כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות ברוכים. הוא קלט היטב כל מה שקרא ולמד, והפליא את מוריו בשנינותו ובחריפותו. כמידת כישרונותיו כך חשקו בלימוד התורה. התמדתו ושקידתו היו שם-דבר.
הוריו, יהודים יראים ושלמים, רוו ממנו אושר ונחת. האב עסק במסחר במשקאות, ולקוחות רבים, גם לא-יהודים, מכל הסביבה, היו באים אליו לקנות סחורה. בבית הייתה תנועה ערה של סוחרים נכנסים ויוצאים, אולם הנער, משה שמו, היה שקוע אך ורק בלימוד התורה, ושום דבר לא הסיח את דעתו.
הנער המוכשר והשקדן תפס את עיניהם של פורקי-עול, ששמו להם מטרה לצוד נפשות תמימות ולהורידן מדרך התורה. הללו חיפשו דרך להתיידד איתו, ובמהרה מצאו אותה.
בבקרים, כאשר היה משה יוצא מביתו לבית רבו, החלו להתלוות אליו ולדבר איתו בדברי תורה. ציידי הנפשות האלה היו נראים יהודים יראים ושלמים, ואף למדו בעבר בישיבות, והציגו לנער קושיות חזקות. הנער ניסה להשיב להם ולהוכיח את חריפותו ובקיאותו. כך נקשר קשר ביניהם.
אט-אט החלו לדבר איתו גם בענייני עולם ובדברי חולין. משה נהנה מחברתם ושתה בצמא את הסיפורים שסיפרו לו על העולם הגדול, המלא חכמות מופלאות.
יום אחד הזמינו אותו להתארח במעונם. הם הגישו לפניו מאכלים טעימים, והנער לא ידע כי אלה מאכלי טרֵפה. משה הוסיף לבוא אליהם וליהנות ממאכליהם, והמאכלים הלא-כשרים עשו גם הם את שלהם, וגרמו אצלו ירידה גדולה ביראת-שמים.
עם הזמן הידרדר משה עד כדי פריקת-עול מוחלטת. הוריו, שלא הבינו מה קרה לו, התהלכו שבורים ורצוצים. הם ניסו לדבר על ליבו, להזכיר לו את הימים היפים שבהם ישב והגה בתורה, אך לשווא.
כעבור זמן החליט משה לצאת אל העולם הגדול. הוא החל לחפש את מזלו בערי פולין. יום אחד הציעו לו לעסוק במסחר בפרוות. משה החל לסחור בפרוות ובתוך זמן קצר ראה הצלחה.
העסק גדל ומשה צירף אליו שותף. הכנסותיהם גדלו והלכו, והשניים התעשרו עושר רב. בשלב הזה ניסו לטפס אל צמרת שוק הפרוות. הם ניהלו קרב קשה מול מתחריהם, שייבאו פרוות איכותיות ויקרות ביותר.
השניים החליטו לשכור מרגלים, שיבררו את מקור הפרוות של מתחריהם. במהרה נתקבלה התשובה: הפרוות הטובות מיובאות מספרד.
משה החליט לצאת לספרד, כדי לאתר את מקור הפרוות. זה היה חורף קר וסוער. הדרכים היו קשות, וסופות שלגים הִקשו מאוד את הנסיעה, אולם משה היה נחוש להגיע אל מקור הפרוות היקרות.
הוא עבר מעיר לעיר וחקר למוצא הפרוות, עד שסוף-סוף נודע לו כי למעשה הפרוות אינן מספרד, אלא הן באות ממפעל בעיר טולוז שבצרפת. אולם הבהירו לו כי רק קבוצת סוחרים מצומצמת רשאית לקנות את הסחורה ישירות מהמפעל.
משה פנה מיד אל עמדת העגלונים וביקש מאחד מהם להסיעו לטולוז במהירות האפשרית. בתחילה סירב האיש לצאת לדרך במזג-האוויר הסוער, אולם משה תחב לידו סכום נכבד, והבטיח לו כי כאשר יביא אותו בשלום לטולוז יקבל תוספת נכבדה לשכר הנסיעה. התפתה העגלון והעגלה יצאה לדרך.
סופת השלגים השתוללה בעוז, והעגלה התקדמה בקושי רב. בשלב מסויים נואש העגלון, וגם חשש לגורל סוסיו. הוא הסביר למשה כי אי-אפשר להמשיך בנסיעה בתנאים האלה, והציע לפנות אל הכפר הסמוך, ששם שוכן ביתו, ולהמתין עד שמזג-האוויר ישתפר.
באי-רצון הסכים משה להצעת העגלון. הבית היה עלוב למדיי, והעוני נראה בכל פינה. אפילו ארוחה נאותה לא יכלו בעלי הבית להגיש לו. משה הוציא סכום נאה מכיסו וביקש מהעגלון לצאת ולקנות מצרכי מזון כדי שבעלת הבית תוכל לבשל ארוחה להשביע את רעבונם.
לא בקלות הצליח העגלון למצוא את המצרכים הדרושים. החנויות היו סגורות, בשל הסערה. שעה ארוכה כיתת את רגליו עד שמצא חנות פתוחה, ובה קנה את כל הדרוש.
בינתיים ירד היום. משה, שהמתין בבית העגלון, ראה פתאום את אשתו פורשת מפה לבנה על השולחן, ותוחבת שני נרות בפמוטות מוכספים. היא הדליקה את הנרות ובירכה ברגש: "ברוך אתה... להדליק נר של שבת-קודש".
משה הביט בה כמהופנט. "מדוע את מדליקה את הנרות הללו?", שאל. האישה השיבה בפשטות: "האינך יודע כי שבת היום? מקפידה אני תמיד להדליק נרות שבת".
משה נדהם. "האוּמנם יהודים אתם?!", שאל.
"בוודאי. חיים אנו בין הגויים ואיננו מקיימים את כל המצוות", הסבירה האישה, "אבל על הדלקת נרות שבת איני מוותרת לעולם!".
האישה לא הבינה מדוע חיוורון כיסה פתאום את פניו של משה. במוחו התרוצצו הזיכרונות מבית הוריו. הוא נזכר באימו המדליקה נרות בפמוטות הכסף, ומבקשת לזכות לראות מילדיה נחת יהודית אמיתית...
דמעות חמות זלגו על לחייו. כאשר חזר העגלון הודיע לו משה בהחלטיות כי ויתר על נסיעתו לטולוז, וכי הוא מבקש לחזור לפולין. לא עברו הימים והוא בא אל רבי משה לייב מחלם-קיעלץ, נעשה בעל-תשובה גמור וחזר לדרך התורה והמצוות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
