חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:41 זריחה: 6:10 ו' בכסליו התשע"ט, 14/11/18
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

על חגירת אבנט (גאַרטעל)
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 918 - כל המדורים ברצף
שלמות קיום המצוות בימות המשיח – גם מצד 'ציור' העולם
בניין שלמעלה מחורבן
על חגירת אבנט (גאַרטעל)
פרשת תרומה
"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
הלכות ומנהגי חב"ד

הלכה בשולחן-ערוך שיש להתכונן לתפילה בחגירת אֵזור * הטעם בדרך החסידות הוא, כדי ש"לא יהא ליבו רואה את הערווה" במשמעות הפנימית של העניין * על ההבדל בין מנהג חב"ד לפולין במקום החגירה * תיווך להסבר על-פי קבלה של הגאון רבי לוי-יצחק, אבי הרבי * על המנהג לחגור שני אבנטים, ומה היה מנהגו של הרבי בזה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הכנה והבדלה

מה משמעותו של הגארטל? – באחת השיחות (תורת מנחם כרך ה' עמ' 84-83) מסביר הרבי:

חגירת אבנט עניינה – "הכון לקראת אלקיך ישראל" (עמוס ד, יב. שבת יו"ד ריש עמוד א). שלכן "צריך לאזור חלציו כשמתפלל" (תוספות שבת שם  (ד"ה טריחותא)). הובא להלכה בטור ושו"ע ואדמו"ר הזקן אורח חיים סימן צא סעיף ב (השקלא וטריא בזה – ראה נושאי כלי הטור ושולחן ערוך שם), כיון שקודם התפלה ("לקראת אלקיך ישראל") צריכה להיות הכנה ("הכון") של האדם.

...ועוד עניין בזה:

על-ידי חגירת אבנט מיתוסף שלימות גם בעניין ש"להפסיק בין (ראשו ו)לבו לערוה", כפי שהוא בעבודת האדם, היינו שנעשה הפסק ופירוד בין המוח והלב לבין עניינים גשמיים וחומריים (שבבחינת ערוה), כפי המבואר שהתעסקות האדם בענייני עולם-הזה צריכה להיות באופן של "יגיע כפיך" בלבד, ואילו מוחו ולבו צריכים להיות שקועים בעניינים נעלים ורוחניים.

שלילת הרע או הכנעתו לקדושה

מנהג חסידי חב"ד לחגור את האבנט בגובה אצילי הידייים, כפי שנהג הכוהן הגדול, ולא כאותם (חסידי פולין או יראי אשכנז) הנוהגים לחגור על כרסם, וכמובא בספר הערכים חב"ד כרך א' ערך אבנט (עמ' נח-נט): "מקום חגירת האבנט הוא כנגד תחילת החזה (ולא כחגורה שלנו שחוגרים בסמוך לטבור), כי החזה הוא הממוצע בין סיום מידות הנעלמות שבמוח להמדות שבלב".

הסבר נרחב על כך השמיע הרבי בשנת תשל"ט (נדפס בתורת מנחם – תפארת לוי יצחק' ויקרא עמ' סד- סו):

ויש להוסיף ולבאר התוכן בתיקון מקומו של האבנט (ש"היה גבוה ... והפשיטו למטה") ביחס לעניין "גוי קדוש", וגם לקשר עניין זה עם תוכן ביאור של אאמו"ר ביחס לעניין ממלכת כהנים, כדלקמן.

ביאור העניין:

פעולת האבנט ביחס לעניין "גוי קדוש" (שלא יהא ליבו רואה את הערווה) היא החלוקה בין חציו התחתון (פלגא דלתתא) של גוף האדם, שבו נמצאים האיברים התחתונים, איברי העיכול ועד לאיברים שמוציאים הפסולת כו', לחציו העליון (פלגא דלעילא) של גוף האדם, שבו נמצאים האיברים הנעלים, מוח ולב, איברי הנשימה כו'.

ולכן צריך להיות מקומו של האבנט למטה, כנגד אצילי ידיו, ולא למעלה מהם – כי כאשר האבנט הוא למטה, אזי נתמעט בפלגא דלתתא ומיתוסף בפלגא דלעילא, מה שאין כן כאשר האבנט הוא למעלה, אזי נתמעט בפלגא דלעילא ומיתוסף בפלגא דלתתא, היפך הרצוי.

ועל דרך שמצינו אצל בני ישמעאל שחוגרים כמין אבנט על ראשם – שבזה מרומז שאצלם אין חילוק בין פלגא דלעילא לפלגא דלתתא, כי גם הראש שייך לחלק התחתון, כמו הערווה, ועד שהם "עצמה של ערווה", כמבואר במדרשי חז"ל בטעם שלא רצו לקבל את התורה מפני שנאמר בה "לא תנאף", היפך מציאותם, והָפכוֹ אצל בני-ישראל – שאצלם מודגשת ההבדלה בין פלגא דלעילא לפלגא דלתתא על-ידי חגירת אבנט המפסיק בין הלב לערוה, ולא עוד אלא שחוגרים האבנט למטה, כדי למעט (עד כמה שאפשר) החלק השייך לפלגא דלתתא ולהוסיף בחלק השייך לפלגא דלעילא.

עבודת ה' ברחמים וחסדים

אמנם פעולת האבנט בעניין "גוי קדוש" צריכה להיות על-ידי "ממלכת כהנים" – לא באופן של גבורות קשות, אלא באופן של גבורות ממותקות שיש בהם גם חסדים ורחמים, כביאור אאמו"ר בנוגע למקומו של האבנט:

החילוק שבין גבורות קשות לגבורות ממותקות (שיש בהם רחמים וחסדים) – שעל-ידי גבורות קשות שוללים מציאות הלעומת-זה, ואילו על-ידי גבורות ממותקות פועלים הכנעת הלעומת-זה בפני הקדושה.

ודוגמתו בעבודת האדם ביחס לעניינים התחתונים (פלגא דלתתא) – שמצד גבורות קשות, שהוא עניין הכעס והחימה על הרע (כמבואר בלקוטי-תורה שמציין אאמו"ר), נעשית שלילת קיומם של העניינים התחתונים, על-ידי הנהגה של פרישות כו', ואילו מצד גבורות ממותקות נשארת מציאותם של העניינים התחתונים באופן שנכנעים אל הקדושה ונעשים תחת ממשלת ושליטת הקדושה.

ועל דרך זה בענייננו: פעולת האבנט שמפסיק בין ליבו לערווה אינה באופן של גבורות קשות לשלול ולבטל העניינים השייכים לפלגא דלתתא, אלא באופן שגם העניינים השייכים לפלגא דלתתא [שמציאותם מותרת וצריכה להיות על-פי תורה, כמו שכתבו בזהר "לא תנאף... פסקא טעמא... אי לאו דפסקא טעמא אסיר אפילו לאולדה... ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי", ועד שבעניין זה תלוי קיום העולם, "לשבת יצרה"] יהיו תחת ממשלת ושליטת הפלגא דלעילא, שעל-ידי זה נעשים באופן של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ועד לאופן של "בכל דרכיך דעהו".

ובסגנון אחר קצת שמתווך ב' הביאורים – דלכאורה, הביאור שעל-ידי הגבהת האבנט מיתוסף בפלגא דלתתא, הוא בסתירה לביאור אאמו"ר שהגבהת האבנט קשורה עם גבורות קשות, כיון שעל-ידם נעשית שלילת העניינים השייכים לפלגא דלתתא – שבשלילת הפלגא דלתתא על-ידי גבורות קשות נשאר הפלגא דלתתא בתחתוניותו, ובמילא הרי זה הוספה בתוקף מציאות התחתון (בדוגמת ההוספה בכמות בפלגא דלתתא על-ידי הגבהת האבנט), מה שאין כן על-ידי הכנעת הפלגא דלתתא תחת ממשלת ושליטת הפלגא דלעילא, שעל-ידי זה נתמעט תוקף מציאות התחתון, שמתברר ומזדכך (בדוגמת מיעוט הפלגא דלתתא בכמות על-ידי השפלת האבנט).

ועניין נוסף בפעולת האבנט בעבודת האדם:

מלבד פעולת האבנט ביחס לעניין "גוי קדוש" (שלא יהא לבו רואה את הערוה), ישנה גם פעולת האבנט ביחס לעניין "ממלכת כהנים" (שזהו עניין נעלה יותר משלילת עניינים בלתי-רצויים) – כדאיתא בשולחן ערוך ש"צריך לאזור אזור בשעת התפלה אפילו אם יש לו אבנט שאין ליבו רואה את הערווה, משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל".

והלימוד וההוראה מחגירת האבנט למטה, כנגד אצילי ידיו, ששם יש גם רחמים וחסדים, ולא למעלה מאצילי ידיו, מקום הגבורות – שכללות העבודה (שנעשית לאחרי ובהתאם ל"הכון לקראת אלקיך ישראל") צריכה להיות לא באופן של גבורות, אפילו גבורות דקדושה, שאז העבודה היא באופן של צמצום ומדידה והגבלה, אלא באופן של רחמים וחסדים, שאז העבודה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

המצנפת בדרגה נעלית יותר

ויש להוסיף, שאצל כהנים (ובפרט כהנים גדולים, "ממלכת כהנים", שפירושו כהנים גדולים) ישנו מלבד האבנט גם מצנפת, שהוא כמו אבנט, אבל בדרגה נעלית יותר:

"האבנט... ארכו ל"ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך". ועל דרך זה המצנפת, ש"ארכו שש עשרה אמות", "כמין צניף שצונף בו את ראשו מגלגלו ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל".

כלומר, האבנט והמצנפת דומים זה לזה בסוג הבגדים, והחילוק שביניהם, שהאבנט הוא כנגד אצילי ידיו, והמצנפת היא על ראשו [על דרך ובדוגמת האבנט שלובשים הישמעאלים על ראשם, אלא שאצל הישמעאלים אין אבנט במקום אחר, ולכן מורה האבנט שעל ראשם שכל מציאותם היא כמו הפלגא דלתתא (כנ"ל), מה שאין כן אצל הכהנים, שמלבד האבנט שכנגד אצילי ידיהם שמפסיק בין הלב לערוה, ישנו כמין אבנט נוסף על ראשם], שמורה על השייכות לעניינים שלמעלה גם מן הראש, שזהו עניין נעלה יותר שאינו שייך בעבודתם של כל ישראל (כמו האבנט שישנו אצל כל ישראל), אלא אצל כהנים בלבד.

התייצבות והתנערות מהעולם

בין ההוראות שקיבל הרבי מאביו רבי לוי יצחק ('לקוטי לוי יצחק' – אגרות עמ' רז):

"ואחרי הנישואין תתפלל כל התפלות (וכן ברכות השחר) באבנט...".

היה בהוראה זו משום חידוש, שכן כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נהג בדרך כלל לומר את ברכות השחר בלי חגירת אבנט ובהבטה בחלון, כמובא ב'רשימת היומן' עמ' תיז: "ברכות השחר – על-פי רוב אמרם בלא חגירת אבנט, בשעת האמירה היה מביט בחלון למעלה (בגובה החלון)".

וביאר הרבי בהתוועדות ש"פ ויקהל פקודי תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 85-83) אשר בברכות השחר אין שייך העניין של "הכון כו'", כיון שנאמרות ללא הכנה. כי אף שזה עתה ניעור משנתו, בכוחו של יהודי לאומרן, ועד למעלת ההסתכלות, כמבואר בכמה מקומות.

מאידך, בהזדמנות אחרת התייחס הרבי לעניין התפילה, ובתוך דבריו מצינו הסבר להוראת אביו (אם כי לא הזכיר זאת במפורש). וכה אמר הרבי בהתוועדות ש"פ מטות-מסעי תשט"ו (לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 349, כאן מתורת מנחם כרך יד, עמ' 226):

העבודה הראשונה היא – ההכנה לתפלה: כיון שעומד להתפלל לפני הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, והרי הוא – האדם – נמצא בגוף ונפש הבהמית... מוכרח הוא תחילה להשתחרר מכל ענייניו ומכל מציאותו, ואז לעמוד לתפילה.

עניין זה עצמו, העמידה לתפילה, עוד לפני שמתפלל, עוד לפני שהתחיל לומר "הודו" או "מה טובו", אלא עצם זה שחוגר אבנט ("ער טוט אָן דעם גאַרטל") ועומד לתפלה – בעניין זה לבדו יוצא הוא מענייניו, ונעשה מזוכך, היינו שיוצא מהמיצרים וגבולים שלו.

חגור תמיד!

בהתוועדות שבת בראשית תנש"א (התוועדויות ה'תנש"א כרך א' עמ' 209) התייחס הרבי לעובדה שמשיח צדקנו בא בהפתעה ("תיכף ומיד ממש"), ללא שהות זמן כלל, גם לא שהות זמן לחגור אבנטו [ועל-אחת-כמה-וכמה שהות זמן שאלת אבנט מחברו] כדי להיות מוכן לקבל פני משיח צדקנו.

והרבי ציין:

ובפרט כשמנהגו (של חברו) לחגור ב' אבנטים, אחת מבחוץ ואבנט אחד מבפנים, כדי להיות חגור באבנט כל היום, וללא חשש דמחזי כיוהרא (ראה גם לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 276).

למנהג חגירת ב' אבנטים – ציין הרבי (הדברים הובאו בשולי-הגיליון להערה 51 שם):

כמו הכהן גדול שהיה חגור באבנט על הכתונת, ובחשב האפוד (שאף היה מחובר לאפוד הרי הוא "שם לבד", חגורה) על המעיל – ודוגמתו בכל-אחד-ואחד מישראל, "ממלכת כהנים", "כהנים גדולים" (בעל הטורים יתרו יט, ו).

וראוי לציין, כי מנהגו של הרבי עצמו היה לחגור אבנט מתחת לבגדיו במשך כל היום, כפי שהעיד בשעתו חותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "הוא חגור אבנט בקביעות" ("ער גייט כסדר מיט אַ גאַרטעל").

ביומני התמימים משנת תש"י מסופר ('ימי בראשית' עמ' 190; 215):

יום ג', י"ב תמוז ה'תש"י... נסע ל"אוהל"... כשהגיע לשביל המוליך ל"ציון", עצר לרגע והוציא את האבנט שחוגר בקביעות מתחת למעיל ולבשו וניגש ל"ציון"...

יום ה' כ"ז מנחם אב ה'תש"י.. בעת נסיעתו ל"אהל" לא חגר כ"ק אדמו"ר שליט"א אבנט, אך כאשר הגיע ל"אהל" הוציא את האבנט שלובש מתחת למעיל, וחגרו והתקרב ל"אהל".

באחד המכתבים (אגרות-קודש כרך יו"ד עמ' שצג) מציין הרבי:

ולהעיר אשר בכמה מקומות בפולין נהגו לחגור אבנט גם לפני החתונה, וכן מובא המנהג לחגור שתי חגורות (בספר מנחם ציון, הועתק גם בספר טעמי המנהגים חלק שלישי ועיין גם כן שבת פרק טז משנה ד') – אבל שני מנהגים אלו אין אנ"ש נוהגים בהם.

להוסיף ולא לגרוע

באותו מכתב מתייחס הרבי לשאלת יהודי שהתקרב לחב"ד. הלה נהג לחגור גארטל בשעת התפילה ועתה נודע לו "שאנ"ש נוהגים בזה לאחר הנישואין". הרבי כתב לו:

אבל שכבר (?) נהג מאיזה סיבה שתהיה בזה עד עתה, צריך עיון למה לו לבטל מנהגו, ואף שמוכרח כנ"ל שלא יהיה בזה בליטות, וביחוד שלא יהיה שונה משאר אנ"ש, והרי יכול לאזור האבנט מתחת לבושו העליון...

בהזדמנות אחרת נשאל הרבי כיצד לנהוג "בעניין לבישת חגורה לתפילה כשמתפללים בבית-הכנסת שאין נוהגים במנהגי אנ"ש", והשיב (אגרות קודש כרך טז עמ' יב):

מובן שגם בזה נאמר כלל רבותינו שנואה המחלוקת, ואם אפשר לנהוג גם שם במנהג אנ"ש וכמובן באופן של שלום ונועם, כדאי העניין, ולשלול המחלוקת עבור ענין זה... בהנוגע לחגורה שגורעים הם בזה, יש להשתדל בכמה השתדלויות להתפלל דווקא בחגורה. ובפרט שבזה הענין דהכון לקראת אלוקיך ישראל.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)