ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך (כז,כ)
הדלקת המנורה במשכן ובבית-המקדש מבטאת את כללות עבודת ה' – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" על-ידי "נר מצווה ותורה אור". כאשר הנשמה תאיר באורה האמיתי, גם הגוף יאיר, ובסופו של דבר יהיה אור בכל העולם.
הכוח לזה בא ממשה רבנו – "ואתה תצווה". כאשר עצמיותו של משה ("אתה") מתחברת ("תצווה" מלשון צוותא וחיבור) עם בני-ישראל, ביכולתם לעשות מדבר גשמי, דוגמת שמן זית, אור רוחני.
ומאחר שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבנו, מורה הכתוב לכל אחד ואחד מישראל 'לצוות', היינו לקשר ולחבר, עוד ועוד מבני-ישראל, שגם הם 'ייקחו' דברים גשמים ויביאו אותם 'אליך', אל הקדושה.
(שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 316)
שמן זית זך (כז,כ)
הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.
ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה – ביטול).
(תורה-אור דף פא עמ' ב-ג)
להעלות נר תמיד (כז,כ)
מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י)
המנורה רומזת לישראל, כמובא במדרש (ילקוט-שמעוני זכריה ד). הכוהן, המדליק את המנורה, היינו מי שחננו ה' ובחר בו לשרת לפניו בקודש – חייב להשתדל להדליק את "נר ה' נשמת אדם" של מכריו ומיודעיו, ולחזור ולהדליקו עד ששלהבת י-ה של אור התורה והמצוות תהיה עולה בהם מאליה, ולא יזדקקו עוד למוכיח ולמעורר.
שיעור זמן ההדלקה הוא – "עד בוקר", זה העולם הבא שכולו בוקר (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 676)
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים (כח,ל)
את האורים ואת התומים: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן... ובמקדש שני היה החושן... אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט (רש"י)
זאת אומרת שגוף החושן היה קיים גם בבית שני, אלא שנחסר עניין המשפט שבו, היינו פעולתו בעולם (שעל-ידו נשפטים בני-ישראל והעולם).
הדבר עולה בקנה אחד עם הנאמר בתורת החסידות, שהיתרון והעילוי העיקרי שהיה במקדש הראשון על המקדש השני לא היה במדרגת גילוי האלקות שבמקדש עצמו, אלא בהמשכת גילוי זה גם בגבולין: בבית הראשון נמשך גילוי זה גם מחוץ למקדש עצמו, בגבולין, מה שאין כן בבית השני.
(לקוטי שיחות חלק יא, עמ' 138)
ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)
ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)
כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.
זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,
"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.
(אור-התורה שמות, כרך ה' עמ' א'תשנו)
את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כט,לט)
חסידים ראשונים הסבירו את שני ה'תמידים' בעבודת האדם לקונו. וכך אמרו:
ה'תמיד' של שחר הוא – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; וה'תמיד' של בין הערבים הוא – "וחטאתי נגדי תמיד"...
כלומר, תחילת עבודת האדם בבוקר היא לזכור שהוא עומד לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד"), וממילא יקום בזריזות לעבודת הבורא, כאמור בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו; ועבודת הלילה היא קריאת שמע שעל המיטה, שאז על האדם לעשות חשבון צדק על מעשיו במשך היום אשר לא היו כדבעי – "וחטאתי נגדי תמיד".
(מפי הרה"ח ר' שמחה גורודצקי)
ועשית מזבח מקטר קטורת (ל,א)
למה נאמרה פרשת מזבח הפנימי בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר כלי המשכן ובכללם המזבח החיצון, בפרשה הקודמת?
כי יש הבדל מהותי בין עבודת ה' במשכן בכלל והקרבת הקרבנות במזבח החיצון במיוחד, ובין הקטרת הקטורת במזבח הפנימי:
התוכן הפנימי של מעשה הקרבנות הוא התקרבות היהודי אל הקב"ה, התקרבות שבה נפשו הבהמית (ה'בהמה' שבקרבו) עולה אל הקדושה. כאן דיי במידה מסוימת של התקרבות (אדם לא מצוּוה להיות מלאך...). אבל הקטורת עניינה התקשרות ("בחד קטירא אתקטרנא") והתאחדות של עצם הנשמה עם הקב"ה – דרגה שהיא סיום ושלמות עבודת המשכן, ולכן נאמרה פרשה זו, בסוף כל עניין המשכן וכליו.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 322)
והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)
פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:
הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".
כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.
שליחות זו – זמנה תמיד, כי הן המנורה והן הקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש – תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. ספר השיחות תשנ"ב כרך ב, עמ' 410) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
