור אדה"ז, ס' המנהגים.

12) כי רק בכזית מקיימים ביעור חמץ לדברי הכל, כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תמו ס"ג. בשע"ת תלב ס"ק ז ועוד, צויינו בנטעי-גבריאל פ"מ ס"ז, כתבו [וכך העתקנו בעבר] שכל פירור לא יהיה בו כזית. אבל כיוון שמבואר בשו"ע רבינו (סי' תמב סכ"ח ובקו"א ס"ק יח בהגהה הב' בסופו) שגם בפחות מכזית עובר בבל יראה עכ"פ מדרבנן, ואם אוכלים אותו עוברים על איסור דאורייתא (חצי שיעור), לכן לא הביא אדה"ז בשו"ע ובסידור והרבי בהגש"פ ובמנהגים את ההקפדה להניח פחות מכזית, כי גם אז, אם יאבד - יצטרך לבדוק שוב (תודה להרה"ג הרה"ח ר' אברהם שי' אלאשווילי, מעורכי המהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז).

נכון לרשום היכן הניח כל פירור, שמא ישכח - נטעי  גבריאל פ"ח ס"ח.

13) ס' המנהגים.

14) שו"ע אדה"ז סי' תלא ס"ה.

15) ספר-המנהגים. וראה המובא ב'אוצר מנהגי חב"ד - חודש ניסן' עמ' פג (כנראה הכוונה: שהרגיל להתפלל ערבית ביחיד - יתחיל לבדוק בין מנחה למעריב ויתפלל לאחר הבדיקה, אך אם כבר הגיע זמן מעריב וטרם החל לבדוק - יתפלל תחילה. ועצ"ע).

16) שו"ע אדה"ז סי' תלג סי"ב-יג ואילך.

17) "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (בבדיקה וחיפוש בפועל ממש - אג"ק ח"ב עמ' שדמ. וראה המובא ב'אוצר' עמ' פג).

18) שם סי' תלב ס"ו-ז.

19) אג"ק חט"ו עמ' קנז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פג.

20) 'אוצר' עמ' פ - מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.

21) לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 364, 'שערי הלכה ומנהג' שם סי' קצד, וש"נ.

22) שו"ע אדה"ז סי' תעא ס"ד.

23) לוח כולל-חב"ד.

24) סידור אדה"ז. וראה צמח-צדק, חידושים רח,ב (שמצדיק את האומרים זאת בערב פסח) וביאור דבריו בלקוטי-שיחות חי"ז עמ' 426.

25) קיצור דיני נש"ק עמ' לו, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג, וכן הורה הגרז"ש דבורקין ז"ל, וכ"מ בלקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 297 הע' 69.

26) "בזמן שהקרבת קרבן-פסח כשרה" הגש"פ של הרבי.

27) שו"ע אדה"ז סי' תעב ס"ו.

28) טור סי' תכב. הגש"פ של הרבי.

29) שו"ע אדה"ז ר"ס תעב.

30) ספר-המנהגים.

31) הגש"פ היכל מנחם.

32) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קכה.

33) ויש הזוכרים שהרבי השתמש במפית, ותחת החרוסת היו שתי מפיות (הגש"פ היכל מנחם).

34) 'אוצר' עמ' קלו.

35) שם עמ' קלא, וראה בהגדה הנ"ל.

36) שם עמ' קלה.

37) שם עמ' קלג-ד.

38) שם עמ' קכג.

39) שם עמ' קמח.

40) ראה שו"ע אדה"ז סי' תעב סכ"ה, נטעי-גבריאל פסח ח"ב עג,י-יב.

41) אך ראה בנטעי-גבריאל עח,כד שהביא מבן-איש-חי ועוד, שיש לחנכם בזה.

42) ראה בהגדה הנ"ל עמ' סח.

43) 'אוצר' עמ' קלח.

44) שם עמ' קמב, וש"נ.

45)  שם עמ' קמ-קמא.

46) אלא ש(עכ"פ בקידוש בהתוועדויות ש"ק) הרבי עצמו לא הגביה כל-כך.

47) שם עמ' קסז.

48) וטוב שיהיו אלו (עכ"פ אחד מה)נרות שברכו עליהם, ובפרט ביו"ט שמברכים גם 'שהחיינו' (לקו"ש דלהלן).

49) הגש"פ של הרבי, משו"ע אדה"ז סי' רעא,יח-יט. ביו"ט - לקוטי-שיחות כב עמ' 283 ע"פ שוע"ר שם ס"ד.

50) 'אוצר' עמ' קמה, וש"נ.

51) הגש"פ של הרבי.

52) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קמד.

53) הגש"פ היכל מנחם עמ' מב.

54) ע"פ 'שיעור מקוה' ר"ע קפב.

55) 'אוצר' עמ' קמט.

56) שם עמ' קמח.

57) סידור אדה"ז וס' המנהגים.

58) 'אוצר' עמ' קנא.

59) שם עמ' קנז.

60) שם עמ' קנד (נוסח שונה בתורת מנחם חט"ז עמ' 196).

61) שם.

62) שם עמ' קנט.

63) שו"ע אדה"ז תעג,מ. התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1525.

64) 'אוצר' עמ' קסז.

65) סידור אדה"ז.

66) 'אוצר' עמ' קע.

67) שם עמ' קעא.

68) שו"ע אדה"ז סי' תעג סמ"ז-מח.

69) ע"פ: סדר נט"י לסעודה ס"א-ו. 'התקשרות' גיליון שט עמ' 18. ס' המנהגים עמ' 21. תורת מנחם ח"י עמ' 197.

70) ראה אג"ק חי"ד עמ' כט,שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמג.

71) 'אוצר' עמ' קעו.

72) ראה יגדיל תורה נ.י. חוברת סה סי' סד. ובכ"מ.

73) שיעור מקוה עמ' קפב.

74) שו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"א.

75) 'אוצר' עמ' קלה-ו.

76) ראה שם עמ' קעט.

77) שם עמ' קפג.

78) שם עמ' קפד.

79) שם עמ' קפח.

80) שו"ע אדה"ז סי' תעח ס"ב.

81) שם סי' תעז,ד.ו. וס' המנהגים (קודם חצות - בסדר א' בלבד).

82) 'אוצר' עמ' קצב.

83) שם עמ' קצד.

84) שם עמ' קפט.

85) שם עמ' קצה.

86) ס' המנהגים, ושם עמ' קצח.

87) אג"ק חי"א עמ' סד.

88) שו"ע אדה"ז סי' תפא ס"א. ובסדר השני - כבכל יו"ט (ס' המנהגים).

89) לבני חו"ל: אין אוכלים מהמינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך של ליל סדר שני. יום שני של פסח. הנחלב והנולד ביום הראשון - מותר ביום השני. ערבית דיום-טוב. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת העומר וכו'. סדר-פסח שני. בקידוש: יין, קידוש, שהחיינו. הגדה כדאתמול (אלא שאין מקפידין לאכול האפיקומן קודם חצות). ק"ש שעל המטה כמו בכל יום-טוב. שחרית כדאתמול. מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין לה' עולים בפרשת אמור 'שור או כשב', ובשני מפטיר כדאתמול 'והקרבתם'. הפטרה: וישלח המלך ... (מלכים ב כג,א-כה). מוסף דיום טוב.

90) בשיחת ליל הושענא-רבה תשמ"ה סט"ו (התוועדויות ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה) הובא כדבר הפשוט שעל-פי המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שאף שבשבת ראש-חודש מפטירין 'השמים כסאי' הרי ביחיד יש לומר גם את ההפטרה של פרשת השבוע, "ועל-דרך-זה בנוגע לשבת חול-המועד, שבציבור מפטירין בהפטרה המיוחדת לשבת חול-המועד, אבל ביחיד יש לומר גם את ההפטרה הקשורה עם פרשת השבוע" [השבוע - הפטרת פ' שמיני]. זאת למרות שאין אומרים היום 'שנים מקרא' (ראה שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ט-י וכה"ח שם. וכנראה, לפ"ז ההפטרה היא עניין בפ"ע. וע"ע).

ובשיחת יום ב' דחג השבועות תשמ"ו ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' ח"ג עמ' 494. בלתי מוגה) איתא, לגבי חג-השבועות שחל בימי שישי ושבת-קודש: "אלו הנוהגים להעביר את הסדרה גם בשבת שחל ביום-טוב – לומדים בחג-השבועות עצמו את פרשת 'נשא' כולה, שנים מקרא ואחד תרגום".

בהנחה הנ"ל לא צויין מקור למנהג זה. בשו"ע אדה"ז שם מדובר רק על כך ש"א"צ לקרוא פרשת יום-טוב לעצמו בערב יום-טוב", אבל את פרשת שבת שחל בה יום-טוב [והפעם – חול-המועד], שאין קוראין אותה השבת כלל בציבור, לכאורה לא נזקק לשלול.

ובקשתנו מכל מי שיודע מקור, או כל מידע נוסף השייך למנהג זה, שיודיענו לזכות את הרבים.